ערכין, פרק ח, משנה ה. הפרק הזה עוסק בדיני חרם, נכסים שאדם מקדיש באמירת "חרם" ובכך הם נמסרים לידי הכהנים. משנתנו שואלת שאלה יסודית: על מי ועל מה חלה החרמה? האם יש בכוחו של אדם להחרים כל דבר שנתון תחת ידו, או רק מה ששייך לו באמת ובאופן גמור?
המחרים דבר שאינו שלו לגמרי
פותחת המשנה: "המחרים בנו ובתו, עבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו, אינן מוחרמים". אדם שאמר לשון חרם על בנו או על בתו, על עבדו העברי או על שפחתו העברייה, או על שדה שהגיע לידו בקנייה ולא כנחלת אבותיו, דבריו בטלים. אף אחד מהם אינו נכנס לכלל חרם.
המשנה נותנת את הטעם: אין אדם מחרים "דבר שאינו שלו", דבר שאינו קניינו. וקנה המידה לבעלות אמיתית כאן הוא היכולת למכור. אמנם לאב יש זכויות מסוימות בילדיו, ולאדון יש זכויות מסוימות בעבדו העברי ובשפחתו העברייה, אבל זכויות אינן בעלות. מכיוון שאין בכוחו למכור אף אחד מהם, אין הם נחשבים נכסיו לעניין חרם.
וכך גם בשדה מקנה. שדה שאדם קנה אינו שלו לצמיתות, שהרי ביובל הוא חוזר לבעלים הראשונים שמידם נקנה. וכיוון שאחיזתו בו זמנית בלבד, אין הוא שלו לגמרי, ולשון החרם עליו פשוט אינה חלה.
כהנים ולוויים
ממשיכה המשנה: "כהנים ולוים אינן מחרימין". בני שתי המשפחות הללו אין בכוחם להחרים את אשר להם. המקור הוא הפסוק המדבר בשדותיהם, שהתורה קוראת להם "אחוזת עולם הוא להם", אחוזה שהיא שלהם לעולם. ומדין שדותיהם למדים לכל שאר מה שבידם: אם הקרקע שלהם אינה נתפסת בחרם, כך גם שאר נכסיהם.
חילוקו של רבי שמעון
"רבי שמעון אומר: הכהנים אינן מחרימין, שהחרמים שלהן". רבי שמעון נותן טעם אחר, והוא נוגע לכהנים בלבד. כהן אינו יכול להחרים, משום שנכסי החרם ממילא שייכים לכהנים. המחרים הוא הבוחר לאיזה כהן יינתן הדבר, ואם כן כהן שמחרים את נכסיו יכול לכוון אותם חזרה אל עצמו. שום דבר לא עבר מיד ליד, שום דבר לא נעשה, ולפיכך אין החרם חל.
"הלוים מחרימין, שאין החרמים שלהן". הלוויים, לעומת זאת, מחרימים, ודווקא משום שנכסי החרם אינם שלהם אלא של הכהנים. כשלוי מחרים דבר מנכסיו, האמירה פועלת פעולה ממשית: הנכס יוצא מידו ועובר לידי הכהנים.
רבי מכריע ביניהם
עכשיו רבי שוקל את שתי הדעות. לדעתו, בקרקעות הלכה כדעה הראשונה שבמשנה, היא דעת רבי יהודה, ואף רבי שמעון מודה בזה: אין כהן ואין לוי מחרים שדה משדותיו. "שנאמר כי אחוזת עולם הוא להם", הכתוב קובע שחלקם שלהם לעולם. שדה שהוחרמה אינה חוזרת לבעליה לעולם, אף לא כשמגיע היובל. וכיוון שהתורה הבטיחה שאחוזתם נשארת בידם לצמיתות, אי אפשר להכניס שדה כזו לכלל חרם מלכתחילה.
"ודברי רבי שמעון במטלטלין". במיטלטלין הטעם הקובע הוא טעמו של רבי שמעון, שהרי לגבי נכסים כאלה לא הבטיחה התורה שיישארו לעולם ברשות המשפחות הללו. כהן ולוי רשאים למכור את מיטלטליהם, ומה שהם יכולים למכור הם גם יכולים להחרים. וכאן נכנס חילוקו של רבי שמעון: החרמת הלוי חלה, שהרי החרמים לכהנים ולא לו, והחפץ אכן יוצא מידו; והחרמת הכהן אינה חלה, שכן כל מה שיחרים יוכל להפנות בחזרה אל עצמו.