ערכין, פרק ז, משנה ה. עד כאן עסק הפרק במי שהקדיש את שדה אחוזתו, השדה שבאה לידו בירושת אבותיו בארץ ישראל. עכשיו פונה המשנה למקרה שני: שדה שהגיעה לידו בקנייה מאדם אחר, והקונה הקדיש אותה.
נקודת הפתיחה היא אופייה של קנייה כזו. הקונה שדה אחוזה אינו זוכה בה לעולם, אלא מחזיק בה עד שנת היובל, ובהגיע היובל היא חוזרת למשפחה שהשדה היתה שלה מתחילה. מכאן שאם הקדיש הקונה את השדה, אין הקדשו חל אלא כשיעור זכותו שלו: עד היובל ולא יותר, ואז חוזרת השדה לבעליה הראשונים.
כשהמוכר הוא אביו
כאן מציגה המשנה בן שקנה שדה אחוזה מאביו עצמו והקדישה. לאחר מכן מת האב, והיובל עדיין לפניהם, וכך יש לבן עכשיו זכות אחוזה באותה שדה ממש מכוח היותו יורש אביו. מה יהיה בהגיע היובל? האם השדה חוזרת לבן, שכבר הוכרה זכות אחוזתו בה, או שהיא יוצאת לכהנים, כדין שדה אחוזה שהוקדשה ולא נגאלה?
"הלוקח שדה מאביו", מי שקנה שדה מאביו. "מת אביו", ואחר כך נפטר האב, "ואחר כך הקדישה", ורק לאחר המיתה הקדיש הבן את השדה. "הרי היא כשדה אחוזה", דין השדה כשדה שבאה בירושה ולא כשדה שנקנתה. אמת שקשרו הראשון לקרקע זו היה על ידי קנייה, אבל בשעה שהקדישה כבר לא היה אביו בחיים, והשדה כבר הגיעה לידו בירושה במלוא דין אחוזה. נמצא שהקדשו נעשה על שדה אחוזה, וכל הלכות שדה אחוזה שהוקדשה נוהגות בה.
"הקדישה", אבל אם הקדיש את השדה תחילה, "ואחר כך מת אביו", והאב נפטר רק אחר כך, אז "הרי היא כשדה מקנה", השדה נשארת בדין שדה שנקנתה. בשעת ההקדש לא היה בידו אלא זכותו המוגבלת של לוקח, ונמצא שהקדיש שדה מקנה. "דברי רבי מאיר", כך פסק רבי מאיר. ולמעשה נגאלת השדה לפי שוויה בשוק, ואין היובל מוציא אותה לכהנים.
עקוב אחר ההיגיון עד סופו. הואיל ובשעת ההקדש היתה אחיזתו בשדה זמנית והיה עליו להחזירה לאביו ביובל, הרי הוא כשאר כל לוקח שהקדיש שדה שקנה. בהגיע היובל חוזרת השדה מאליה לאב, ומאחר שהאב אינו בחיים היא עוברת דרכו ליורשו, ובסופו של דבר מגיעה לבן.
דעה שנייה: רבי יהודה ורבי שמעון
"רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: כשדה אחוזה." שני תנאים אלו סוברים שאף כשהקדיש הבן את השדה בחיי אביו, דינה כשדה אחוזה. היא נגאלת בשיעור הקבוע בתורה, חמישים שקלים לארבעים ותשע שנים, ואם לא גאלה הבעל לפני היובל, יוצאת השדה לכהנים ואינה חוזרת אליו.
"שנאמר", התנאים הללו מביאים סמך מלשון הפסוק העוסק בהקדש שדה מקנה: "ואם את שדה מקנתו", אם יקדיש לה' שדה שקנה, "אשר לא", שאינה, "משדה אחוזתו", משדות אחוזתו. מכאן הם דורשים: "שדה שאינה ראויה", שדה שאין בה שום אפשרות "להיות שדה אחוזה", אחוזתו, כלומר קרקע שקנה מאדם נכרי לו שאין לו במשפחתו חלק כלל. בקרקע כזו לבדה נוהגות הלכות שדה מקנה שהוקדשה. "יצא זו שהיא ראויה", יצאה השדה שלפנינו, שנלקחה מאביו, שראויה לגמרי "להיות שדה אחוזה", חלק אחוזתו. ואף כשהקדישה בחיי אביו, כבר באותה שעה היתה הקרקע נכס שעשוי להגיע אליו בירושה, ולפיכך נידונת בדיני שדה אחוזה.
לדעת רבי יהודה ורבי שמעון, אין סדר המעשים משנה כלל. מאחר שיש לבן קשר לבעל השדה שבמצב מסוים היא עשויה להיות חלק אחוזתו, די באותה אפשרות. שדה כזו לא תוגדר לעולם שדה מקנה, אלא בכל מקרה דינה שדה אחוזה, בין הקדיש קודם מיתת אביו ובין לאחריה.
דין שדה מקנה
המשנה חותמת את העניין בהלכת שדה מקנה ממש. "שדה מקנה", שדה קנויה שהקדישה הלוקח, "אינה יוצאה לכהנים", "ביובל", כשמגיע היובל, אלא חוזרת למשפחה שהחזיקה בה מתחילה. והטעם: "שאין אדם מקדיש", אין בכוחו של אדם להקדיש, "דבר שאינו שלו", דבר שאינו שייך לו. בעלותו של הלוקח כלה ביובל, שאז עליו להחזיר את הקרקע למשפחה שזה חלקה, והקדשו מוגבל באותו גבול עצמו.
כהנים ולויים
כל זה, ששדה אחוזה שהוקדשה ולא נגאלה יוצאת ביובל לכהנים ונפקעת מן המשפחה לעולם, נאמר בקרקע של ישראלים סתם. אבל כשהבעל כהן או לוי, נכסיו נוהגים בדינים אחרים.
"כהנים ולוים מקדישין לעולם", בני שתי משפחות אלו מקדישים את שדותיהם בכל זמן, ואף בשנת היובל עצמה, ואילו בישראל למדו חכמים מן הפסוק שאין שדה אחוזתו נקדשת בשנת היובל. "וגואלין לעולם", וכן הם גואלים את מה שהקדישו בכל עת שירצו, "בין לפני היובל", קודם שהגיע היובל, "בין לאחר היובל", ואף לאחר שעבר. ואין שדותיהם יוצאות למשמר הכהנים משהגיע היובל. לפיכך כהן או לוי שהקדיש את שדה אחוזתו והניח ליובל לעבור בלא שגאלה, יכול לגאול אותה גם אחר כך. אף זאת למדו חכמים מן הפסוקים.