ערכין, פרק ה, משנה ה. הפרק ממשיך לבחון את הלשון שאדם נוקט כשהוא מתחייב דבר לבית המקדש. משנתנו מותחת קו חד בין מי שמקדיש חפץ מסוים לבין מי שמקבל על עצמו חיוב אישי הנמדד לפי שוויו של אותו חפץ, ומראה מה קורה כאשר החפץ אובד לפני שהתחייבותו יצאה אל הפועל.
הקדשת הגוף עצמו
שתי הצהרות פותחות את המשנה. בראשונה, "שור זה עולה": אדם מצביע על שור העומד לפניו ומקדיש דווקא את הבהמה הזו לקורבן עולה. בשנייה, "בית זה קרבן": הוא מצביע על ביתו ומכריז עליו הקדש, כדי שהבניין יימכר והכסף יימסר לבית המקדש.
ואז מתרחשת התקלה: "מת השור ונפל הבית". הבהמה מתה בעודה ברשות בעליה ולא הגיעה מעולם למזבח, והבניין התמוטט בטרם הניח עליו הגזבר את ידו. במצב כזה ההלכה היא "אינו חייב לשלם": מי שהכריז את ההכרזה אינו נושא בשום חיוב ממוני.
הטעם נובע ישירות מלשונו. הוא הקדיש את השור הזה ולא אחר, את הבית הזה ולא אחר. משנעלמו אותו שור מסוים או אותו בית מסוים מן העולם, אין להקדש למה להיתפס, ועימו נעלם גם החיוב.
המתחייב בדמי החפץ
עתה משנה המשנה את הנוסח: "דמי שור זה עלי עולה". הדובר מטיל על עצמו חיוב להביא קורבן עולה בשווי שווייה של הבהמה הזו. המקרה המקביל הוא "דמי בית זה עלי קרבן": הוא מקבל על עצמו למסור לבית המקדש סכום כסף כשוויו של ביתו.
אותה תקלה מתרחשת: "מת השור ונפל הבית". הבהמה מתה, הבניין התמוטט, ועדיין לא נעשתה שום שומה. אלא שכאן ההלכה היא "חייב לשלם". החיוב עומד בתוקפו. מעריכים את הבהמה ואת הבניין במצבם עכשיו, לאחר האובדן, והוא משלם את סכום השומה לבית המקדש. מכיוון שתלה את התחייבותו בעצמו ולא בנכס, החוב רובץ עליו, והנכס אינו אלא אמת המידה למדידת מה שעליו לתת.
מדוע אין בהמה ובית דומים לאדם
הדבר מזכיר את שלמדנו קודם: מי שהתחייבו בערכו בדרך של שומה ומת, אין שמין אותו כלל. ומדוע יהיו שור או בית שונים, ויישומו אף לאחר שאבדו?
ההבדל תלוי בשאלה אם נשאר משהו בעל שווי. שווייו של אדם נמדד במלאכה שהוא מסוגל לעשות, ומת אינו מסוגל לעשות דבר, ולכן אין מה לשום. אך שור שמת אינו חסר ערך: בנבלתו עוד אפשר להשתמש. גם בית שהתמוטט אינו חסר ערך: אבניו נשארו ויש להן מחיר. כל מה ששווים אותם שיירים באותה שעה, זה מה שעל האדם לשום, ואת הסכום הזה הוא חייב לתת לבית המקדש.