ערכין, פרק ג, משנה ה. הפרק שלנו מתקדם ברשימה שנפתחה במשנה הראשונה: מקרים שבהם סכום קבוע שקבעה התורה מתגלה כהקלה במצב אחד וכהחמרה במצב אחר. כאן אנו מגיעים לפריט האחרון ברשימה: מוציא שם רע, הבעל המוציא שם רע על אשתו.
וזה המעשה. אדם מקדש אישה, ולאחר מכן משלם לעדים שיעידו עליה עדות שקר, שבשעה שהיתה כבר קשורה לו ועדיין יושבת בבית אביה, בשלב האירוסין ולפני שנעשו הנישואין, נבעלה לאיש אחר. כשמתמוטטת התכנית והשקר נחשף, מטילה עליו התורה קנס של מאה סלעים, שהוא משלם בעבורה.
סכום קבוע שחותך לשני הכיוונים
אומרת המשנה: "במוציא שם רע להקל ולהחמיר": במוציא שם רע על אשתו יש צד של קולא ויש צד של חומרא.
"כיצד?" שואלת המשנה: באיזה אופן? ומיד היא מציגה את שני קצות הסקאלה. אדם שהוציא את שם הרע שלו על "גדולה שבכהונה", בת המשפחה המיוחסת והחשובה שבכוהנים, ואדם שהוציא בדיוק את אותו שם רע על "קטנה שבישראל", בת המשפחה הפחותה שבישראל. בשניהם הדין אחד: "נותן מאה סלע", משלם מאה סלעים, לא פחות ולא יותר.
הקנס אינו נע לפי מעמדה של האישה, ובדיוק משום כך הוא יכול לפעול לשני הכיוונים. כאשר האישה באה ממשפחה חשובה, הבושה שגרם לה שווה הרבה יותר ממאה סלעים, ואז הסכום הקבוע מקל עליו: לפי הדין היה צריך לשלם על בזיונה מחיר כבד יותר. וכאשר האישה באה ממשפחה שאינה מיוחסת, הנזק שנגרם משם רע כזה היה מוערך בפחות בהרבה ממאה סלעים, וכאן הסכום הקבוע מחמיר עמו: הוא משלם את כל הסכום הגבוה, אף שהפגיעה, במידות של כסף, היתה קטנה יותר.
הפה עולה יותר מן המעשה
מכאן מוציאה המשנה כלל מפתיע: "נמצא העומד בפיו", מי שכל עוונו אינו אלא מה שאמר בפיו, נדון "יותר מן העושה מעשה", בחומרה גדולה יותר ממי שעשה מעשה בגופו.
השוו את הסכומים. המוציא שם רע על אשתו ובודה עליה עלילה משלם מאה סלעים. האונס והמפתה נערה, המקרים שהמשנה עסקה בהם קודם לכן, משלם חמישים. המעשה נושא חמישים; המילים נושאות כפליים.
גזר הדין במדבר
הוכחה שנייה נלמדת מן העבר שלנו: "שכן מצינו", שכך אנו מוצאים, ש"גזר דין" שנחתם "על אבותינו במדבר" לא נחתם על שום דבר "אלא על לשון הרע", והוא לבדו נעל את גורלם.
"וינסו אותי זה עשר פעמים" (וניסו אותי עשר פעמים), "ולא שמעו בקולי" (ולא שמעו את קולי).
ניסו אותי עשר פעמים ולא שמעו בקולי. בני ישראל הכעיסו את הקדוש ברוך הוא פעם אחר פעם במדבר, ואף על פי כן דווקא באותה פעם עשירית ירד גזר הדין: ארבעים שנה במדבר, ודור יוצאי מצרים ימות שם. ומהו אותו מעשה עשירי? המרגלים שדיברו לשון הרע על ארץ ישראל, ועם שקיבל את דיבתם. כל הכשלונות שקדמו לכך היו חטאי מעשה; רק כשהיה החטא חטא של דיבור ירדה הפטיש ונחתם הגזר.
מוסר ההשכל של המשנה ברור. לשון הרע אינה מין קל של עבירה שאותו שוקלים מול חטאים "אמיתיים". לפי עונשי התורה עצמם ולפי גורלו של דור שלם, הדיבור הרע נדון בחומרה גדולה יותר מעבירות רבות שנעשו במעשה.