ערכין, פרק ב, משנה ה. עד כה נבנה הפרק שלנו על נוסחה כפולה: רשימה של דברים שיש להם רצפה קבועה ותקרה קבועה, לא פחות מזה ולא יותר מזה. כאן הדגם משתנה. לדברים שבמשנתנו יש מינימום, אבל מן המינימום ומעלה הדלת נשארת פתוחה. הפזמון החוזר נעשה ומוסיפין עד לעולם, מוסיפים בלי גבול.
המקרה הראשון הוא קרבן התמיד, הקרבן שהיה מובא בכל יום במקדש: כבש אחד עם עלות השחר וכבש שני בין הערביים. מכיוון שאין מקריבים קרבן בעל מום, היו הבהמות הללו נבדקות ארבעה ימים שלמים לפני שעת העלאתן על המזבח, אותה תקופת ביקור מוקדמת הנוהגת גם בקרבן פסח. הטלאים שעמדו בבדיקה הוחזקו בלשכה מיוחדת להם בתוך המקדש, ושם המתינו עד שיגיע יומם. כמה טלאים מבוקרים היו צריכים לעמוד מוכנים בלשכה בכל רגע נתון? על כך באה משנתנו לומר.
לשכת הטלאים
לשכת הטלאים
"אין פוחתים משישה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים". לשכת הטלאים לא תחזיק לעולם פחות משישה טלאים שכבר עברו ביקור. שישה, אם כן, הם הרצפה המובטחת. אלא שאם עוקבים אחר המחזור היומי, המספר בפועל יוצא גבוה יותר. שני טלאים נלקחים לתמיד של אותו יום, ונשארים במקום שישה, ושניים נוספים שרק עתה נבדקו מובאים פנימה כדי להשלים את המלאי. התוצאה המעשית היא שמונה בהמות מבוקרות היושבות בלשכה סביב השעון. מיום שנתחנך המקדש התחיל המנין בשמונה, והקצב לא השתנה מאז: שניים יוצאים, שניים חדשים שנתבקרו נכנסים, וממתינים שם עד שיגיע תורם.
"ומוסיפין עד לעולם". שישה הם רק המינימום. אין דבר המונע מבית המקדש להחזיק בהישג יד טלאים מבוקרים נוספים, כל מספר שירצו, אפילו מאה.
חצוצרות, כינורות וצלצל
עתה פונה המשנה לכלי הנגינה של בית המקדש. "אין פוחתין משתי חצוצרות". כפי שראינו במשנה ג, כשהיו תוקעים בחצוצרות בבית המקדש לא היו פחות משתיים תוקעות יחד. "ומוסיפין עד לעולם". מעל אותו זוג, כל מספר של חצוצרות היה יכול להצטרף.
"כדי לשבת" (די לשבת) "ולשני ימים טובים של ראש השנה" (ולשני ימי החג של ראש השנה). המשנה אינה קובעת הלכה דווקא באותו קטע של הלוח; זה סימנא בעלמא, יתד לזיכרון. מה שהיא ממחישה הוא כיצד ארבעת ימי הביקור עשויים להימשך במעשה. נניח שטלה נתבקר ביום שישי. באה שבת, ואחר כך ראש השנה נופל ביום ראשון ובשני, וביום שלישי, ארבעה ימים לאחר הביקור, מוקרב אותו טלה לתמיד. טלה כזה כשר לגמרי.
"אין פוחתין מתשעה כינורות". בכינורות המינימום הוא תשעה. "ומוסיפין עד לעולם". גם כאן אפשר להוסיף על המספר כרצונם.
"והצלצל לבד". הצלצל עומד לעצמו: השתמשו בזוג אחד בלבד. הדבר נלמד מן הפסוק המתאר את אסף הלוי, שהיה מנגן בצלצלים, ומכאן שזוג אחד היה כל מה שבית המקדש הפעיל מעולם.