ערכין, פרק ז, משנה ד. הפרק שלנו מלווה שדה אחוזה, שדה משפחתי מורש, מן הרגע שבו הקדיש אותו בעליו. משנה ג עסקה בבעל שלא גאל את שדהו לעולם, ואילו אדם אחר גאל אותו מיד ההקדש. שם, בהגיע היובל, לא חזרה הקרקע למשפחה שהחזיקה בה ולא הוחזקה בידי הגואל: השדה חזר להקדש, ומשם התחלק בין הכוהנים של המשמר שהיה עובד בבית המקדש באותה שעה. משנתנו נוטלת את המקרה האחרון שנשאר פתוח: אף אדם לא גאל את השדה מעולם, והיובל הגיע כשהקרקע עודנה בידי ההקדש.
המשנה פותחת באותו מקרה: "הגיע היובל ולא נגאלה", בא היובל ולא נמצא גואל. מה קורה אז? "הכהנים נכנסין לתוכה", הכוהנים נוטלים את הקרקע, כלומר המשמר המשרת בבית המקדש באותה שעה, "ונותנין את דמיה", והם משלמים את שוויה לפני שהקרקע נעשית שלהם ממש.
מדוע עליהם לשלם? מפני שדבר עדיין לא הפקיע את השדה הזה מקדושתו. הוא הוקדש ולא נגאל, ולפיכך הקדושה עומדת במלואה, והדרך היחידה להסיר קדושה כזאת היא גאולה. לכן הכוהנים משלמים את הסכום הקבוע שקבעה התורה לשדה אחוזה: חמישים שקלים לכל בית כור. אין הם מחויבים בכך; אין מכריחים כוהן לקנות את השדה. אבל זו השקעה נבונה, שכן משגאלו אותו, השדה שלהם לעולם, בדיוק כאילו היה שדה אחוזתם מתחילה. "דברי רבי יהודה", זו שיטתו של רבי יהודה.
"נכנסין אבל לא נותנין", זו הוראתו של רבי שמעון: הכוהנים נכנסים ונוטלים את השדה, ואינם משלמים מאומה. אף שקל של דמי גאולה אינו מגיע להקדש, שכן לפי קריאתו של רבי שמעון התורה מזכה להם את הקרקע הזאת בעוד קדושתה עליה. כל אחד משני התנאים הללו תולה את דינו בפסוקים.
דעה שלישית היא של רבי אליעזר: "לא נכנסין ולא נותנין". כשהיובל מגיע על שדה מוקדש שאיש לא גאל אותו, הכוהנים אינם נוטלים דבר ואינם משלמים דבר. לפי הבנתו בהלכה, קרקע כזו פשוט אינה נעשית שלהם מעולם. ההעברה לכוהנים חלה רק על קרקע שהוקדשה ואחר כך נגאלה בידי אחר בטרם הגיע היובל; קרקע שעמדה בלא גאולה כל אותו זמן יוצאת מן הכלל.
ואם כן, מה דינה? "אלא נקראת שדה רטושין": היא נושאת את השם שדה נטושה, נשארת בהקדש ומחזיקה בקדושתה "עד היובל השני", עד שיגיע היובל הבא. אם יגאל אותה מישהו במשך אותן חמישים שנה, יקבלו אותה הכוהנים בהגיע היובל השני.
ואם לא יימצא גואל? "הגיע היובל השני ולא נגאלה": חמישים שנה אחר כך מגיע היובל השני והשדה עדיין אינה גאולה. עכשיו "נקראת רטושי רטושין", היא זוכה לשם שדה נטושה כפליים, וההמתנה נמשכת "עד היובל השלישי", עד היובל השלישי, מאה שנה שלמות אחרי הראשון, לראות אם סוף סוף יופיע גואל. אם יופיע, הקרקע נמסרת לכוהנים בהגיע אותו יובל.
המשנה מסתיימת בכלל לשיטת רבי אליעזר: "לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה", אין הכוהנים קונים את השדה מעולם, "עד שיגאלנה אחר", אלא אם כן גאל אותה אדם אחר בעוד יובל עתיד לבוא. מספר מחזורי היובל שחלפו אינו משנה כלל; הדין נשאר בעינו. הקרקע נשארת בהקדש בלא הגבלת זמן, והיא מגיעה לכוהנים רק ביובל שבא אחרי גאולה בפועל.