ערכין, פרק ו, משנה ד. הפרק כולו עוסק בשאלה מה רשאי ההקדש לגבות מאדם שהתחייב ולא שילם, ומה חייבים להשאיר בידו. המשנה הקודמת קבעה את הכלל לגבי בעל אומנות: כשממשכנים אותו כדי ללחוץ עליו לשלם את נדר הערך בזמנו, משאירים בידו שני כלים מכל סוג שאומנותו זקוקה להם. משנתנו שואלת את השאלה המתבקשת: מה הדין כשארגז הכלים שלו אינו מאוזן, כלומר יש לו כלים מסוג אחד בשפע ומסוג אחר רק כלי בודד?
המקרה של ארגז הכלים הבלתי מאוזן
המשנה פותחת במקרה: "היה מין אחד מרובה", היו לו כלים מסוג אחד בכמות גדולה, "ומין אחד מועט", ומסוג אחר היו לו מעטים בלבד. אותו בעל אומנות, זה שנדר ערך או הקדיש את נכסיו, מחזיק בחנותו ערימה של כלי אחד, ואילו מכלי שני שאומנותו זקוקה לו לא פחות יש לו רק אחד.
"אין אומרים לו", אין בית דין אומר לו, "למכור מן המרובה", שימכור חלק מן הכלים שיש לו בשפע, "וליקח לו", ובכסף הזה יקנה לעצמו, "מן המועט", עוד כלים מן הסוג שחסר לו. אין פונים אליו ואומרים: הרי יש לך ערימה מאלה, מכור שניים ובכסף השלם את מה שחסר לך.
אלא, אומרת המשנה, "נותנין לו שנים", משאירים בידו שניים, "מן המרובה", מן הסוג שיש לו בכמות, "וכל שיש לו", ועמם כל מה שכבר יש בידו, "מן המועט", מן הסוג שהוא מעוט בו.
דמיינו נגר שיש לו שלושה מקצועות, הכלי שמחליק בו את העץ, ומסור אחד. אומרים לו: משלושת המקצועות תשאיר שניים, ואת המסור, הרי אין לך אלא אחד, ולכן קח אותו. אבל אין מרשים לו למכור את המקצוע השלישי ובכספו לקנות לעצמו מסור נוסף שיהיה מותר לו להשאיר. עד עכשיו נהל את בית המלאכה שלו במסור אחד, וכך יוכל להמשיך לנהל אותו.
מדוע כלי אומנות שונים מצורכי הקיום
הוראה מוקדמת יותר במסכת עסקה במי שנשארו בידו צורכי הקיום הבסיסיים: מזון, בגד, מיטה, מנעלים, תפילין. שם מפרישים לו כסף כדי שיוכל לצאת ולקנות אותם. כלי האומנות שייכים לקטגוריה אחרת. ההלכה אינה מונה אותם בין הדברים ההכרחיים שמייחדים להם כסף לקנייה. מה שכבר בידו נשאר בידו, עד שניים מכל סוג, אבל אין מוכרים דבר מנכסיו כדי להשלים את מערכת הכלים עד המספר המותר.
המקדיש את כל נכסיו
עכשיו מעמידה המשנה ניגוד. בהקשר של גביית החוב ראינו שתפיליו של אדם חסינות לחלוטין: הגבאי אינו רשאי לנגוע בהן. אלא שהחסינות הזו נאמרה דווקא בלקיחת משכון. עתה בואו ונתבונן במצב אחר, "המקדיש את נכסיו", מי שמכריז שכל אשר לו הקדש. הכרזה כזו חלה על כל הרכוש: כליו, בגדיו, והתפילין בכללם. הכול עבר לרשות ההקדש.
אם ירצה להחזירן אליו, פוסקת המשנה "מעלין לו", מעריכים בשבילו, "את תפיליו", את התפילין, והוא משלם את הסכום שהוערך לגזבר, הממונה על כספי המקדש. רק אז הן משתחררות לידיו. חפץ שאף גבאי לא היה יכול לעולם למשכן, נסחף פנימה בעקבות מעשה הקדשה גורף.
וכאן מתעוררת הבעיה המעשית. אם כל אשר לו הוקדש, גם כספו הוקדש עמו. לפיכך, כדי לפדות את תפיליו יהיה עליו ללוות את סכום ההערכה מאדם אחר ולשלמו להקדש, ורק אז תחזורנה תפיליו לידיו.