ערכין, פרק ה, משנה ד. הפרק ממשיך לברר מתי נדר להקדש הופך לחוב גמור, ומה דינו כאשר המוות קוטע את התהליך לפני שהכסף נמסר.
מה למדנו קודם
במשנה ב עסקנו במי שנדר את ערכו שלו או את דמיו שלו ומת בטרם שילם. שם הבחנו הבחנה חדה בין שני סוגי הנדרים.
ערך הוא סכום קצוב. התורה קובעת אותו לפי גיל ולפי מין, ואין צורך שבית דין ישקול דבר או יכריע כלשהו לגבי האדם עצמו. מכיוון שהסכום אובייקטיבי וקבוע מלכתחילה, החיוב חל מיד עם יציאת הדברים מפיו. אם מת לאחר מכן, החוב כבר קיים, והיורשים משלמים אותו מן העיזבון.
נדר של דמים פועל אחרת. כאן הסכום הוא כמה היה אותו אדם מסוים נמכר בשוק כעבד, וזה מצריך שומה בפועל. עד שנעשית ההערכה אין סכום ואין חוב. לפיכך אם מת האיש לפני שהוערך, לא התגבש דבר, והיורשים פטורים.
המקרה שלפנינו
משנתנו מסיטה את המבט מן הנודר עצמו. אדם מחייב את עצמו בערכו הקצוב, או בדמיו השומים, של אדם אחר, ומת בטרם הגיע הכסף לידי ההקדש.
הנודר ערכו של אדם אחר
"האומר ערכו של פלוני עלי": מי שאמר שערכו של פלוני מוטל עליו, כלומר חייב את עצמו למסור להקדש את הסכום הקצוב שבתורה. פוסקת המשנה: "מת הנודר והנידר, יתנו היורשין" - בין שמת הנודר, ואפילו מת גם הנידר, היורשים משלמים.
הטעם נובע ישירות ממה שקבענו. ערך אינו זקוק להערכה של הגוף החי שלפנינו. ברגע שנאמרו הדברים נעשה סכום מוגדר לחוב על נכסיו של הנודר. שום מיתה אינה מבטלת אותו, ולכן היורשים פורעים את החשבון.
הנודר דמיו של אדם אחר
"דמיו של פלוני עלי": מי שאמר שדמיו של פלוני מוטלים עליו, ומחייב את עצמו בכמה שאותו אדם שווה בשוק. הפסק הראשון: "מת הנודר, יתנו היורשין" - מת הנודר, ואף על פי כן יורשיו משלמים.
נעקוב אחר סדר האירועים. הדברים נאמרו, והאומר מת לפני שבית דין קבע מחיר כלשהו. אולם הנידר עדיין חי, ומאוחר יותר מעמידים אותו ושמים אותו. מרגע שהושלמה השומה חל החיוב למפרע, מן העת שבה נאמר הנדר.
זו הנקודה המרכזית. אמרנו שנדר של דמים אינו נעשה חוב עד שתיעשה השומה, אבל כשהשומה נעשית בסופו של דבר, אין היא יוצרת חיוב חדש מכאן ולהבא. היא מפעילה את החיוב שכבר המתין משעת הנדר. לפיכך, אף שהאומר כבר איננו, החוב מתוארך לימי חייו, והוא עובר ליורשיו יחד עם שאר נכסיו.
הפסק השני במשנה מהפך את התוצאה: "מת הנידר, לא יתנו היורשין". כאשר מת הנידר בטרם הספיק בית דין לקבוע את מחירו, היורשים פטורים.
בנקודה זו אין לתהליך לאן להתקדם. כל נדר דמים תלוי בשומת בית דין, והאדם היחיד שהיה צריך להישום כבר אינו בנמצא. אין שמים מת: "שאין דמים למתים", גופה אינה שווה דבר בשוק העבדים. וכיוון שלא תיתכן עוד הערכה, הסכום מעולם לא נקצב, החיוב מעולם לא הבשיל, ואין גובים דבר מן העיזבון.