ערכין פרק ד, משנה ד: שנות הנידר וגילי הגבול

ערכין, פרק ד, משנה ד. המשנה שלפני זו קבעה ארבעה כללים החלים על מי שנודר את סכום הערך של אדם אחר, ופירשה רק את הראשון שבהם. משנתנו מציגה את שלושת הכללים הנותרים, ואחר כך מתמודדת עם קושי הצומח מתוך חלוקת התורה עצמה את החיים לארבע קבוצות גיל: להיכן משתייך אדם העומד בדיוק על הגבול שבין קבוצה לקבוצה?

הכלל השני: שנותיו של מי נמנות?

"שנים בנידר". כשאנו קובעים לפי איזו קבוצת גיל ייקבע הסכום, מודדים לפי הנידר, האדם שעליו נאמר הנדר, ולא לפי גילו של זה שפתח את פיו ונדר.

"כיצד?" - "ילד שהעריך את הזקן", ילד שנדר את ערכו של זקן, "נותן ערך זקן": הסכום שהוא חייב הוא זה הנקוב אצל הזקנים, שהרי השנים הנמנות הן שנותיו של מי שעליו דיבר. וכן להפך: "וזקן שהעריך את הילד", "נותן ערך הילד": הוא משלם את הסכום הנקוב אצל ילד.

הכלל השלישי: אחר מינו של מי הולכים?

"וערכין בנערך". בטבלת הערכין יש סכום אחד לזכר וסכום אחר לנקבה, וגם כאן מסתכלים על מי שנערך, ולא על הנודר.

"כיצד? איש שהעריך את האשה, נותן ערך אשה". איש שנדר את ערכה של אשה חייב בסכום הקבוע לנקבה. "ואשה שהעריכה את האיש, נותנת ערך איש". ואשה שנדרה את ערכו של איש חייבת בסכום הקבוע לזכר.

הכלל הרביעי: איזה רגע קובע?

"והערך בזמן הערך". הסכום נקבע לפי גילו של הנערך בשעה שנאמר הנדר, ולא לפי גילו בשעה שהכסף נמסר בפועל.

"כיצד? העריכו פחות מבן חמש, ונעשה יותר על בן חמש": אדם נדר את ערכו של ילד שעדיין לא השלים חמש שנים, ועד שנמסר הכסף היה אותו ילד כבר למעלה מחמש. וכן "פחות מבן עשרים, ונעשה יותר על בן עשרים": בשעת הנדר טרם השלים הנערך עשרים, ובשעת התשלום עבר את גיל עשרים. "נותן בזמן הערך": חובתו נקבעת לפי הקבוצה שחלה ביום שבו דיבר, ואין שום נפקא מינה לגיל שהגיע אליו הנערך ביום מסירת הכסף.

העומד על קו הגבול

התורה נותנת לנו ארבע קבוצות גיל: מחודש עד חמש שנים, מחמש עד עשרים, מעשרים עד שישים, ולמעלה משישים. ומה דינו של העומד בדיוק על התפר: יום שלושים לחייו, שנת חמש, שנת עשרים, שנת שישים? האם הוא שייך לקבוצה הצעירה או למבוגרת?

"יום שלושים כלמטה ממנו". תינוק ביום השלושים לחייו נחשב לעניין ערכין כפחות מבן שלושים יום. הקבוצה הראשונה מתחילה מגיל חודש, וביום שלושים עדיין לא הושלם החודש, ולכן לא נכנס אליה; צריך שהמספר יעבור במלואו.

"שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה". מי שנמצא בתוך שנתו החמישית, או בתוך שנתו העשרים, נחשב כמי שעדיין למטה מן הגילים הללו. שנתו החמישית לא הוציאה אותו מחמש השנים הראשונות, ושנתו העשרים לא הוציאה אותו מעשרים הראשונות. עשה את החשבון: מן הלידה עד אחת, מאחת לשתיים, משתיים לשלוש, משלוש לארבע, מארבע לחמש. ילד שנמצא באמצע אותה שנה חמישית הוא, בלשון בני אדם, בן ארבע, אף שהשנה שהוא חי בה היא החמישית; ואם נדר אדם את ערכו, הסכום שהוא חייב הוא הקבוע לקבוצה שמחודש עד חמש. וכך בדיוק במי שנמצא באמצע שנתו העשרים.

לומדים משנת שישים

המקור הוא הפסוק: "ואם מבן שישים שנה ומעלה אם זכר", ואז ערכו כך וכך. הקבוצה המבוגרת ביותר מוגדרת כמי שלמעלה משישים, ומכאן שמי שעומד בשנתו השישים נמנה עדיין עם הקבוצה הצעירה.

על שאר נקודות המעבר, יום שלושים, שנת חמש ושנת עשרים, אין התורה אומרת דבר מפורש. ואף על פי כן: "הרי אנו למדים בכולם משנת שישים". "מה שנת שישים כלמטה ממנה, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה". כשם שהעומד בשנתו השישים נחשב כלמטה משישים, כך העומד ביום שלושים שלו, בשנתו החמישית או בשנתו העשרים נחשב כלמטה מגילים אלו.

אבל האם ההשוואה עומדת?

המשנה עצמה מקשה על הלימוד שלה. "הן" - נניח, אבל האם הטענה באמת מחזיקה? "אם עשה שנת שישים כלמטה ממנה להחמיר": בשישים, הקביעה שהעומד בשנתו השישים הוא למטה משישים מולידה חומרה: ערכו של מי שלמעלה משישים נמוך מערכו של מי שלמטה משישים, ולכן השארתו בקבוצה הצעירה מחייבת אותו בסכום הגדול.

"נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה להקל?" האם נעמיד גם את העומד בשנתו החמישית או העשרים בקבוצה התחתונה, כשהתוצאה שם היא קולא? בשלוש נקודות המעבר הצעירות הקבוצה המבוגרת נושאת את הסכום הגבוה, ולכן שיבוצו למטה משמעו תשלום קטן יותר. אם כן, אפשר ששנת שישים אינה מלמדת עליהן כלום: שם הקבוצה התחתונה עולה יותר, וכאן הקבוצה התחתונה עולה פחות, ואין שני המקרים דומים.

הגזירה שווה

"תלמוד לומר: 'שנה שנה' לגזירה שווה". התורה כתבה "שנה" בשנת שישים וכתבה "שנה" בשנת חמש ובשנת עשרים, והמילה המשותפת קושרת את המקרים זה לזה. "מה שנה האמורה בשנת שישים כלמטה ממנה, אף שנה האמורה בשנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה". כשם שה"שנה" שנאמרה בשישים מעמידה את העומד בשנתו השישים למטה מגילו, כך ה"שנה" שנאמרה בחמש ובעשרים מעמידה אדם למטה מגילים אלו.

מגזירה שווה זו אנו למדים ששנת חמש, שנת עשרים ושנת שישים כולן שייכות לקבוצה הצעירה, "בין להקל בין להחמיר": בין שהתוצאה קולא, כבשנת חמש ובשנת עשרים, שבהן החשבתו כצעיר מביאה לתשלום הקטן, ובין שהיא חומרה, כבשנת שישים, שבה החשבתו כלמטה משישים מביאה לתשלום הגדול ולא לסכום המופחת של מי שלמעלה משישים.

שיטת רבי אלעזר

"רבי אלעזר אומר". רבי אלעזר סובר שהעומד בשנתו החמישית, העשרים או השישים אינו עובר לקבוצה הגבוהה אף לאחר שהגיע יום ההולדת עצמו ועבר. הוא נשאר במקומו "עד שיהיו יתרות על השנים", עד שיעלה גילו על המספר הנקוב ב"חודש ויום אחד". לשיטתו, אדם נחשב עדיין בקבוצה שמחמש עד עשרים במשך חודש ויום אחד שלמים לאחר שעבר יום הולדתו העשרים.

המאמר המקורי

אות ערכין ד:ד

שָׁנִים בַּנִּדָּר כֵּיצַד, יֶלֶד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַזָּקֵן, נוֹתֵן עֵרֶךְ זָקֵן. וְזָקֵן שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד, נוֹתֵן עֵרֶךְ יֶלֶד. וַעֲרָכִים בַּנֶּעֱרָךְ כֵּיצַד, אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הָאִשָּׁה, נוֹתֵן עֵרֶךְ אִשָּׁה. וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אֶת הָאִישׁ, נוֹתֶנֶת עֵרֶךְ אִישׁ. וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ כֵּיצַד, הֶעֱרִיכוֹ פָּחוּת מִבֶּן חָמֵשׁ וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ, פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן עֶשְׂרִים, נוֹתֵן כִּזְמַן הָעֵרֶךְ. יוֹם שְׁלֹשִׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ. שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר, הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכֻלָּם מִשְּׁנַת שִׁשִּׁים. מַה שְּׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה. הֵן. אִם עָשָׂה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהַחֲמִיר, נַעֲשֶׂה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהָקֵל. תַּלְמוּד לוֹמַר, שָׁנָה שָׁנָה, לִגְזֵרָה שָׁוָה. מַה שָּׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת שִׁשִּׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שָׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּהְיוּ יְתֵרוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד: The sum fixed by the Torah based on the years of age is in accordance with the age of the subject of the vow; how so? A youth who valuated an elder gives the valuation of an elder, and an elder who valuated a youth gives the valuation of a youth. And the distinction based on sex that is written in the halakhot of valuations is stated with regard to the one valuated; how so? A man who valuated a woman gives the valuation of a woman, and a woman who valuated a man gives the valuation of a man. And the different valuation based on the age of the one valuated is determined at the time one takes the vow of valuation; how so? If one valuated another when he was less than five years old, when his valuation is five shekels, and before payment to the Temple treasury the subject of the vow became more than five years old, when his valuation is ten shekels; or if one valuated another when he was less than twenty years old, when his valuation is ten shekels, and before payment to the Temple treasury the subject of the vow became more than twenty years old, when his valuation is fifty shekels, in all these cases he gives payment according to the age of the subject of the valuation at the time of the valuation. The Torah provides three age categories that determine the amount of the valuation: From the age of one month until age five, from age five until age twenty, and from age twenty until age sixty. For anyone less than one month old there is no valuation. The halakhic status of the thirtieth day is like that of the period preceding thirty days, and therefore the one who took the vow is exempt. Likewise, the halakhic status of the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them. As it is stated: “And if it is from sixty years old and upward” (Leviticus 27:7), and we derive all the other age categories from the sixtieth year: Just as the halakhic status of the sixtieth year, where upward is written, is like that of the period preceding it, so too, the halakhic status of the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them. The mishna asks: Is that so? Can one derive a halakha in this manner? If the Torah rendered the halakhic status of the sixtieth year like that of the period preceding it in order to be stringent and require one who valuated a sixty-year-old person to pay his valuation to the Temple treasury, shall we render the halakhic status of the fifth year and the twentieth year like that of the period preceding them in order to be lenient and pay a lower sum? Therefore, the verse states “year” with regard to the fifth and twentieth years (see Leviticus 27:3–6), and “year” with regard to the sixtieth year (Leviticus 27:7), for a verbal analogy. Just as the halakhic status of the year stated with regard to the sixtieth year is like that of the period preceding it, so too, the halakhic status of the year stated with regard to the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them, both in order to be lenient and in order to be stringent. Rabbi Eliezer says: Their halakhic status remains like that of the period preceding it, until they will be aged one month and one day beyond the fifth, twentieth, and sixtieth years.

Inspired by R' Joseph Dana