ערכין, פרק ב, משנה ד. המשנה הקודמת מנתה את שנים עשר הימים בשנה שבהם היו מכים בחליל לפני המזבח. משנתנו שואלת את השאלה המתבקשת: מי היו המנגנים? שלושה תנאים משיבים, ומתברר שמחלוקתם תלויה בנקודה מפתיעה: כמה אפשר ללמוד על ייחוסו של אדם מעצם העובדה שהותר לו לנגן בבית המקדש?
שיטת רבי מאיר
המשנה פותחת: "ועבדי הכהנים היו, דברי רבי מאיר", המחללים בחליל היו עבדים כנעניים של הכהנים. זו דעתו של רבי מאיר.
רבי מאיר סובר שהרשות לנגן בכלי שיר בבית המקדש אינה מוכיחה מאומה על יהדותו של אדם ולא על כשרותו לבוא בקהל. מאחר שאיש לא יסיק מכך מסקנה כזו, לא הייתה לחכמים סיבה למנוע מעבד כנעני, שאינו רשאי לשאת בת ישראל, להשתתף בנגינה שבמקדש.
שיטת רבי יוסי
הדעה השנייה היא של רבי יוסי: "משפחות בית הפגרים ובית צפריא ומאמאום היו משיאין לכהונה". לדעתו, המנגנים באו משלוש קבוצות מיוחסות: משפחת בית הפגרים, משפחת בית צפריא, ואנשי מקום ששמו אמאום. כולם היו ישראלים מיוחסים לחלוטין, עד כדי כך שכהנים היו נושאים מבנותיהם לנשים.
לדעת רבי יוסי, עצם העובדה שאדם ניגן בבית המקדש עשויה לשמש בהמשך ראיה לטוהר ייחוסו. משום כך בדיוק לא היו חכמים מניחים לעבד כנעני להתקרב לכלים הללו. רק יהודי שייחוסו אינו מוטל בספק, כבני המשפחות הללו, זכה בתפקיד.
שיטת רבי חנניה בן אנטיגנוס
דעה שלישית נמסרה בשם רבי חנניה בן אנטיגנוס, הסובר "לוים היו": המחזיקים בכלי השיר היו לויים.
תנא זה מוליך את ההיגיון של רבי יוסי צעד אחד קדימה. לדעתו, הרואה אדם מנגן במקדש יסיק שתי מסקנות ולא אחת: לא רק שייחוסו נקי, אלא שהוא משבט לוי, ומכאן נפקא מינה מעשית שאפשר לתת לו מעשר ראשון. מאחר שתוצאות כבדות משקל כאלה נגזרות מאותה ראייה, הגבילו חכמים את הנגינה ללויים ממש.
במה הכול מודים
המחלוקת נסובה על כלי השיר בלבד. אשר לשירה בבית המקדש, אין כאן מחלוקת כלל: שלוש הדעות מסכימות שהשיר נאמר בפי הלויים. אין זה דבר הנלמד בסברה אלא מפסוקים מפורשים.
"ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים"
ושירת בשם ה' אלוקיו ככל אחיו הלויים. מהו אותו שירות, אותו שרת? הכתוב מתפרש כמכוון אל שירה. מכאן למדים שהשירה בבית המקדש נמסרה ללויים, ובנקודה זו מודים כל התנאים שבמשנתנו.