ערכין, פרק ט, משנה ג. לאחר שעסקה המשנה במכירת שדה אחוזה ובגאולתה, היא פונה לסוג אחר של נכסים: בתים בארץ ישראל. בתים, כמו שדה אחוזה, יכולים לחזור לבעליהם הראשונים, אלא שדיני הגאולה שלהם בנויים בתבנית משל עצמם ושונים מדיני שדה אחוזה.
שני סוגי בתים יש לזכור: בית שבתוך עיר המוקפת חומה (בתי ערי חומה), ובית שבעיר פרוזה שאין סביבה חומה. ההלכה תלויה כל כולה בשאלה באיזה מן השניים אנו עוסקים. ארבע המשניות הבאות מוקדשות לסוג הראשון, בתים שבערי חומה.
גאולה מיד, אך רק שנים עשר חודש
המשנה מדברת במי שמוכר בית העומד בין בתי עיר המוקפת חומה: "המוכר בית בבתי ערי חומה". על מוכר כזה פוסקת המשנה "הרי זה גואל מיד", כלומר הדרך לקנות את ביתו בחזרה פתוחה לפניו מן הרגע הראשון. בעל שדה אחוזה היה צריך להמתין שתי שנים עד שיוכל להשיב אליו את שדהו; כאן זכות הגאולה קיימת מיום המכירה עצמו.
עד מתי נמשכת זכות זו? "וגואל", והוא יכול לפעול בכל נקודה במשך שנים עשר החודשים שלאחר המכר, "כל שנים עשר חודש". אולם תקופה זו היא גבול חתוך. משתם החודש השנים עשר, הבעלות מתקיימת ביד הקונה לעולם, והמוכר מאבד את זכותו לנצח. בתים כאלה אינם חוזרים לבעליהם הראשונים ביובל, ולכן מוכר שהניח לשנה לחלוף בלא שיפעל, אין לו עוד תקנה: הנכס שייך לקונה לעולמי עד.
דבר הדומה לריבית
בשלב זה המשנה עוצרת כדי לתאר את אופיו של ההסדר. יש בו טעם של ריבית, "כמין ריבית", ואף על פי כן מוסיפה המשנה "ואינה ריבית". ההלכה היא שמוכר הגואל את ביתו בתוך השנה משיב בדיוק את הסכום שקיבל. אם נמכר הבית במאה דינר, מאה דינר הוא מחזיר, לא מטבע יותר ולא מטבע פחות.
למראית עין נראה הדבר כהלוואה בריבית. כספו של הקונה חוזר אליו במלואו, כקרן של מלווה, ובתוך כך הוא גר בבית כמעט שנה שלמה בלא שילם על כך דבר. אף על פי כן מלמדת המשנה: "ואינה ריבית". יש כאן מראה של ריבית, אבל הסדר הגאולה שהתורה עצמה קבעה אינו הלוואה אסורה.
מת המוכר או מת הלוקח
ומה אם באה המיתה בתוך אותה שנה? אם נפטר המוכר, "מת המוכר", פוסקת המשנה "יגאל בנו": בנו רשאי לבצע את הגאולה. זכות קניית הבית בחזרה היא עצמה חלק מן הנחלה, והיורש נכנס למקום שעמד בו אביו.
ואם הקונה הוא שנפטר, "מת הלוקח", עובר הבית לידי יורשו, והמשנה מלמדת "יגאל מיד בנו": המוכר גואל את הבית ישירות מאותו יורש.
מונים את השנה מן המכירה הראשונה
"אין מונה לו שנה", שנים עשר החודשים נמנים, אומרת המשנה, "אלא משעה שמכר לו", כלומר משעת העסקה הראשונה בלבד. אם חזר הקונה ומכר את הנכס לאדם שלישי, אין שנתו של המוכר מתחילה מחדש. מכירה שנייה אינה פותחת את המנין מראשיתו; המנין רץ מן היום שיצא הבית מיד בעליו.
הדבר נלמד מן הפסוק "עד מלאת לו שנה תמימה", עד השלמת שנה לו. המשנה דורשת את התיבה "לו", כלומר לאותו אדם שמכר את הבית. לפיכך המנין מתחיל ממכירתו שלו, בלי קשר לכמה ידיים עבר הנכס לאחר מכן.
מה מוסיפה התיבה תמימה?
"וכשהוא אומר תמימה, להביא חודש העיבור": התיבה הנוספת שבתורה, "תמימה", שנה שלמה, באה לרבות את החודש השלושה עשר שיש בשנה מעוברת. אם נעשתה המכירה בשנה שנוסף לה חודש, זמן הגאולה של המוכר נמשך שלושה עשר חודשים, שכן אותו חודש נוסף שייך לשנה עצמה. לפי קריאה זו, "תמימה" מלמדת הלכה שנוגעת רק לשנה מעוברת ואינה מוסיפה דבר בשנה פשוטה.
רבי קורא את התיבה באופן אחר. לדעתו התורה "יתן לו שנה ועיבורה", נותנת למוכר שנה יחד עם התוספת שלה, וכן הדבר בכל שנה ושנה ולא רק בשנה מעוברת. התוספת שהוא מתכוון אליה היא אחד עשר הימים בקירוב שבהם חסרה שנת הלבנה מן שנת החמה, שהיא כשלוש מאות שישים וחמישה ימים, השנה של הלוח שכולנו רגילים בו. לרבי, אם כן, "תמימה" מבטיחה למוכר שלוש מאות שישים וחמישה ימים שלמים לגאול בהם את ביתו, בשנה פשוטה לא פחות מבשנה מעוברת.