ערכין, פרק ז, משנה ג. נושא הפרק הוא השדה שאדם יורש ממשפחתו, שדה אחוזה, וההלכות החלות עליה משעה שהקדישהּ להקדש. השאלה שמשנתנו מכריעה היא זו: כשמגיע היובל, בידי מי נשארת שדה כזו?
נפתח בהשוואה. אדם שמכר את שדה אחוזתו, היובל מחזיר לו אותה. הקדיש אותה, אף כאן היובל מוציא אותה מיד המחזיק בה, ואף על פי כן אין הקרקע חוזרת מאליה למשפחה שהחזיקה בה מתחילה. התורה קובעת שאם הבעלים המקוריים לא פדו את שדהם מיד ההקדש, משהגיע היובל נעשית הקרקע קניינם של הכוהנים. פרטי ההלכה הזו הם שמשנתנו פורשת.
הבעלים פדה בעצמו
"הקדישה וגאלה": הבעלים הקדיש את קרקע אחוזתו להקדש, ואחר כך, בעוד היובל רחוק, שילם ופדה אותה בעצמו. עליו אומרת המשנה "אינה יוצאה מידו ביובל", אין היובל מוציא ממנו את הקרקע. אין לכוהנים בה תפיסה כלשהי, והיא נשארת במקומה, שכן המחזיק בה הוא גם הבעלים הראשונים וגם הפודה.
כשבנו פדה
"גאלה בנו, יוצאה לאביו ביובל": הבעלים לא פדה, אלא בנו שילם להקדש והוציא את הקרקע. כשמגיע היובל אין השדה נשארת אצל הבן, ואף אינה הולכת לכוהנים: היא יוצאה לאב. פדיון שעשהו הבן נחשב מבחינה הלכתית כאילו עשהו האב עצמו.
ומנין? הפסוק מדבר בבעלים שאינו פודה, ולאחר מכן מוכר הגזבר את הקרקע המוקדשת לאיש אחר. באותו מצב חוזרת השדה להקדש בהגיע היובל, והכוהנים זוכים בה. הלשון לאיש אחר מלמדת על זר ממש, אדם העומד מחוץ למעגל משפחתו של הבעלים. בן אינו בכלל זה, ולפיכך כשהבן היה הפודה, היובל מחזיר את הקרקע לאב.
מכל זה עולה הכלל המנחה בבירור: קרקע אחוזה שהוקדשה והגיעה ליובל בלא שנפדתה כלל, נעשית חלקם של הכוהנים.
זר פדה, והבעלים קנה חזרה
ממשיכה המשנה: "גאלה אחר", זר שילם להקדש ולקח את הקרקע, "או אחד מן הקרובים", או שהפודה היה אחד מבני משפחתו של הבעלים, "וגאלה מידו", ולאחר מכן קנה הבעלים את השדה חזרה מיד המחזיק בה. אף כאן "אינה יוצאה מידו ביובל": אין היובל מפקיע אותה ממנו. אמת, הקרקע עברה דרך ידו של אדם שני, אבל לא זה הגורם הקובע. הקובע הוא המצב בשעה שהיובל מגיע, ובאותה שעה השדה מצויה בידי מי שהיה בעליה מתחילה. לפיכך היא נשארת שלו גם לאחר מכן.
מאותו כלל עצמו נלמד גם המקרה ההפוך: אם אחר פדה את השדה המוקדשת מיד הגזבר, ובהגיע היובל עדיין הייתה השדה בידי אותו פודה שאינו הבעלים הראשונים, חוזרת השדה להקדש והכוהנים חולקים אותה ביניהם.
כשהפודה הוא כוהן
עתה פונה המשנה לכוהן. נחזור על המסגרת: קרקע הוקדשה להקדש, זר פדה אותה והחזיק בה, וכיוון שהבעלים לא לקחוה חזרה, החזיר היובל את השדה להקדש, ומשם נתחלקה בין הכוהנים, כלומר המשמר, המשמר העובד באותה שעה. ועתה נניח שהפודה עצמו היה כוהן מאותו משמר, והיובל מצא את השדה תחת ידו.
"גאלה אחד מן הכהנים": הבעלים לא פדה כלל, וכוהן הוא ששילם להקדש ולקח את הקרקע, "והרי היא תחת ידו", כך שהיובל מגיע והשדה תחת ידו. כוהן כזה, מזהירה המשנה, "לא יאמר", לא ישא ויתן בדעתו כך: "הואיל והיא יוצאה", מאחר שהשדה עתידה לצאת בין כה וכה, "לכהנים ביובל", לכוהנים כשיגיע היובל, "והרי היא תחת ידי", והרי אני המחזיק בה עכשיו, "הרי היא שלי", תהא אפוא שלי.
"אלא יוצאה", אלא אכן יוצאה היא מידו, "על כל אחיו הכהנים", לכל אחיו הכוהנים, אותו משמר העוסק בעבודה בשעה שמגיע היובל. התורה ייחדה את הקרקע הזו לכל אותה חבורה. נמצא שהכוהן שהחזיק בשדה מקבל בדיוק מה שמקבל כל אחד מחבריו, חלק אחד. אחיזתו בקרקע אינה מקנה לו יתרון, והיא מתחלקת בשווה בין כולם.