ערכין, פרק ו, משנה ג. בפרק החמישי למדנו שממשכנין את מי שקיבל עליו נדר ערך, כדי לדחוק בו שיפרע את חובו בזמנו. המשניות הבאות עוסקות בפרטי המשכון: אילו מנכסיו של אדם רשאי גזבר ההקדש ליטול, ומה חייב להישאר בידו.
המשנה פותחת: "אף על פי שאמרו", כלומר אף שכבר נקבע, וממשיכה: "חייבי ערכין ממשכנין אותן", שנוטלים משכון ממי שחייב ערך. אכן רשאי הגזבר לתפוס מנכסי האדם כדי להבטיח שהתשלום יגיע במועדו, אך אין ידו פרושה על הכול. יש מערכת בסיסית של צורכי חיים שנשארת בידי הבעלים.
הדברים הבסיסיים שנשארים אצלו
"נותנין לו מזון שלושים יום", מזון לחודש נשאר שלו. וכן בגדים: "וכסות שנים עשר חודש", כסות לשנה שלמה. "ומיטה מוצעת", מיטה מוצעת לשינה, על סדיניה, שמיכותיה וכריה. "וסנדלין ותפילין", מנעליו ותפיליו. ואם חסר לו אחד מן הדברים הללו בביתו, משאירים בידו את הכסף לקנותם. אין ברשימה הזאת שום מותרות; זה המינימום שאדם זקוק לו כדי לחיות.
"אבל לא לאשתו ולא לבניו", הדברים הללו נקבעו עבורו בלבד, ולא עבור אשתו ובניו. אמת, אדם חייב לפרנס את בני ביתו במזון ובכסות, ואף על פי כן חובתו לשלם את שהקדיש לבית המקדש קודמת. עליו למצוא כיצד תסתדר משפחתו; ההקדש נפרע תחילה.
כלי האומנות
עכשיו מציגה המשנה מקרה: "אם היה אומן", שהאיש בעל מלאכה ואומנותו היא פרנסתו. במקרה כזה נשארים בידו "שני כלי אומנות", זוג כלים, "מכל מין ומין", מכל סוג שמלאכתו צריכה לו. ולמה זוג ולא כלי אחד מכל סוג? שאם נשבר לו אחד באמצע העבודה, השני מאפשר לו להמשיך לעבוד ולהתפרנס.
ולהלן דוגמה. "חרש", נגר, נשארים בידו "שני מעצדין", שני מעצדים, הלהב שבו מקצעים ומיישרים את קורת העץ, וכן "ושתי מגרות", שני מסורים.
רבי אליעזר: בהמות ככלים
"רבי אליעזר אומר", רבי אליעזר מרחיב את ההגדרה. "אם היה איכר", שפרנסתו מן האדמה, אזי "נותנין לו את צמדו", צמד הבקר שלו נשאר בידו, שהרי בלעדיו אי אפשר לעבד את השדה. וכן "חמר, נותנין לו את חמורו", מי שמתפרנס מהובלת סחורה בחמור, נשאר חמורו בידו.
המחלוקת כאן היא מה נחשב כלי. לדעת רבי אליעזר, השור והחמור הם בדיוק כלי האומנות של האיכר ושל החמר; בלעדיהם אין אומנות כלל. תנא קמא חולק: בהמות הן בהמות, ולא כלים. הרי הן ככל נכס רגיל של אדם, וגזבר ההקדש רשאי לתופסן למשכון.