ערכין, פרק ד, משנה ג. הפרק כולו בנוי על עיקרון השג יד: התורה מודדת חיובים מסוימים לפי מה שידו של אדם משגת באמת. משנתנו משלימה השוואה שהתחילה במשנה הקודמת: מתי בדיוק נמדד מצבו הכספי של אדם, והאם אותו כלל נוהג בכל התחומים?
בסוף המשנה הקודמת למדנו את דינו של מי שנדר ערך. אדם כזה זוכה בהערכה המוזלת של עני רק אם היה עני בשני זמנים נפרדים: בשעה שנדר, ושוב בשעה שפרע בפועל. היה עשיר באחד משני הזמנים, נמנעת ממנו ההנחה.
משנתנו מלמדת שמדידה כפולה זו מיוחדת לערכין בלבד. ובלשונה: "אבל בקרבנות אינו כן", ואילו בקרבנות אין הדבר כך.
שני זמנים לעומת זמן אחד
בערכין ההנחה תלויה ביכולתו בשני קצות התהליך: ברגע שנוצר החיוב וברגע שנעשה התשלום. רק אם הוא עומד בעניוֹ בשתי הנקודות הוא משלם את הסכום המופחת.
הקרבנות, לעומת זאת, נאמדים פעם אחת: ברגע שנולד החיוב. מה שהיה בידו אז קובע את הקרבן. היה דל באותה שעה, מביא את מה שהתורה קבעה לדל, וממון שהגיע לידו אחר כך אינו מעלה את דרגת חובתו.
המצורע שהתעשר
הדוגמה של המשנה היא מצורע שידו הייתה דחוקה ביום שהתחייב בקרבנות טהרתו, ואחר כך נפל לידו ממון לפני שהביא אותם. "אפילו אביו מת והניח לו ריבו": אביו נפטר והוריש לו עשרת אלפים זוז. או "ספינתו בים ובאו בריבואות": ספינה שלו שהייתה מפליגה בים הגיעה לנמל עם מטען בשווי רבבות.
הפסק: "אין להקדש בהן כלום", אין להקדש שום חלק באותו רווח פתאומי. הוא יוצא ידי חובתו בקרבנות שהתורה קבעה למי שאין ידו משגת, ואין תובעים ממנו קרבנות עשיר, שהרי בשעה שהתחייב היה עני.