ערכין, פרק ג, משנה ג. הפרק הזה מביא שורה של דינים שבהם קצבה התורה סכום קבוע ולא שומה לפי הערך, ובכל מקרה ומקרה מראה המשנה שאותו סכום קבוע עצמו עשוי לצאת להקל במצב אחד ולהחמיר במצב אחר. משנתנו מיישמת את התבנית הזאת על שור מסוכן שהמית עבד כנעני.
צריך קצת רקע. בהמה שנגחה כבר שלוש פעמים נעשית שור המועד, כלומר בעליה הותרו בו רשמית שבהמתם מסוכנת. אם המיתה בהמה כזאת עבד כנעני, מטילה התורה על בעל הבהמה תשלום של שלושים סלעים, והם ניתנים לאדונו של העבד. הסכום הזה אינו זז לעולם. מה שהיה העבד שווה בשוק אינו נשקל בחשבון כלל.
המשנה פותחת במקרה: "בשור המועד", שור שהותרה בו בעליו, "שהמית את העבד", שגרם למיתת העבד. במקרה כזה, אומרת המשנה, יש בדין "להקל ולהחמיר", צד של קולא וצד של חומרא.
"כיצד?" המשנה עונה במילה "אחד", ללמד שדין אחד חל על שני מצבים הפוכים. הנהרג יכול היה להיות "הנאה שבעבדים", המשובח שבעבדים, שהיה מוציא מן הקונה מחיר גבוה, או "הכעור שבעבדים", הפחות שבהם, ששוויו מועט. הפסק אינו משתנה: "נותן שלשים סלע", שלושים סלעים נמסרים לאדון, לא פרוטה יותר ולא פרוטה פחות.
ומה אם הנהרג היה "בן חורין"? כאן הדין שונה לגמרי: "נותן את שוויו", משלם את ערכו של אותו אדם, כלומר את המחיר שהיה מוציא אילו הועמד למכירה כעבד, והכסף ניתן ליורשיו. אין כאן סכום קצוב; הכול תלוי בשומה.
"חבל בזה ובזה", אם רק חבלה בהם הבהמה, בעבד או בבן חורין, "משלם נזק שלם", הבעלים משלם את מלוא הנזק. וכיצד מחשבים? שמין את הנחבל כאילו הוא עומד להימכר, ומשווים את מחירו כשהיה שלם למחירו עכשיו כשנפגם, ומשלמים את ההפרש. שוב, הסכום מתקבל מתוך אומדן ולא מתעריף קבוע מראש.
עכשיו אפשר לראות בדיוק היכן הקולא והיכן החומרא. העמד את שלושים הסלעים הקצובים שמשלמים על עבד מול הסכומים הנישומים שמשלמים על המתת בן חורין או על חבלה בכל אדם. נניח שהעבד היה יקר ערך והיה נמכר בהרבה יותר משלושים סלעים: כאן הסכום הקצוב עומד לטובת הנתבע, שהרי הוא משלם פחות מן ההפסד שגרם. ונניח שהעבד היה זול ושווה הרבה פחות משלושים סלעים: אותו סכום עצמו פועל עכשיו לרעתו, שהרי עליו למסור יותר ממה שהפסיד האדון בפועל.