ערכין, פרק ב, משנה ג. הפרק ממשיך לאסוף הלכות שנקבע בהן שיעור מינימום ושיעור מקסימום, ומשנתנו מוסיפה לרשימה שני נושאים: התקיעות שהיו תוקעים במקדש, וכלי הנגינה שהיו הלויים מנגנים בהם שם.
החצוצרות
בכל הבאת קרבנות הציבור, בקרבן התמיד שבכל יום וכן בקרבנות של שבת, ראש חודש והמועדים, יש מצווה לתקוע בחצוצרות במקדש. התקיעה הזאת הופקדה בידי הכוהנים.
משנתנו אומרת: "אין פוחתין", אין יורדים לעולם, "מעשרים ואחת תקיעות במקדש", מעשרים ואחת תקיעות במקדש. ביום חול פשוט לא ירד המספר מן המנין הזה. ומן הצד השני, "ולא מוסיפין", אין מוסיפים לעולם, "על ארבעים ושמונה", על ארבעים ושמונה, וזה היה השיעור העליון לכל יום מימות השנה.
מניין הגיע המספר עשרים ואחת? עם עלות השחר, בשעה שפתחו את שערי העזרה, תקעו שלוש תקיעות. הבאת תמיד של שחר היתה מלווה בתשע תקיעות, ותמיד של בין הערביים בתשע נוספות. צרפו את הכול, שלוש עם תשע ותשע, והסכום הוא עשרים ואחת.
כיצד מגיעים לשיעור המקסימלי, ארבעים ושמונה
- ביום שהובא בו קרבן מוסף, בין ביום טוב, בין בראש חודש ובין בשבת, תקעו תשע תקיעות נוספות. עשרים ואחת ועוד תשע, הרי שלושים.
- בערב שבת אחר הצהריים תקעו שש תקיעות כדי להודיע לעם להפסיק ממלאכתם לפני שבת, ועוד שלוש להכריז שהשבת נכנסת. עם אלה מגיע המנין לשלושים ושש. כלומר יום שיש בו מוסף שחל בערב שבת הגיע לשלושים ושש תקיעות.
- בסוכות הוסיף ניסוך המים שתים עשרה תקיעות נוספות. וכשחלו ימי סוכות בערב שבת, הצטרפו כל אלה יחד והסך הכול הגיע לארבעים ושמונה.
הנבלים
מן החצוצרות עוברת המשנה לכלי הנגינה של הלויים, שבשירתם ליוו את הבאת קרבנות הציבור. "אין פוחתין", השיעור הקטן הוא, "משני נבלים", שני נבלים, שהם מין כלי מיתרים, "ולא מוסיפין על שישה", והשיעור העליון הוא שישה. ומדוע עוצרים בשישה? מפני שמעבר לכך אין הנגינה נעימה עוד, שהכלים מצטופפים ומטשטשים זה את קולו של זה.
החלילים
"אין פוחתין משני חלילין", כשהיו מנגנים בחלילים בבית המקדש, לא נגנו לעולם בפחות משניים, "ולא מוסיפין על שנים עשר", ולא ביותר משנים עשר. המספר שנים עשר מכוון כנגד מספר הימים בשנה שהיו מנגנים בהם בחליל.
עכשיו המשנה מונה את אותם ימים: "ובשנים עשר יום בשנה", ובשנים עשר יום במשך השנה, "החליל מכה לפני המזבח", היה החליל מנגן לפני המזבח. המנגנים עמדו בעזרה בשעה שהובאו קרבנות אותו יום.
- "בשחיטת פסח ראשון", בשעה ששחטו את קרבן הפסח בארבעה עשר בניסן, בשעת אמירת ההלל.
- "ובשחיטת פסח שני", ושוב כחודש לאחר מכן, בארבעה עשר באייר, בשעה ששחטו את פסח שני, אף היא מלווה בהלל.
- "וביום טוב ראשון של פסח", ביום טוב הראשון של פסח.
- "וביום טוב של עצרת", בשבועות, שהמשנה קוראת לו כאן עצרת.
- "ובשמונת ימי החג", ובכל שמונת ימי סוכות, ושמיני עצרת נכלל במנין הזה.
ומה ליווה החליל בשנים עשר המועדים הללו? את השירה. הלויים היו אומרים את ההלל כולו בשעה שהובאו הנסכים, היינו היין שנשפך על המזבח יחד עם תמיד של אותו יום, והחלילים ניגנו עם קולם.
שני פרטים בענין החליל
לאחר שקבעה המשנה כמה חלילים היו וּבאלו ימים ניגנו בהם, היא מוסיפה שתי הלכות נוספות בענינם.
"ולא היה מכה", הכלי שניגנו בו לא היה, "באבוב של נחושת", אבוב עשוי נחושת, "אלא באבוב של קנה", אלא אבוב עשוי קנה, "מפני שקולו ערב", שקנה מוציא קול מתוק ועדין יותר משל מתכת.
"ולא היה מחליק", ולא היו חותמים את הנגינה, "אלא באבוב יחידי", אלא באבוב אחד לבדו. כשהגיעה הנגינה לסיומה, שתקו שאר הכלים וחליל אחד נשא את הצלילים האחרונים בעצמו, "מפני שהוא מחליק יפה", מפני שחליל אחד חותם את הנעימה בצורה נאה בהרבה מקבוצת כלים שפוסקים כולם בבת אחת.