ערכין, פרק א, משנה ג. שתי המשניות הפותחות את הפרק בררו שלוש שאלות נפרדות: מי כשר לנדור נדר ערך, מי אפשר לנדור את ערכו, ומי אפשר לנדור את דמיו, כלומר את שוויו הממשי של האדם, המחיר שהיה מתקבל עליו אילו הועמד למכירה. כל הסוגים שנמנו שם כשרים לעניין דמים, והטעם פשוט: לכל אחד מהם יש מחיר אמיתי בשוק. משנתנו עוברת אל הטור השני ומציגה אנשים שאין להם מקום בנדר כזה כלל.
שני אנשים שאין להם מחיר בשוק
"הגוסס והיוצא ליהרג": הגוסס הוא אדם בשלב האחרון של חייו, זה שנשימתו נשמעת והולכת ונפסקת. היוצא ליהרג הוא מי שבית דין גזר עליו דין מוות והוא מובל אל מקום ההריגה. משנפסק הדין אין ממנו חזרה, אין חנינה ואין דרך לאחור.
על אדם כזה לימדה המשנה "לא נידר": אי אפשר לנדור את דמיו. העמד אותו בשוק ולא יימצא קונה אחד. חייו כבר תמו למעשה, ועבד שחייו תמו אינו מועיל לשום קונה. וכיוון שאין מחיר תלוי בו, אין לנדר שום סכום להיתפס בו.
"ולא נערך": גם נדר ערך אינו אפשרי בו. התורה מציגה את הערכת הערך כתהליך שבו מי שנידר ערכו עומד לפני הכהן ונערך. מי ששוכב ברגעיו האחרונים אינו יכול לעמוד; ייסוריו ומצוקתו גדולים מכדי שיציג את עצמו כך. ומאחר שאינו יכול לעבור את הערכת הכהן, אין נדר ערך נתפס בו.
רבי חנינא בן עקביא: סכום שהתורה כבר קבעה
דברי רבי חנינא בן עקביא: "נערך מפני שדמיו קצובין". הוא מקבל את הרישא וחולק על הסיפא. לדעתו, מי שיוצא ליהרג אפשר בהחלט לנדור את ערכו, שהרי התורה עצמה כבר קבעה את הסכום. סכומי הערך הם מדרגות קבועות, ושום דבר באדם המסוים הזה אינו משנה אותן: לא בריאותו, לא מצבו האישי ולא מידת החיים שנשארה לו. הוא שייך למדרגה שלו, ונדר ערכו מחייב.
ואחר כך "אבל אינו נידר", אי אפשר לנדור את שוויו הממשי, "מפני שאין דמיו קצובין", לפי שכאן לא קבעה התורה שום מספר. הסכום הזה תלוי כולו בהצעת קונה, ואיש לא ייתן ממון כדי לקנות אדם ההולך להיהרג. שוויו בשוק אפס. לפי שיטה זו, נדר הערך חל דווקא משום שמעולם לא נקשר להערכת קונה כלל; הוא נשען על טבלת הסכומים שהתורה פירשה לנו.
רבי יוסי: מה אדם כזה עדיין יכול לעשות
עד כאן נחלקו רבי חנינא בן עקביא והתנא הראשון בשאלה אם גוסס או יוצא ליהרג יכולים להיות מושא הנדרים הללו. רבי יוסי הופך את השאלה: האם אדם כזה עדיין יכול לנדור נדרים משלו?
לשונו "נודר ומעריך ומקדיש". רבי יוסי סובר ששלושתם פתוחים לפניו. הוא יכול לנדור דמים של אדם אחר, יכול לנדור ערך של אדם אחר, ויכול להקדיש את נכסיו לבית המקדש, ומיתתו בעוד רגעים. התחייבויות כאלה מחייבות אותו מן הרגע שיצאו מפיו, וכל זמן שנשמתו בו נשמר בידו הכוח לחייב את עצמו. לפיכך הוא חייב לשלם את מחיר השוק של האדם שנדר, או את סכום ערכו, או כל מה שהקדיש לבית המקדש.
"ואם הזיק, חייב בתשלומין". ואם הזיק את ממון חברו, הוא חייב באחריותו, והתשלום נגבה מנכסיו.
על הסיפא הזאת נחלק התנא קמא על רבי יוסי. לדעתו אין גובים נזקים מנכסי אדם לאחר שמת. בחייו אפשר לתבוע ממנו את הממון, אבל ברגע המיתה עוברים נכסיו ליורשין שלו, והתביעה אינה הולכת אחריהם לשם.