ערכין, פרק ט, משנה ב. הפרק הזה עוסק במכירתה ובגאולתה של שדה אחוזה, ובחשבונות הקובעים כמה יצטרך הבעלים הראשון לשלם כדי להשיב את אדמתו לידיו לפני היובל.
המשנה הקודמת קבעה את הכלל שממנו הכול נגזר. הקונה שדה אחוזה משלם למעשה על מספר קבוע של שנות תבואה, שהרי בשנת היובל חוזרת הקרקע לבעליה. לפיכך מפצלים את המחיר לפי שנים: לוקחים את הסכום שנתן ומחלקים אותו במספר השנים שהיו מן המכירה ועד היובל. נניח שדה שנמכרה במאה דינר בשעה שנשארו עשר שנים; נמצא שכל שנה של שימוש שווה עשרה דינר. בא הבעלים הראשון לגאלה לאחר שעברו חמש שנים, נותן חמישים דינר, כשוויין של חמש שנות התבואה שהקונה עדיין לא נהנה מהן.
כשהקונה מוכר אותה לאדם אחר
משנתנו עוסקת במצב מסובך יותר. הבעלים מכר את שדהו לקונה ראשון, והקונה הראשון מכר אותה לקונה שני. עכשיו רוצה הבעלים הראשון להחזיר את אדמתו, אלא שהאדם המחזיק בשדה הוא מי שכלל לא עשה עמו עסק. ומה יהיה כשהמכירה השנייה הייתה במחיר אחר מן המכירה שעשה הבעלים עצמו? על פי איזה סכום מחשבים את הגאולה?
פותחת המשנה: "מכרה לראשון במנה", הבעלים מכר את שדה אחוזתו לקונה ראשון במנה, שהוא מאה דינר. "ומכר הראשון לשני במאתים", אותו קונה העביר את הקרקע לקונה שני במאתיים. מכירה כזו כשרה לגמרי, שהרי הקונה הראשון קנה באמת זכות בקרקע והיה רשאי להעבירה. ובכל מקרה חוזרת הקרקע למשפחה שהחזיקה בה כשמגיע היובל, ועד אז כוח הגאולה של המשפחה עומד בתוקפו.
ההלכה: "אינו מחשב אלא עם הראשון", אינו מחשב אלא עם הקונה הראשון. הבעלים הראשון מחשב את דמי גאולתו לפי הסכום הנמוך, מאה הדינר של המכירה שהוא עצמו עשה, ומשלם את הסכום הזה לקונה השני שמחזיק בשדה בפועל, וכך משיב את שדהו אליו. מאתיים הדינר של עסקה שלא היה לו חלק בה אינם נכנסים לחשבון.
ולפי החשבון: השדה נמכרה במאה דינר בשעה שנשארו עשר שנים ליובל, נמצא שכל שנה שנותרה שווה עשרה דינר. זה השיעור שלפיו מחשב הבעלים בבואו לגאול, והמכירה המאוחרת של מאתיים דינר אינה נוגעת לו כלל.
ומניין הדבר? "שנאמר, לאיש אשר מכר לו", התורה מצווה את המוכר לחשב את שנות המכירה עם מי שקנה ממנו. ומי שקנה ממנו הוא זה שלקח את הקרקע מידו במישרין ולא אחר. הפסוק תולה אפוא את החשבון בסכום שיצא מן העסקה הראשונה.
המקרה ההפוך
ואז המשנה מהפכת את המספרים: "מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במנה". כאן עברה שדה האחוזה מבעליה לקונה הראשון במאתיים דינר, ואחר כך העביר אותה הקונה הראשון לקונה שני במנה בלבד, מאה דינר.
וההלכה מתהפכת אף היא: "אינו מחשב אלא עם האחרון", החשבון נעשה עם הקונה האחרון. דמי הגאולה נקבעים לפי מאה הדינר שנתן הקונה השני, ולא לפי המאתיים שעברו במכירה הראשונה. והלימוד כאן: "לאיש אשר בתוכה", הפסוק מדבר על חשבון עם האיש שהוא בתוך השדה, כלומר מי שמחזיק בה בפועל באותה שעה, ובמקרה שלנו הקונה השני. וכיוון שקנייתו הייתה הזולה יותר, סכומו הוא הקובע.
שני הפסוקים יחד מבארים את שני הכיוונים. במקרה אחד החשבון הולך אחר העסקה שעשה המוכר בעצמו, ובמקרה השני אחר המכירה שעשה הקונה לאחר מכן. ומה מכריע ביניהם? איזה מן השניים מוליד שיעור שנתי נמוך יותר, שכן התורה סידרה את הדברים כך שהגואל את אדמת אבותיו ישלם לפי הסכום שנוח לו.
הגבלות על הדרך שבה גובים את כספי הגאולה
עכשיו קובעת המשנה תנאים נוספים בגאולה עצמה. תאר לך אדם שיש לו שתי שדות אחוזה, אחת קרובה ואחת רחוקה. את הקרובה כבר מכר והוא רוצה להחזירה לידיו, אלא שאין לו כסף.
"לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב", אינו רשאי להשיג את הסכום על ידי מכירת השדה הרחוקה כדי לגאול את הקרובה. "ורע ויגאל ביפה", ואף לא למכור שדה גרועה כדי לגאול בכספה שדה משובחת. "ולא ילוה ויגאל", וגם ללוות כסף לצורך זה אסור לו; הכסף צריך להיות שלו. "ולא יגאל לחצאין", ואינו גואל את השדה במחציתה. אין בידו את כל הסכום, אינו גואל כלום וממתין עד שיהיה בידו הכול.
הקדש שונה
כל זה בשדה אחוזה שמכר אדם לחברו. אבל אם הקדיש את שדה אחוזתו לבית המקדש, ההלכה משתנה: "ובהקדש מותר בכולן", בהקדש כל אלה מותרים. כדי לגאול שדה שהקדיש לבית המקדש, רשאי הוא למכור שדה אחוזה אחרת, רחוקה או משובחת, רשאי ללוות כסף, ואף לגאול את חצי השדה.
מכאן חותמת המשנה: "וזה חומר בהדיוט מבהקדש", כאן החומרה נופלת על העסקה שבין אדם לחברו ולא על ההקדש. גאולת קרקע מיד הדיוט אינה יכולה להתממן בדרכים אלה, וגאולתה מיד ההקדש יכולה להתממן בכל אחת מהן.