ערכין, פרק ח, משנה ב. הפרק עוסק בנכסי הקדש ובדרך שבה הם יוצאים מרשות בית המקדש. משנתנו עוסקת במכירה הפומבית עצמה: מציעים הצעות על שדה, ואחד המציעים חוזר בו. מה יהיה על ההקדש, ומה דינו של זה שחזר בו?
המשנה מעלה אותנו בסולם ההצעות. "אמר אחד", אדם אחד הקדים ואמר: "הרי היא שלי", השדה תהיה שלי, "בעשר סלעים", במחיר עשרה סלעים. בא שני וקרא "בעשרים". שלישי אמר "בשלשים". רביעי אמר "בארבעים". וחמישי אמר "בחמשים", הוא רוצה אותה בחמישים. השדה, כמובן, נמסרת למי שהציע את המחיר הגבוה ביותר, כאן: זה שעמד על חמישים.
המציע הגבוה חוזר בו
המציע הגבוה חוזר בו
ההקדש חוזר אפוא אל מי שהציע ארבעים ומבקש ממנו לקחת את השדה. גם כשהמכר נגמר בארבעים, אין ההקדש מסתפק בארבעים, שהרי היה זכאי לחמישים. הוא גובה עשרה סלעים ממי שאמר חמישים וארבעים ממי שקונה בפועל את השדה, ובסופו של דבר אינו מפסיד כלום.
ביסוד כל זה עומד כלל יסודי בהקדש: "אמירתו לגבוה", דיבורו של אדם לגזברות ההקדש, "כמסירתו להדיוט", כוחו ככוח מסירה ממש בין שני הדיוטות. בין אדם לחברו נכסים עוברים רק במעשה קניין; בהקדש הדיבור לבדו עושה את שלו ומחייב את האומר.
יורדים בסולם ההצעות
יורדים בסולם ההצעות
"חזר בו של ארבעים": הגזבר פונה עתה למי שאמר ארבעים, וגם הוא חוזר בו. אף כאן "ממשכנין מנכסיו עד עשר", נכנסים לנכסיו וגובים ממנו עשרה סלעים. אחר כך מציעים את השדה למי שאמר שלושים, ואותם עשרה סלעים משלימים בדיוק את הפער החדש. עשו חשבון: עשרה ממציע החמישים, עשרה ממציע הארבעים, ושלושים מן הקונה בפועל, ושוב מחזיק הגזבר את כל חמישים הסלעים שהיו מגיעים להקדש.
"חזר בו של שלשים": אם גם מציע השלושים ימנע מלקחת את השדה, "ממשכנין מנכסיו עד עשר", גובים מנכסיו עשרה סלעים נוספים, שהרי השדה תעבור עתה בעשרים.
כשלא נשאר אף מציע
כשלא נשאר אף מציע
עקבו אחר החשבון. נניח שהשדה מוצעת שוב ומעלה רק חמישה סלעים, ובמחיר הזה היא נמכרת. ממציעי החמישים, הארבעים, השלושים והעשרים כבר נגבו עשרה סלעים מכל אחד, והרי ארבעים. הקונה שילם חמישה. חסרים אפוא חמישה סלעים מן החמישים שהגזבר ציפה להם, ולכן גובים חמישה נוספים ממי שהציע עשר, כדי להשלים את ההפרש.
כשהבעלים משווים את הצעתם להצעה שמבחוץ
"חזר בו של עשר": גם מציע העשר הולך לו, ולא נשאר אף מציע אחד שמוכן להשלים את הקנייה. במצב כזה "מוכרין אותה בשוויה", מחזירים את השדה לשוק ומוכרים אותה בשוויה האמיתי, לפי ההצעה הטובה ביותר שנמצאת. ואז "ונפרעים", נפרעים, "משל עשר את המותר": כל מה שחסר מעשרת הסלעים שלו נגבה ממי שהצעתו הייתה עשר.