ערכין, פרק ז, משנה ב. הפרק כולו עוסק בדיני שדה אחוזה שהוקדשה לבית המקדש, ובשיעור הקבוע שבו נפדית שדה כזו: חמישים שקלים לכל בית סאה ליובל שלם. משנתנו פונה לשאלה מי הוא הפודה. האם הבעלים הראשונים עומדים במעמד אחר מכל אדם אחר שבא לפדות?
מצד אחד, לא. אין לבעלים זכות ייחודית כאן; השדה פתוחה לכל מי שרוצה לפדותה, ואותו סדר תשלום חל על כולם. אבל מצד אחד דינם של הבעלים שונה, והשוני הזה עולה להם בכסף.
לשון המשנה
פתיחת המשנה היא "אחד הבעלים ואחד כל אדם": הלשון מעמידה את מי שהחזיק בשדה בעבר ואת אדם זר לגמרי במעמד זהה. כל אחד מהם רשאי לפדות את שדה האחוזה, וכל אחד משלם לפי אותו שיעור, חמישים שקלים לכל בית סאה.
לאחר מכן המשנה מחדדת את העניין בשאלה שהיא שואלת בעצמה: "מה בין הבעלים לבין כל האדם?" אם שיעור הפדיון אחד הוא לשניהם, במה בכל זאת נבדל הבעל הקודם מכל אדם?
והתשובה: "אלא שהבעלים נותנין חומש, וכל אדם אינו נותן חומש." הבעלים מוסיפים חומש, חלק חמישי; כל אדם אחר אינו מוסיף דבר.
כיצד מחשבים את החומש
ניקח מקרה שבו נפדית השדה בתחילת מחזור היובל ממש, כך שחל השיעור המלא של חמישים שקלים לכל בית סאה. אדם שאינו הבעלים נותן חמישים והפדיון נגמר. הבעלים נותנים חמישים ועוד חומש.
והנה, החומש כאן אינו מחושב כחמישית מן הסכום היסודי, אלא כחמישית מן הסך הכולל שהמשלם מוציא בסופו של דבר. התוספת היא אפוא אחד מחמישה חלקים שווים של הסכום הסופי, ויוצא שהיא רביע מן החמישים המקוריים.
למעשה: הבעלים מוסיפים שנים עשר שקלים וחצי. תוספת זו, כפול חמש, נותנת שישים ושניים וחצי, וזה בדיוק מה שהוא משלם בסוף. שנים עשר וחצי הם בדיוק חמישית מן הסך הזה. נמצא שהבעלים מוציאים שישים ושניים שקלים וחצי, ואילו כל אדם אחר פודה את אותה שדה עצמה בחמישים.
מפני מה השוני?
אין כאן היגיון של שוק; שווי השדה הוא שוויה, ואין זה משנה מי העומד ומשלם. תוספת החומש היא גזירת הכתוב. הפסוקים אומרים שכאשר בא המקדיש עצמו לפדות את שדהו, הוא מוסיף חמישית על סכום ההערכה. מכאן שנים עשר השקלים וחצי המונחים על גבי החמישים שכל אדם אחר משלם.