ערכין, פרק ו, משנה ב. הפרק עוסק במתח שבין ההקדש לבין החובות הרגילים שאדם נושא עמו, ומשנתנו ממשיכה ישירות את הכלל שנקבע במשנה הקודמת.
שם למדנו שאדם המקדיש את נכסיו להקדש, בשעה שאותם נכסים כבר משועבדים לאדם אחר, אין השעבוד נמחק. אם הוא חייב לאשתו את כתובתה, או שהוא חייב כסף למלווה, בעלי התביעות הללו יכולים להיפרע מן הנכסים גם לאחר שנמסרו לבית המקדש. מדאורייתא, מן הדין שבתורה, התביעה הקודמת עומדת בראש, לפני ההקדש שבא אחריה.
אלא שחכמים לא היו שלמים עם מראית העין שבדבר, ובנו סביבו סדר מיוחד, כדי שלא יוציא אדם מסקנה מוטעית ממה שעיניו רואות.
לשון המשנה
המשנה פותחת: "המקדיש נכסיו", מי שהקדיש את רכושו להקדש, "והיתה עליו כתובת אשה", ורובץ עליו חוב כתובתה של אשתו, ועמו "ובעל חוב", תביעתו של מלווה. שתי חבויות נפרדות עומדות כאן: הסכום שהתחייב לאשתו בשטר כתובתה, המגיע לה בשעת גירושין או במותו, וכן כסף שלווה ולא החזיר. שתיהן נתפסו בנכסיו זמן רב לפני שאותם נכסים נמסרו להקדש.
"אין האשה יכולה", אין בכוח האשה "לגבות כתובתה מן ההקדש", לגבות את כתובתה מנכסים שהם כבר של הקדש. וכן המלווה, מצבו זהה: "ולא בעל חוב", אף הוא אינו נוטל "את חובו", את ההלוואה המגיעה לו, ממקור זה. אין בעל תביעה בא ועומד בבית הגזברות של בית המקדש ומוציא משם את המגיע לו.
"אלא פודה". אלא נעשה פדיון, והפודה הוא האיש עצמו, הבעל או הלווה שהקדיש את הנכסים מתחילה. הוא קונה אותם בחזרה מן ההקדש, ועושה זאת "על מנת ליתן", בתנאי שיעבירם הלאה: "לאשה כתובתה", לאשתו לפרעון כתובתה, או "ולבעל חוב את חובו", לאדם שהלווה לו כסף, לסילוק ההלוואה.
מדוע הצריכו חכמים פדיון
החשש היה חשש של מראית עין. אם יראו העומדים מן הצד בעל חוב גובה את כספו ישירות מנכסי הקדש, יסיקו שנכסי הקדש עומדים לפרעון חובות בכלל. לא תהיה להם דרך לדעת שבמקרה זה דווקא קדם השעבוד להקדש. לפיכך קבעו חכמים שאין דבר עובר במישרין מן ההקדש אל בעל התביעה. תחילה חייבים הנכסים לחזור אל המקדיש, בדרך של פדיון, ורק אחר כך הוא משתמש בהם לשלם את חובו.
פדיון שאינו אלא לשם צורה
אבל מדאורייתא היה בעל החוב יכול לגבות בלא שום פדיון. הפדיון כאן אינו הוצאת ממון אמיתית מן ההקדש, אלא מעבר של סדר בלבד. לפיכך לא הצריכו חכמים את מלוא דמי הפדיון.
"הקדיש תשעים מנה", הנכסים שהקדיש היו שווים תשעים מנה, "והיה חובו", והחוב שעליו הגיע לכדי "מאה מנה", מאה שלמים. "מוסיף עוד דינר", דינר אחד נוסף נכנס לחשבון. בעל התביעה, בין שהיא האשה ובין שהוא המלווה, נותן דינר יחיד בידו של האיש (שכן לא נשאר לו משלו כלום לעשות בו), והסכום המגיע לו עולה בשיעור הזה. "ופודה בו את הנכסים הללו": באותה מטבע בודדת הוא פודה את כל הנכסים המוקדשים, "על מנת ליתן", בתנאי שיעברו הלאה, לאשתו לפרעון כתובתה או "ולבעל חוב את חובו", למלווה כנגד ההלוואה.
בדרך כלל, הפודה את מה שהקדיש בעצמו חייב לשלם את שוויו המלא. כאן די בדינר אחד, משום שמן התורה אין הוא צריך לפדות כלל. הפדיון אינו אלא תקנה שהתקינו חכמים, דרך להעביר את הנכסים בחזרה דרך ידיו של הבעלים, ולא להניח להם לעבור ישירות מן ההקדש אל בעל התביעה. צורתו של פדיון רגיל נשמרת, אבל כיוון שכל תכליתו להיות מעבר בלבד, דינר אחד מספיק.