ערכין, פרק ד, משנה ב. הפרק הזה עוסק בשאלה במצבו הכספי של מי מתחשבים בשעה שמשלמים את הנדר, והמשנה שלנו ממשיכה במישרין את קודמתה ומעמידה לצידה השוואה לנדר מסוג אחר לגמרי: מי שמקבל על עצמו את קרבנו של חברו.
נזכיר במה נעצרה המשנה הקודמת. אדם נשבע לתת את ערכו של אדם אחר, והתברר שאין ידו משגת לשלם את הסכום הזה. אין אומדים את ממונו של מי שנדרו את ערכו, אלא בודקים את מצבו הכספי של זה שפתח את פיו ונדר, והוא משלם לפי מה שהוא יכול. מי שהנדר נאמר עליו אינו נוגע כלל לחשבון.
אדם יכול לקבל על עצמו את קרבנו של חברו
המשנה שלנו מעמידה עכשיו את ההלכה הזאת מול מקרה מקביל. מותר לאדם להצהיר שהוא יביא קרבן שאדם אחר חייב בו. משעה שאמר כך הוא חייב לספק את הקרבן, והמחויב המקורי יוצא מידי חובתו באותו קרבן שנתרם עבורו.
ברוב המקרים אין כאן שאלה כלל, שהרי הקרבנות קבועים: אותו קרבן עצמו מובא בידי העשיר שבישראל ובידי העני שבישראל. אלא שיש קרבנות הנקבעים לפי יכולתו של האדם. הדוגמה הקלאסית היא המצורע, מי שנגוע בצרעת. מצורע שיש לו ממון מביא שלוש כבשים כחלק מטהרתו, ומצורע עני רשאי להביא שתי תורים או שני בני יונה במקום שתיים מן הכבשים.
ועכשיו נצייר עשיר שקיבל על עצמו את הקרבן שחייב בו מצורע דל אמצעים, ואת התמונה ההפוכה: אדם שאין לו כלום שקיבל על עצמו את הקרבן שחייב בו מצורע עשיר גדול. מי מן השניים קובע מה יובא לבית המקדש?
לשון המשנה
המשנה אומרת: "אבל בקרבנות אינו כן", בקרבנות אין הדין כך. בערכין, כמו שלמדנו, ממונו של הנודר הוא שקובע את הסכום שישלם, ובקרבנות הכלל הזה אינו פועל.
המקרה נפתח בלשון "הרי שאמר", הרי מי שאומר, וההצהרה שלו היא "קרבנו של מצורע זה" (הקרבן שהמצורע הזה חייב בו) "עלי" (מוטל עלי). אם אותו מצורע הוא עני, "אם היה מצורע עני", מה שהמצהיר צריך להביא הוא "מביא קרבן עני", קרבנו של עני, ואין זה משנה שהמצהיר עצמו אמיד. ואם המצורע "עשיר", הדין הוא "מביא קרבן עשיר": צריך להביא את שלוש הכבשים המלאות של עשיר, וכיסיו הריקים של המצהיר אינם מפחיתים מן החיוב.
הכלל העולה מדברי תנא קמא הוא שבקרבנות אין אומדים את המתנדב כלל, אלא את מי שנושא את החיוב עצמו.
רבי חולק על ההנגדה
כאן נכנס רבי. הוא אינו חולק על אף אחד מן הדינים; הוא מקבל כל הלכה בדיוק כפי שנאמרה. מה שהוא דוחה הוא ההכללה הגורפת, ההצגה של ערכין וקרבנות כשתי מערכות הפוכות. לדעתו ההנגדה הזאת אינה עומדת מבחינה הגיונית: אין שני התחומים בנויים על יסודות מנוגדים כלל, אלא שהמקרים עצמם שונים זה מזה.
"אומר אני, אף בערכין כן", רבי אומר: בערכין נוהג בדיוק אותו עיקרון עצמו. אין שום הבדל מהותי בין ערכין לקרבנות; הלכות ערכין נראות שונות רק מפני שהמקרה הנדון בהן שונה.
רבי מחדד את דבריו בשאלה. "וכי מפני מה", מפני מה במקרה של "עני שהעריך את העשיר", עני שנדר את ערכו של עשיר, הדין הוא "נותן ערך עני", שמשלם כשיעורו של עני? על פני הדברים נראה שהולכים אחר הפה שדיבר, וזה מעמיד את ערכין ואת הקרבנות בשני מסלולים הפוכים. תשובתו של רבי: "שאין העשיר חייב כלום", העשיר שהוזכר באותו נדר אינו חייב מאומה לבית המקדש. הוא לא חייב את עצמו בשום דבר, וכל החוב נוצר מכוח דיבורו של העני. מאחר שהוא זה שייצר את החיוב, החיוב שלו הוא, ולפיכך ממונו שלו הוא שקובע את שיעורו.
ובמקרה של הקרבן ההיגיון זהה. אין אנו אומרים שמסתכלים באדם זר במקום בנודר, אלא שהמתנדב חיבר את עצמו לחיוב שהיה קיים כבר אצל המצורע. הוא אחז בחוב שעמד שם ממילא וחיכה לתשלום, ועכשיו הוא אחראי בדיוק למה שהמצורע היה אחראי לו. בשני התחומים הולכים אחר מי שהחיוב שלו: בערכין הנודר ייצר את החיוב בעצמו, ולכן הולכים אחריו; בקרבנות הוא נתפס לחיוב קיים של אדם אחר, ולכן הולכים אחר אותו אדם.
המקרה המקביל בערכין
רבי מחזק את דבריו ומביא את המקרה שבערכין המקביל במדויק למקרה של הקרבן. "אבל עשיר שאמר", עשיר שאומר "ערכי עלי", הערך שלי מוטל עלי. "ושמע העני": עני העומד לידו שומע את ההצהרה, "ואמר", ומגיב ואומר "מה שאמר זה עלי", כל מה שהאיש הזה חייב בו את עצמו מוטל עכשיו עלי לשלם. הדין הוא "נותן ערך עשיר": העני נותן ערך של עשיר.
זה בדיוק המקביל של מקרה הקרבן. כאן העני אינו יוצר חיוב חדש מפיו, אלא נתפס לחיוב שהיה קיים כבר, נדרו של העשיר. וכשם שהעני המקבל על עצמו את קרבנו של מצורע עשיר אוחז בחובו העומד של המצורע, כך כאן חייב העני להביא כל מה שהעשיר היה מחויב בו כבר. אותו עיקרון, אותה תוצאה, בשני תחומי ההלכה.
כשמצבו של הנודר משתנה
סופה של המשנה עוסק במי שמצבו השתנה בין הנדר לתשלום. "היה עני והעשיר": היה עני בשעה שנדר והתעשר עד השעה שנפרע החוב. "או עשיר והעני": או להיפך, נדר כשהוא עשיר ואיבד את הכל עד שנתבע לשלם. בשני המקרים הדין הוא "נותן ערך עשיר", אומדים אותו בערך המלא של עשיר.
הכלל הוא שאין אדם זוכה בשיעור המופחת של עני אלא אם כן היה עני גם בשעה שנדר וגם בשעה שהוא משלם. במקרה הראשון היה עני בשעת הדיבור אך עשיר בשעת הפרעון, ולכן משלם את הסכום הגבוה. במקרה השני היה עשיר בשעת הדיבור, ולכן אף שהעניות באה עליו אחר כך, הנדר נוצר בעשירות והסכום המלא במקומו עומד.
אחריה באה דעה מחמירה. "רבי יהודה אומר": אפילו מי שנדר כשהיה עני ואחר כך התעשר, "אפילו עני והעשיר", ולאחר מכן "וחזר והעני", שקע שוב בעניות לפני שהספיק לשלם, עדיין הדין הוא "נותן ערך עשיר". לדעת רבי יהודה השומה המופחתת ניתנת רק כשהעניות לא זזה ממנו מן הרגע שיצאו הדברים מפיו ועד רגע התשלום, ודי בפרק זמן אחד של עשירות באמצע כדי להפקיע את ההנחה כולה.