ערכין, פרק ג, משנה ב. הפרק נפתח ברשימת המקרים שבהם דין אחד עשוי לצאת להקל או להחמיר, הכל לפי הנסיבות. עכשיו המשנה חוזרת אל אותם מקרים אחד אחד ומראה לנו כיצד. הראשון שבהם הוא פדיון שדה אחוזה, שדה שירש אדם מאבותיו והקדיש אותו לבית המקדש.
ומהי בדיוק שדה אחוזה? קרקע שהגיעה לאדם בירושה. בשעה שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל בימי יהושע בן נון נחלקה הארץ לשבטים ולמשפחות, ומשפחתו קיבלה אז את חלקה, והחלק הזה עבר מאב לבן עד שהגיע אליו. הקדיש אדם שדה כזו להקדש, עד שנעשתה קניינו של בית המקדש, ולאחר מכן החליט שברצונו להחזירה לידיו, אין הסכום שהוא משלם תלוי בשוויה של השדה כלל. התורה קבעה מחיר, וזה המחיר שהוא משלם, בין שהחלקה יקרה ובין שאינה שווה כמעט כלום.
קולא וחומרא בדין אחד
לשון המשנה: "בשדה אחוזה להקל ולהחמיר". כשפודים שדה אחוזה שהוקדשה, אותו דין עצמו עשוי לצאת לזכותו של הבעלים או לחובתו. "כיצד?" באיזה אופן? תאר לעצמך שני אנשים שהקדישו שדות. על הראשון אומרת המשנה "אחד המקדיש בחולת המחוז": הוא הקדיש קרקע חולית בשולי העיר, אדמה שעוברים ושבים דורכים עליה בבואם ובלכתם, קרקע שאינה שווה כמעט מאום. ועל השני היא אומרת "ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי": הוא הקדיש חלקה בין פרדסי סבסטי, העיר שבנה הורדוס בשומרון עם גנותיה המפוארות, אדמה מן המשובחות ומן היקרות שיש. בשניהם פסקה התורה אותו דין עצמו: "נותן בזרע חומר שעורים חמישים שקל כסף". כל שטח קרקע שאפשר לזרוע בו חומר שעורים, וחומר הוא שלושים סאה, נפדה בחמישים שקל כסף. חמישים, על כל שיעור קרקע כזה. ומעל לזה מוסיף הבעלים חומש בשעת הפדיון. אבל הסכום היסודי אינו נע ואינו זע, לא בקרקע הזולה ולא בקרקע היקרה.
התעריף הקבוע הזה נוהג כשההקדשה והפדיון נופלים שניהם בפתיחתו של מחזור יובל של חמישים שנה, בשנתו הראשונה. המסכת תחזור אל ההסתייגות הזאת בהמשך ותברר אותה לפרטיה.
שדה מקנה
"ובשדה מקנה נותן את שוויו". אבל נניח שהשדה לא הגיעה אליו מבני משפחתו כלל, אלא קנה אותה בכספו ואחר כך הקדישה. כדי להחזיר את השדה הזאת לרשותו ולשימושו, עליו לשלם את מה שהיא שווה בשוק.
העמד את השניים זה ליד זה ותראה היכן הקולא והיכן החומרא. שדה מקנה נפדית תמיד בשוויה. שדה אחוזה נפדית בחמישים השקלים הקבועים. לפיכך אם שדה האחוזה שהוא פודה מבית המקדש היא קרקע גרועה, ובכל זאת עליו למסור חמישים שקל, הרי שהוא משלם יותר משוויה, והתעריף הקבוע יצא להחמיר. ואם שדה האחוזה היא קרקע משובחת ויקרה, והוא משלם אותם חמישים שקל בלבד, הרי שהתעריף הקבוע יצא להקל.
שתי נקודות שכדאי לזכור
ראשית, שדה אחוזה חוזרת מעצמה למשפחה שירשה אותה, אף שהבעלים הקדיש אותה לבית המקדש. בהגיע היובל חוזרת הבעלות מאליה למשפחה המקורית. כל דיוננו, אם כן, עוסק בשנים שלפני היובל.
שנית, כשאנו מדברים על השווי שבו נפדית שדה מקנה, ההערכה הזאת נשענת על כמה נתונים: גודל השדה, טיב אדמתו, ומספר השנים שנותרו עד היובל. שהרי ביובל גם השדה הזאת חייבת לחזור למשפחה שקיבלה אותה בימי יהושע בן נון. הקרקע חוזרת לעולם לבעליה הראשונים ביובל, ומחיר הפדיון צריך לשקף את זה.
שיטת רבי אליעזר
"רבי אליעזר אומר: אחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה". לדעת רבי אליעזר שני סוגי השדות, זו שירש וזו שקנה, יוצאים מרשות הקדש במחיר הקבוע שקבעה התורה, חמישים שקל כסף לכל שטח שנזרע בו חומר שעורים. אבל אם התשלום שווה בשני המקרים, "מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה?" מה נשאר להבדיל ביניהם? התורה הציגה אותם כשני דינים נפרדים, ובהכרח יש דבר המבדיל. תשובתו של רבי אליעזר: "אלא שבשדה אחוזה נותן חומש, ובשדה מקנה אינו נותן חומש". ההבדל האחד והיחיד הוא בחומש. פודה אדם את שדה אחוזתו ומוסיף חומש על הסכום; פודה שדה שקנה בעבר ואינו מוסיף חומש כלל. לדעתו אין דבר נוסף המחלק ביניהם: אותם חמישים שקל נמסרים לבית המקדש בשני המקרים, והחומש נאמר בשדה אחוזה בלבד.
התנא קמא, הדעה הראשונה שנשמעה במשנה, סבור אחרת. אמת, החומש נאמר בשדה אחוזה ואינו נגבה לעולם משדה מקנה, אבל אין ההבדלים נגמרים בזה. גם דרך חישוב התשלום עצמו אינה שווה: שדה האחוזה יוצאת בסכום הקבוע שקבעה התורה, חמישים שקל כסף, ושדה המקנה יוצאת בשווי שהקרקע שווה בשוק.