ערכין, פרק ב, משנה ב. הפרק שלנו בנוי סביב נוסח אחד: "אין פוחתין... ולא יותר על...", אין פחות מכמות זו ואין יותר מכמות זו. המשנה מלקטת הלכות מפינות רחוקות לגמרי זו מזו בתורה, ומעמידה אותן בשורה אחת לפי הגבול התחתון והגבול העליון שלהן. כאן אנו למדים ארבעה גבולות כאלה: מספר החודשים המלאים בשנה, גיל שתי הלחם בשעה שהן נאכלות, גיל לחם הפנים בשעה שהוא נאכל, וטווח הימים שבתוכם נימול הקטן.
לוח השנה העברי: מדוע אין כל החודשים שווים באורכם
לוח השנה של אומות העולם נשען על החמה. הקפה שלמה של הארץ סביב השמש אורכת כשלוש מאות שישים וחמישה ימים ורביע, ומספר זה קובע את אורכה של השנה הלועזית. אצלנו שיטה אחרת, הקשורה בלבנה המקיפה את הארץ. בראש כל חודש מתגלה הלבנה כחוט דק; בכל לילה נראה ממנה עוד ועוד, עד שבאמצע החודש פניה שלמים. משם היא הולכת ומתמעטת, מעט פחות בכל לילה, עד שאין רואים ממנה כלום, ואז לבנה חדשה פותחת את המחזור הבא. שנה עברית מורכבת משנים עשר מחזורים כאלה.
הלבנה משלימה את הקפה בכעשרים ותשעה ימים וחצי. (מיד נדייק את המספר הזה כדי להוסיף פרט חשוב, אבל לעת עתה נעבוד עם עשרים ותשעה וחצי.) אלא שחודש עברי אינו יכול להיבנות מחצאי ימים. חודש צריך להיות עשוי ימים שלמים, כדי שיהיה ללוח אופי מיושב ושלם. הפתרון הוא שיש חודשים שנקבעו להם שלושים יום ויש שנקבעו להם עשרים ותשעה. חודש של שלושים יום נקרא מעובר, לשון עיבור, לפי שהוא נושא בתוכו תוספת; וחודש של עשרים ותשעה יום נקרא חסר.
לכאורה היה מסתבר הסדר הפשוט: לחלוף ולסדר שלושים ועשרים ותשעה, שלושים ועשרים ותשעה, וכך מגיעים בדיוק לממוצע של עשרים ותשעה וחצי. אבל מחזור הלבנה אינו עשרים ותשעה וחצי בדיוק. הוא עשרים ותשעה ימים וחצי ועוד ארבעים וארבע דקות ושלוש שניות ושליש. אותן דקות נוספות, כשהן מוכפלות בשנים עשר חודשים, עולות ליותר מתשע שעות בשנה אחת, וכשמצטברות במשך שלוש שנים נמצא שצריך להוסיף יום, ולפעמים אף שניים, כדי שהלוח יישאר מכוון כראוי.
קביעת אורכו של כל חודש היתה מסורה לחכמים שישבו בסנהדרין, ולא היה עליהם שום כלל מכני שכופה אותם. אפשר היה להכריז שני חודשים של שלושים יום זה אחר זה, ובאותה שנה עצמה, במקום אחר בה, אפשר היה ששני חודשים של עשרים ותשעה יום יבואו אף הם בזה אחר זה. אין שום חיוב שהשנה תתחלק בשווה לשישה מכל סוג; שנה אחת נוטה לחודשים המלאים, ואחרת לחסרים. מה שההלכה כן קובעת הוא גבול תחתון וגבול עליון.
ומה עומד ביסודם של אותם גבולות? רצו חכמים שאחד בתשרי יבוא בערך באותו זמן שבו הלבנה מתחדשת. אם תערים חודשים רבים מדי של עשרים ותשעה יום, תשעה למשל, יימצא ראש השנה מוכרז בשעה שהמולד עוד רחוק למדי מלהיראות. תוצאה כזו אינה יכולה לעמוד. אין טעם להכריז על יום ראש חודש כשעדיין אין לבנה חדשה ברקיע.
וזה בדיוק דינה של משנתנו. "אין פוחתין", אין יורדים, "מארבעה חדשים המעובּרין בשנה", מארבעה חודשים של שלושים יום בשנה אחת: זהו הגבול התחתון. "ולא נראה יותר על שמונה", ואין זה ראוי שמספר החודשים המלאים יעלה על שמונה. בין ארבעה לשמונה, אם כן, הלוח עומד על מכונו והמועדים באים בעונתם הראויה.
שתי הלחם: שני ימים או שלושה
מלוח השנה עוברת המשנה לשתי הלחם, זוג הכיכרות שהיו מקריבים בבית המקדש בשבועות. עמהן באים שני כבשים לשלמים בשם כל העם. הלחמים עצמם אינם עולים על המזבח לעולם. אלא נעשית בהם תנופה, כשהם מונפים יחד עם שני הכבשים. אחר כך שוחטים את הכבשים ומקריבים אותם, והכוהנים אוכלים את בשרם יחד עם שני הלחמים הללו.
שבועות הוא יום הקרבתם, אבל אינו יום אפייתם, שהיא צריכה להיעשות קודם. משום כך אין הכוהנים אוכלים אותם לעולם טריים מן התנור ביום שנאפו בו. המשנה נותנת את הטווח: "שתי הלחם נאכלות", "אין פחות משנים", לא לפני שני ימים משעת אפייתן, "ולא יותר על שלשה", ולא לאחר שלושה ימים משעה זו.
כיצד יוצא הדבר? כשחג השבועות חל ביום חול רגיל, אופים את הלחמים ביום שלפניו. זהו יום ראשון למניין, והם נאכלים ביום השני. אבל כשהשבועות חל ביום ראשון בשבוע, אי אפשר לאפות בשבת, ולכן האפייה נדחית אחורה לערב שבת, יום שישי. מנה: שישי, שבת, ואז נאכלים בשבועות עצמו ביום ראשון, סך הכול שלושה ימים. זהו הגבול השני של משנתנו.
לחם הפנים: תשעה ימים או אחד עשר
לחם שני הולך בדיוק באותו דפוס: לחם הפנים, שנים עשר הכיכרות שהיו מסודרים על השולחן בבית המקדש. בכל שבת היו מביאים מערכת חדשה. את לחמי השבוע שעבר היו מסירים מן השולחן, שני בזיכי הלבונה שעמדו לצדם היו מוקטרים על המזבח, והכוהנים אכלו את הלחם. גם כאן לא היתה אפייה בשבת, ממש כמו בלחמי שבועות.
אומרת המשנה: "לחם הפנים נאכל", "אין פחות מתשעה", לא פחות מתשעה ימים משעת אפייתו, "ולא יותר על אחד עשר". אלו הם שנים עשר הלחמים המסודרים על השולחן בשבת אחת, נשארים במקומם כל השבוע, ונאכלים בידי הכוהנים בהגיע השבת הבאה.
וכיצד מגיעים לתשעה? הלחמים נאפים ביום שישי, שהוא יום ראשון למניין. בשבת, יום שני למניין, מסדרים אותם על השולחן, ושם הם נשארים כל השבוע עד השבת הבאה, ואז נאכלים. מנה מן האפייה ותגיע ליום התשיעי. זהו המינימום.
ומניין אחד עשר? אם חל יום טוב ביום שישי, אי אפשר לאפות בו, ולכן מכינים את הלחמים ביום חמישי, ערב החג. מן אותו יום חמישי ועד השבת השנייה שלאחריו, שבה הם נאכלים, מקבלים עשרה ימים. ועתה נניח ששני ימי ראש השנה חלו בחמישי ובשישי. האפייה נסוגה ליום רביעי: רביעי הוא אחד, שני ימי החג הם שניים ושלושה (שלושה הוא יום שישי), שבת היא ארבעה, ובה עולים הלחמים על השולחן, ושם הם יושבים עד השבת שלאחר שבוע, ואז אוכלים אותם הכוהנים. אחד עשר יום, המרחק הגדול ביותר שההלכה מתירה בין התנור לשולחנם של הכוהנים.
מילה: היום השמיני והיום השנים עשר
האחרון מארבעת הגבולות עוסק במילה. בדרך כלל נכנס הקטן לברית ביום השמיני להולדתו. ולא עלינו, אם התינוק חלש מדי, ממתינה המילה עד שיהיה ראוי לה. כשהיום השמיני חל בשבת או ביום טוב, המילה נעשית בו בכל זאת. אבל מילה שלא נעשתה בזמנה אינה נעשית לעולם בשבת או ביום טוב; היא ממתינה ליום חול. רק מילה של יום שמיני עצמו יש בה כוח לדחות שבת ויום טוב. משעבר היום הראוי, אין שום היתר לדחותם. ומה שהמשנה מציגה כאן הוא מעשה בתינוק בריא לגמרי שאין למול אותו בשבת מפני שספק הוא אם זה באמת יומו השמיני, וכמה זמן עשויה הברית שלו להידחות מחמת זה.
"קטן נמול", "אין פחות משמונה", אין מלים אותו לפני היום השמיני. תינוק בריא, שאין דבר המעכב, נימול באותו יום, ואין מצב שבו נעשית המילה קודם לכן. "ולא יותר על שנים עשר", וקצה הטווח הוא היום השנים עשר להולדתו. אצל קטן בריא, אם כן, נופלת הברית בין היום השמיני ליום השנים עשר.
במקרה הרגיל נעשית הברית כשהילד בן שמונה ימים. הקושי מתחיל בבין השמשות, אותו פרק זמן שבין השקיעה, שעה שהחמה שוקעת, ובין צאת הכוכבים. לאיזה יום הוא שייך: לזה שעומד להסתיים או לזה שעומד להתחיל? תינוק שנולד בתוכו מעמיד אותנו בספק אמיתי, אם נולד בעוד יום או שכבר היה לילה, כלומר כבר בתאריך שלמחרת.
המנהג שאנו נוהגים בו הוא להתחיל את מניין השמונה מן היום המאוחר, זה שנפתח עם הלילה, כדי שנהיה בטוחים שאין המילה נעשית מוקדם מדי. אז ודאי שאינו פחות מבן שמונה ימים, אף שבאמת עשוי להיות זה יומו התשיעי. יש להאריך בנושא הזה וברקע שלו הרבה יותר ממה שאפשר כאן, אבל זהו הכלל למעשה.
כלומר, אין אומרים: "הרי נולד כשנשארו חמש דקות ליום, ואם כן אותו יום נחשב יום ראשון". מכיוון שנולד לאחר השקיעה, אנו מצרפים את ההולדה ליום הנכנס, ומתוך כך עשוי הוא להיות נימול למעשה ביום שהוא באמת יומו התשיעי. מוטב כך מלהסתכן במילה ביום השביעי, שאינה מילה כלל.
עד כאן בנולד בבין השמשות ביום חול. ליל שישי משנה את התמונה. קח קטן שנולד לאחר השקיעה ביום שישי, בין השמשות שנכנסת בו השבת. יום שישי שלאחר שבוע אינו יכול לשמש לבריתו, שכן אפשר שהוא יומו השמיני ואפשר שהוא רק יומו השביעי: אם מוציאים את יום שישי הפוקע מן המניין, הרי שבת אחת, ראשון שניים, שני שלושה, שלישי ארבעה, רביעי חמישה, חמישי שישה, ויום שישי אינו אלא שבעה. לפיכך יום שישי פסול, כמו בכל מקרה כזה בימות החול.
ואף שבת פסולה. רק כשאין ספק שההולדה היתה בשבת מותר למול את הקטן בשבת, שההיתר לדחות את היום נשען על הוודאות שזה יומו השמיני. ובמקרה שלנו חסרה ודאות זו: אם בין השמשות שייך ליום היוצא, נמצא שנולד ביום שישי. וכשאין היום השמיני מוכח, אין למול בשבת.
נמצא שיום ראשון הוא יומו, ואפשר שכבר יהיה זה היום העשירי לחייו. ואם אותו יום ראשון עצמו הוא יום טוב, אף הוא אינו כשר לכך, שהרי יום טוב נדחה רק מפני מילה שהיא בוודאי בשמיני, וזו בוודאי אינה כזאת. הברית נדחית ליום שני, שהוא אפשר היום האחד עשר. ובשנה ששני ימי ראש השנה יוצאים ביום ראשון ובשני, הזמן המוקדם ביותר שאפשר למול בו הוא יום שלישי, שנמצא שהוא היום השנים עשר לחייו: הגבול החיצוני שנקבע במשנתנו.