ערכין, פרק א, משנה ב. הפרק הראשון של מסכת ערכין משרטט מי נכלל בדיני ערכין ומי יוצא מהם, גם כמי שמוציא את הנדר מפיו וגם כמי שערכו נידר. משנתנו עוסקת בנוכרי, ושואלת מה מעמדו ביחס לשני סוגי ההתחייבות שבהם עוסקת המסכת: ערך, הסכומים הקבועים שהתורה קובעת לפי גיל ומין, ודמים, שוויו הממשי של אדם כפי שהיה נאמד בשוק.
שתי מילים בפסוק אחד
פרשת ערכין נפתחת בציווי המכוון לקהל מוגדר: "דבר אל בני ישראל", ואחר כך "ואמרת אליהם". ניסוח כזה מלמד שהמצווה נמסרה לישראל ולא לאחרים. אך הפסוק ממשיך במילים "איש כי יפליא נדר", והמילה "איש" נדרשת כלשון של ריבוי, המכניסה את הנוכרי לתוך ההלכה. בפסוק אחד יש אפוא לשון ממעטת ולשון מרבה זו בצד זו, ומכאן שלנוכרי יש חלק חלקי בדיני ערכין. המחלוקת במשנתנו היא איזה חצי מן החלק הזה שייך לו.
המחלוקת
"הנוכרי, רבי מאיר אומר: נערך אבל לא מעריך". לדעת רבי מאיר, ישראל שנדר את ערכו של נוכרי, נדרו נדר וחייב לשלם, אך הנוכרי עצמו אינו יכול להוציא נדר כזה מפיו. אילו היה מעריך, בין את עצמו ובין ישראל, לא היה בדבריו כלום.
לסברתו של רבי מאיר יש על מה להישען. כבר פגשנו במשנה הקודמת קבוצה שאפשר להעריך את אנשיה אך הם אינם יכולים להעריך אחרים: החרש, השוטה והקטן. וכיוון שהפסוק גם מרבה את הנוכרי וגם ממעטו, ואנו מוכרחים להכריע לאיזה צד של ההלכה הוא נופל, מתבקש לצרפו לקטגוריה הקיימת הזאת.
הברטנורא מעיר שאפשר היה לטעון בדיוק להיפך. יש תקדים נוסף: הטומטום והאנדרוגינוס, שיכולים להעריך אך אין מעריכים אותם. מדוע לא נדמה את הנוכרי אליהם? רבי מאיר משיב שהדמיון לשלוש קטגוריות של אנשים חזק מן הדמיון לשתיים.
"רבי יהודה אומר: מעריך אבל לא נערך". רבי יהודה פוסק להיפך. נוכרי יכול להעריך, ובכך להתחייב בסכום הקבוע שנקבע לישראל פלוני, אך אין נדר ערך תקף לגביו, אף לא מפי ישראל. מדוע? מפני שערך שבתורה פועל לפי קבוצות גיל וסכומים קבועים לפי גיל ומין, והכתוב קבע את הקבוצות הללו לישראל בלבד.
מניין הקטגוריות
רבי יהודה מצרף אפוא את הנוכרי לטומטום ולאנדרוגינוס ולא לחרש, שוטה וקטן, והוא משיב ישירות על טענת המניין של רבי מאיר. החרש, השוטה והקטן אינם באמת שלוש קטגוריות נפרדות. שלושתם נפסלים מטעם אחד ויחיד: חסרה להם דעת, אותה כושר הבנה שהנדר מצריך. מבחינה מעשית הם קבוצה אחת.
הטומטום והאנדרוגינוס, לעומתם, בני דעת הם לכל דבר, והם אכן שתי קטגוריות עצמאיות, שכן הספק בכל אחד מהם הוא ספק מסוג אחר. בטומטום, האיברים מכוסים בעור ואין לנו דרך לדעת מה יש לו. באנדרוגינוס, שני הסימנים קיימים, והשאלה היא אם מתייחסים אליו כזכר או כנקבה. שני ספקות שונים יוצרים שתי קטגוריות שונות, ולפי החשבון הזה, טוען רבי יהודה, נוטה הדמיון לצידם.
במה שניהם מסכימים
"זה וזה מודים שנודרין ונידרין". בנדרי דמים, כלומר בשווי הממשי, רבי מאיר ורבי יהודה מסכימים. נוכרי יכול לנדור את דמיו של אדם אחר, וגם אחר יכול לנדור את דמיו שלו. המיעוט הנלמד מן הפסוק נאמר בערכין בלבד ואינו מתפשט לצורות נדר אחרות. התורה נותנת לנוכרי יכולת לנדור באופן כללי, כפי שאנו רואים מן ההלכות המתירות לו להביא קרבנות מסוימים, ורק לגבי ערכין הגביל הכתוב את השתתפותו.