ערכין, פרק ט, משנה א. הפרק פותח בנושא חדש: שדה אחוזה בארץ ישראל שאדם מכר לאחר. התורה אינה מתירה שדה כזה להימכר לצמיתות. ביובל הוא חוזר למשפחה שירשה אותו, ואף לפני שהגיע היובל שמורה לבעלים הראשונים הזכות לקנות את שדהו חזרה מן הלוקח. השאלה שבה פותחת משנתנו היא שאלת זמן: כמה זמן חייב המוכר להמתין לאחר המכירה עד שיוכל להשתמש בזכות הגאולה?
שהִיית שתי השנים
"הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל": מי שמוכר את שדה אחוזתו בתקופה שמחזור היובל נוהג בה. מוכר כזה, אומרת המשנה, "אֵינוֹ מֻתָּר לִגְאוֹל", אין נותנים לו רשות לגאול, "פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים", בפחות משתי שנים. בפרק הזמן הזה אחיזתו של הלוקח בקרקע מובטחת, ותביעה לקחת את השדה חזרה לפני כן אין בה שום תוקף הלכתי.
מניין הדבר? מפסוק שעוסק בדיוק בעסקה כזו: "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ", לפי חשבון שנות התבואה ימכור לך. התורה כותבת את המילה בלשון רבים, שנות קציר, ומיעוט לשון רבים שתיים. נמצא שיש להשאיר בידי הלוקח שתי עונות תבואה לפחות, ורק כשעברו מתעורר כוחו של המוכר לגאול.
אילו שנים נמנות
שימו לב למה שהפסוק מדגיש: שני תבואות, שתי שנים של יבול. המידה אינה שתי שנות לוח בלבד, אלא שתי שנים שהקרקע היתה ראויה בהן להוציא תבואה. לפיכך המשנה מוציאה שנים מסוימות מן החשבון.
"הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן": אם אחת משתי השנים היתה שנת שידפון, שרוחות עזות חבטו בשדה והקנים נשארו ריקים ולא העלו כלום, או שנת ירקון, שהחום היה כה עז עד שהתבואה הצהיבה והתייבשה ולא הוציאה דבר, "אוֹ שְׁבִיעִית", או שהיתה שנת שמיטה, שבה אסור לזרוע תבואה, פירות וירקות בארץ ישראל, אז "אֵינָהּ עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן", אין השנה ההיא נכנסת לחשבון. שנה שהקרקע לא היתה יכולה להוציא בה יבול, בין מפני מכת האוויר ובין מפני קדושת השמיטה, אינה אחת משתי שנות התבואה שהתורה התנתה.
ועכשיו מראה לנו המשנה את המקרה ההפוך. "נָרָהּ אוֹ הוֹבִירָהּ": השנה היתה שנה כתיקונה, והלוקח הפך את האדמה אך לא זרע בה דבר, או שהניח את הקרקע בטלה ולא חרש אותה כלל. במקרה כזה, "עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן", השנה הזאת נמנית לו לחשבון השתיים. שהתורה דרשה שנים הראויות לתבואה, וזו היתה ראויה לגמרי. ומה שהלוקח לא רצה לנצל את ההזדמנות שבידו, הפסדו הוא, והמוכר עומד באיסורו ואינו גואל.
רבי אלעזר: שלוש תבואות בשתי שנים
"רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר", רבי אלעזר מציע מקרה: "מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה", המכירה נעשתה בימים שקדמו לראש השנה, "וְהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת", והקרקע עמדה עמוסה ביבולה הבשל. במצב כזה, "הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה", יאכל הלוקח מן השדה "שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים", שלוש תבואות בתוך שתי שנים בלבד.
עקבו אחר סדר הדברים. המכירה נגמרת בימיה האחרונים של השנה, והתבואה כבר עומדת בשדה, והלוקח קוצר את היבול הזה ולוקח הכל. מיד אחרי ראש השנה הוא זורע שוב וקוצר בסוף אותה שנה. אחרי ראש השנה הבא הוא זורע פעם שלישית וקוצר עוד פעם. שלוש תבואות באו לידו, ורק אז יכול המוכר לגאול.
הכלל שמאחורי הדבר הוא עיקר כל המשנה. מה שהתורה הטילה על הבעלים הראשונים הוא המתנה של שתי שנים שלמות, ולא הגבלה על מספר התבואות שהלוקח אוסף. כאן חטף הלוקח תבואה נוספת בתחילת הדרך, אך הרווח הזה אינו מקצר את המועד אף ביום אחד. בעל שדה האחוזה האמיתי חייב עדיין להניח שתי שנות תבואה שיעברו, ורק אחר כך יקנה את שדהו חזרה.