ערכין, פרק ח, משנה א. עד כה עקבנו אחר הלכותיו של מי שהקדיש את שדה אחוזתו, השדה שירש ממשפחתו, ולאחר מכן מבקש לפדותו בחזרה מן ההקדש. בפרק הקודם התברר שהתעריף הקבוע שבתורה, חמישים שקלים, נוהג רק בזמן שהיובל נוהג. בשעה שאין היובל נוהג, שוב אין התעריף הקבוע קובע, והשדה נפדה בכל מה שיוכל להשיג בשוק החופשי, כדי שלא יצא ההקדש מקופח. וכיצד מגיעים לסכום הזה? הגזברים מכריזים על מכירה פומבית ומוסרים את השדה למי שמציע את הסכום הגבוה ביותר, וכך מובטח להקדש הסכום הגדול ביותר שאפשר להשיג. משנתנו מכניסה אותנו אל תוך מכירה כזו.
המשנה פותחת: "המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל", אדם הקדיש את שדהו בתקופה שאין היובל נוהג, ולפיכך שדה אחוזתו נמכר בכל מה שהשוק יהיה מוכן לשלם. "אומרים לו: פתח אתה ראשון", והראשון שהגזברים פונים אליו הוא בעל השדה עצמו: מבקשים ממנו לנקוב בסכום הפותח.
ומדוע נותנים לו זכות זו? "שהבעלים נותנין חומש, וכל אדם אינו נותן חומש": הבעלים המקוריים, כשהם פודים את שדה ההקדש שלהם, מוסיפים חומש על גבי המחיר, ואילו כל קונה אחר משלם את המחיר לבדו. נמצא שאותה הצעה עצמה שווה להקדש יותר כשהיא באה מפי הבעלים מכשהיא באה מפי כל אדם אחר. לפיכך מעודדים אותו הגזברים להשתתף במכירה, ועושים זאת בכך שהם מניחים לו לפתוח בהצעות.
המעשה שהיה
"מעשה באחד שהקדיש את שדהו מפני רעתה": המשנה מספרת מעשה שהיה. אדם אחד הקדיש את שדה אחוזתו מטעם אחד בלבד, מפני שהאדמה לא היתה שווה כלום. כל מה שהשקיע בעיבודה עלה על מה שהוציאה, ולכן מסירתה להקדש היתה עבורו הקלה.
הגזברים פתחו כמנהגם את המכירה עמו: "אמרו לו: פתח אתה ראשון". הסכום שנקב היה מפתיע. "אמר: הרי היא שלי באיסר": תהיה שלי באיסר. איסר הוא מטבע פעוט בשווי שמונה פרוטות, כך שמה שהציע היה בערך שמונה פרוטות עבור שדה שלם.
ובעקבות זאת מובאת מסורת אחרת. "אמר רבי יוסי: לא אמר זה אלא כביצה": לפי גרסה זו לא נקב באותו אדם שום מטבע כלל. מה שהציע היה ביצה. תנו לי את השדה, ותקבלו ממני ביצה. ומצד ההלכה הצעה כזו תופסת, "שההקדש נפדה בכסף ובשווה כסף": נכסי הקדש נפדים במטבע או בכל דבר שיש לו שווי ממוני, וביצה בכלל זה.
כיצד הסתיימה המכירה
המשנה חוזרת לספר מה היה בסופה של המכירה. הסכום שפתח בו הבעל, בין המטבע ובין הביצה, עמד במקומו; לא היה שם אדם שהיה מוכן להוסיף עליו אפילו פרוטה. "אמר לו: הגיעתך": הכריז הגזבר שהשדה שלו, שהרי הצעתו זכתה.
"נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניו": נמצא שהאיש הוציא מידו איסר ונשאר עם אותו שדה חסר תועלת עצמו. נסיונו להיפטר ממנו הפך אותו לקונה שלו. וההפסד היה גדול מאותו מטבע יחיד, שכן כבעליו המקוריים של השדה היה חייב גם בתוספת החומש, עוד שתי פרוטות.
העולה מן המשנה הוא שאין הבעלים המקוריים יכולים לעמוד מן הצד בשעת המכירה. ההקדש דוחק בהם להציע, והצעתם היא זו שהוא חפץ בה. האיש הזה הלך לו עם אותו שדה עצמו שקיווה להיפטר ממנו, וגם עני מעט יותר בשכר הזכות הזאת.