ערכין, פרק ה, משנה א. עד כאן עסקה המסכת בערכין הקצובים בתורה ובנדרי דמים המבוססים על שוויו של אדם בשוק. עכשיו באה לפנינו סוג חדש של התחייבות: מי שמקדיש לבית המקדש סכום כנגד משקל גופו, או כנגד משקלו של אחד מאיבריו. המשנה מבררת תחילה באיזה מין הוא מתחייב, ואחר כך ניצבת מול קושי מעשי: כיצד אפשר להניח על המאזניים איבר שעדיין מחובר לגוף חי?
הנודר את משקלו
"האומר משקלי עלי": מי שאומר "משקלי עלי", וקיבל בכך על עצמו להקדיש כמשקל גופו, "נותן משקלו" באותו מין שפירש. המשנה מפרטת: "אם כסף, כסף", אם נקב בכסף, כסף הוא נותן, "אם זהב, זהב", ואם הזכיר בנדרו זהב, זהב הוא חייב.
ואם לא פירש שום דבר? אז הוא יוצא ידי נדרו בכל דבר שדרכו להימכר במשקל, אפילו בזול שבהם. הגמרא ממחישה זאת בפירות: אם בעירו מוכרים בצלים במשקל, יכול לצאת ידי חובתו במשקלו בצלים.
אלא שיש כאן סייג חשוב. מעמדו של האדם מפרש את דבריו. אם הנודר עשיר גדול, מן הסתם לזהב התכוון גם אם לא אמר זאת במפורש, ומחייבים אותו בזהב.
אמה של ירמטיה
אמה של ירמטיה
כדי להמחיש את הכלל מביאה המשנה מעשה: "מעשה באמה של ירמטיה", מעשה באמה של נערה ששמה ירמטיה, "שאמרה: משקל בתי עלי", שאמרה שמשקל בתה מוטל עליה. החכמים מוסרים את הרקע: הילדה חלתה, ואמה קיבלה על עצמה שאם תבריא, יינתן להקדש סכום כמשקל הנערה. שום מין לא נזכר בנדר.
"ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב": עלתה לירושלים, שקלו את הנערה, ונתנה את משקלה זהב. אף שבנדרה לא פירשה כלום, מכיוון שהייתה אשה עשירה הבינו חכמים שכוונתה הייתה לזהב, וזה מה שהתחייבה לתת.
הנודר את משקל איברו
הנודר את משקל איברו
עכשיו עוברת המשנה למי שמקדיש את משקלו של אחד מאיבריו, וכאן מתעורר קושי אמיתי. כל זמן שהאיבר מחובר לגוף חי, אי אפשר להניחו על מאזניים ולקרוא את המספר. אם ילחץ עליו, המשקל יצא גדול מן האמת; אם ירים אותו מעט או ייסמך על משהו, המשקל יצא חסר. אין דרך לקבל מספר אמין בשקילה ישירה, ולכן נצרכו חכמים להמציא דרך.
"משקל ידי עלי": האומר "משקל ידי עלי". כיצד קובעים את המשקל הזה?
שיטת רבי יהודה
שיטת רבי יהודה
הדעה הראשונה היא של "רבי יהודה", האומר: "ממלא חבית מים", לוקח חבית וממלא אותה מים עד שפתה, "ומכניסה עד מרפקו", ומכניס את ידו לתוכה עד פרק המרפק. המים שנשפכו החוצה שווים בדיוק לנפח היד. אחר כך הוא מוציא את ידו, והחבית חסרה בדיוק כמות מים זו.
"ושוקל בשר חמור וגידין ועצמות": הוא לוקח בשר של חמור יחד עם גידים ועצמות. בשר חמור דומה בצפיפותו לבשר אדם, ומכיוון שהיד אינה בשר בלבד אלא בשר, גידים ועצמות, ולכל אחד מהם צפיפות משלו, צריך שכל שלושת המרכיבים יהיו בתחליף.
"ונותן לתוכה עד שתתמלא": מוסיף מרקמת החמור חתיכה אחר חתיכה עד שהמים עולים שוב עד שפת החבית. מה שהוכנס עכשיו תופס נפח כנפח היד. מוציאים את החומר הזה ושוקלים אותו, והמספר שיוצא נחשב משקל היד, וזה הסכום שהוא חייב להקדש.
קושייתו של רבי יוסי
קושייתו של רבי יוסי
"אמר רבי יוסי": הוא חולק על כל השיטה. "וכי היאך אפשר", כיצד אפשר לעשות דבר כזה, שואל רבי יוסי, "לכוין בשר כנגד בשר", לכוון בשר כנגד בשר, "ועצמות כנגד עצמות", ועצמות כנגד עצמות? להשוות את הנפח הכולל אינו קשה, אבל היחסים הפנימיים בהכרח יהיו שונים. אדם אינו חמור, והרכב שני האיברים אינו זהה. ייתכן שבחומר של החמור יש שיעור עצמות גדול יותר מאשר באיבר האדם, ונפח שווה של עצם ושל בשר אינם שוקלים אותו דבר. וכיוון שהיחס משתבש, משתבש גם המספר על המאזניים, והנודר נותן או יותר מדי או פחות מדי.
"אלא שמין את היד", אלא אומדים את היד, "כמה היא ראויה לשקול", כלומר כמה ראוי שאיבר כזה ישקול. רבי יוסי מוותר אפוא לגמרי על המדידה: אין הכנסת יד למים ואין שקילת בשר חמור. האומדן נעשה בהערכת בקיאים, והסכום שמגיעים אליו הוא מה שהוא נותן באותו מין שנקב בנדרו.