ערכין, פרק ד, משנה א. בפרק הראשון למדנו שיש שלושה גורמים הקובעים את הסכום שאדם חייב בנדר של ערך: גילו של האדם, היותו זכר או נקבה, ומידת הממון שיש בידו לשלם. מכאן עולה שאלה מתבקשת. בכל נדר ערך עומדים שני אנשים: הנודר, שהוציא את הדברים מפיו, והנערך, שערכו הוא זה שנפדה. מי מן השניים מספק כל אחת משלוש המידות הללו? מסתבר שהן מחולקות ביניהם: יש גורמים הנמדדים לפי האומר, ויש הנמדדים לפי מי שנאמר עליו. משנתנו עוברת עליהם כסדרם ומייחסת כל אחד לבעליו.
"השג יד בנודר": היכולת הכספית נמדדת לפי הנודר. כשאין ידו משגת את הסכום שקבעה התורה, בוחנים את שוויו של הנודר עצמו ואת מצבו הממוני, ולא את נכסיו של מי שנדר עליו. המשנה עצמה תחזור לנקודה זו בסופה ותפרש אותה.
"והשנים בנידר": קבוצת הגיל, הקובעת לאיזה מן הסכומים שבתורה נופל הנדר, נלמדת ממי שנדרו עליו ולא מן הנודר. הרי אדם בן שלושים שאמר "ערכו של פלוני בן שישים וחמש עלי". הוא משלם את הסכום שקבעה התורה לאיש באותו גיל, חמישה עשר שקלים, ולא את הסכום שהיה חל על בן שלושים, חמישים שקלים. השנים הקובעות הן שנותיו של מי שנדרו עליו.
"והערכים בנערך": חלוקת זכר ונקבה, המשנה אף היא את הסכום שהתורה תובעת, נקבעת לפי הנערך. מצבו או מצבה של מי שערכו נפדה הוא שקובע באיזו עמודה בטבלת התורה אנו נמצאים, והאומר את הדברים אינו נכנס לחשבון כלל.
"והערך בזמן הערך": וכשאנו קובעים את אותו גיל, אנו לוקחים את הנערך כפי שהיה בשעה שנאמר הנדר, ולא כפי שהוא בשעת התשלום. הרי אדם שנדר את ערכו של מי שהיה בן תשע עשרה שנה, ולא הספיק לשלם. עד שבא ליתן את הכסף מלאו לאותו אדם עשרים שנה, והסכומים שקבעה התורה לבן תשע עשרה ולבן עשרים אינם שווים. הנדר נמדד לפי היום שבו יצא מפיו. הנערך היה אז בן תשע עשרה, ולפיכך זה מה שהוא משלם, אף שהאדם העומד לפניו כעת הוא בן עשרים.
כיצד פועלת השג יד
עתה המשנה מרחיבה בראשון מארבעת הכללים. אם אין אדם יכול לעמוד בסכום המלא של נדר הערך שלו, הכוהן מעריך אותו, בודק את מצבו, והוא משלם כפי מה שידו משגת.
"השג יד בנודר": היכולת הממונית נמדדת לפי מי שהוציא את הנדר מפיו. "כיצד?" המשנה מבקשת דוגמה ומביאה אותה. "עני שהעריך את העשיר": עני, שאין בידו אפילו מקצת מן הסכום המלא, נדר את ערכו של עשיר, אדם שהיה יכול ליתן את כל הסכום בלי להרגיש. "נותן ערך עני": חיובו הוא חיובו של עני, כפי מה שיקבע הכוהן שידו משגת.
"ועשיר שהעריך את העני": ועכשיו נהפוך את המקרה, בעל ממון הנודר את ערכו של עני מרוד. "נותן ערך עשיר": הנודר העשיר חייב במלוא הסכום שנקבה התורה לאותו גיל ולאותו מין, בלי שיופחת ממנו דבר. עניותו של הנערך אינה נוגעת לכאן כלל, שהרי הכיס היחיד שההלכה בודקת הוא כיסו של מי שקיבל על עצמו את החיוב.