ערכין, פרק ב, משנה א. הפרק הראשון קבע מי ראוי לנדור נדר של ערך ואת מי אפשר להעריך. פרק זה נפתח בסדרה של הלכות הבנויות כולן על תבנית לשונית אחת: בתחום זה אין פחות מסכום מסוים ואין יותר מסכום מסוים. המשנה מפעילה את הנוסחה הזאת קודם כל על ערכין, ואחר כך, מפני שהלשון עצמה מזמינה זאת, על שני נושאים אחרים לגמרי.
מהו נדר של ערך
המעריך את עצמו או את חברו מתחייב בסכום קבוע ההולך לקודשי בית המקדש. אין כאן שומה של האדם עצמו. הכתוב עצמו קובע את הסכומים לפי גיל ולפי מין, וכל קבוצת גיל נושאת מספר מדויק משלה. התקרה היא חמישים סלעים, המשולמים על זכר מגיל עשרים עד שישים. הרצפה היא שלושה סלעים, המשולמים על נקבה מגיל חודש עד גיל חמש.
התורה נותנת מקום גם למעריך שאין ידו משגת את מה שקיבל על עצמו. הוא מתייצב לפני הכהן, הכהן מעריך את מצבו ואת מה שהוא יכול לשלם בפועל, ונקבע לו סכום קטן יותר במקום הסכום המקורי. משנתנו פותחת ומלמדת שאף הקולא הזאת עוצרת במקום מסוים: עני ככל שיהיה המעריך, יש סכום שאין הוא יורד מתחתיו.
הרצפה והתקרה
"אין בערכין פחות מסלע" (אין בערכין פחות מסלע אחד)
אין אדם יוצא מידי נדר של ערך בפחות מסלע אחד, ומן הצד השני אין דבר עולה על "חמישים סלע", חמישים סלעים, שכן חמישים הוא הסכום הגדול ביותר שהכתוב מזכיר בערכין, ואין חיוב מטפס מעליו.
"כיצד?" שואלת המשנה: באיזה מצב הדבר עולה בפועל? השאלה ראויה לתשומת לב. אם אין למעריך כלום ממש, מה מרוויחים בכך שמודיעים לו שהוא חייב סלע? ואם סלע אכן בהישג ידו, למה צריך לומר לנו? איזו הלכה בא המינימום הזה לקבוע?
הסלע הפוטר את החוב
"נתן סלע והעשיר" (נתן סלע ואחר כך העשיר)
תאר לעצמך עני שהכהן העמיד את חיובו על סלע אחד, ונתן אותו. אחר כך שופר מצבו והתעשר, ובידו להוציא בקלות את חמישים הסלעים שנדרו חייב מתחילה (נניח שהעריך זכר בין עשרים לשישים). עליו אומרת המשנה "אינו נותן כלום": אין הוא חייב עוד דבר. אותו סלע יחיד פטר את הנדר, והתיק נסגר.
"פחות מסלע והעשיר, נותן חמישים סלע" (נתן פחות מסלע והעשיר, נותן חמישים סלעים)
אבל אם כל מה שהיה בידו להוציא היה סכום שפחות מסלע, וזה היה באמת כל אשר לו באותה שעה, ואחר כך באה אליו העשירות, חייב הוא עכשיו בכל החמישים. למה? מפני שמעולם לא נגמר כאן דבר. סכום שפחות מסלע אינו נחשב כלל לפירעון של חיוב ערך, ולכן חיובו עמד בעינו כשהשתנה מצבו, ואדם אמיד משלם ערך של אדם אמיד.
וזה מה שהמינימום מלמד. הסלע אינו רק הסכום הפחוּת שייגבה: הוא הסכום הפחוּת שנחשב בכלל לתשלום.
רבי מאיר וחכמים: האם יש דבר באמצע?
"היה בידיו חמש סלעים"
אדם שחייב חמישים סלעים, ובידו חמש.
שיטת רבי מאיר היא "אינו נותן אלא אחת": סלע אחד בלבד יוצא מידו, על אף החמש שבידו. הואיל והחמישים אינם בהישג ידו הרי הוא בגדר מעריך עני, וסכומו של מעריך עני הוא סלע אחד. ועומד מאחורי זה כלל: משהופחת סכום התורה כלל, הוא צולל עד הסוף, עד סלע אחד, ואין תחנות ביניים בירידה.
"וחכמים אומרים: נותן את כולם"
לדעת חכמים נותן את כל החמש. מן הרגע שיותר מסלע אחד בהישג ידו, זהו חיובו, אף שהסכום אינו עולה לא לחמישים של התורה ולא לסלע של העני. הברירה אינה בין הסכום המלא שנדר ובין סלע בודד. הוא נותן כל מה שבידו.
ואז חכמים חוזרים ומנסחים את ההלכה שבה נפתחה המשנה: אין פחות מסלע ואין יותר מחמישים. בחירתם לנסח את ההלכה כגבול תחתון וכגבול עליון מלמדת דבר, שכן גבולות מלמדים על מרחב שלם שביניהם. והעובדה שהמשנה מניחה למחלוקת להסתיים בדבריהם מלמדת שההלכה כמותם: תשלומי ערכין אינם עניין של הכול או לא כלום, והסכומים שבאמצע אמיתיים הם.
אותה נוסחה, נושא חדש: נידה וזיבה
לאחר שנתנה לנו המשנה ניסוח של "אין פחות ואין יותר" בהלכות ערכין, היא מעבירה את אותה לשון עצמה לתחום אחר לגמרי.
אשה שראתה דם מן הרחם הרי היא בדין נידה שבעה ימים. מן התורה אין דורשים ממנה ימים נקיים: בין שנמשך הדם יום אחד ובין שנמשך כל שבעה, כל שפסק לפני שנשלם היום השביעי, טובלת היא במקווה בצאת אותו יום שביעי, והרי היא טהורה.
אחד עשר הימים הבאים נקראים ימי זיבה, ואין הדם עושה את האשה זבה אלא כשהוא בא בתוכם. ראתה יום אחד או שני ימים מהם, הרי היא זבה קטנה, שהיא שומרת יום כנגד יום, כלומר שומרת יום אחד נקי. ראתה שלושה ימים רצופים, הרי היא זבה גדולה, וצריכה למנות שבעה ימים נקיים לגמרי מדם קודם שתטבול ותיטהר.
מכאן בא המנהג שתיקנו חכמים, שכל אשה מונה שבעה נקיים בלא יוצא מן הכלל, מחשש קבוע שמא באמת זבה גדולה היא.
המחזור עצמו הוא שבעה ימים ואחר כך אחד עשר, שמונה עשר יום בסך הכול. משעברו אותם שמונה עשר, ראייה חדשה מתחילה את כל הסדר מחדש: שבעה ימי נידה חדשים, ואחריהם שוב אחד עשר ימי זיבה.
האשה שאיבדה את המניין
משנתנו עוסקת באשה שראתה דם ואינה יודעת באיזה מקום במחזור היא עומדת, בימי נידתה או בתוך אחד עשר ימי הזיבה. הואיל ומצוות דאורייתא לפנינו, עליה לנקוט בדרך המחמירה, להחזיק את עצמה כספק זבה ולמנות שבעה נקיים.
אבל לא רק החומרה המידית עומדת כאן. היא רוצה לצאת מן הספק כליל, כדי שראייתה הבאה תישא מצב מוגדר ולא תישאר בספק תמידי. מה שהיא צריכה הוא רצף של ימים נקיים ארוך דיו כדי שהסדר יתחיל מעצמו מחדש, ויהיה מובטח שכל דם שיבוא אחריו הוא בבירור תחילתה של נידה חדשה. וכמה ימים כאלה בדיוק דרושים, זה מה שהמשנה באה עכשיו לומר.
"אין פתח בטועה פחות משבעה, ולא יותר על שבעה עשר"
פתח הוא פתיחה, התחלה נקייה של ימי נידה חדשים. אשה שנפלה לספק מפני שאיבדה את חשבונה אינה מגיעה לפתח כזה בפחות משבעה ימים נקיים, ואינה צריכה יותר משבעה עשר. ואיזה מספר נוהג בה תלוי בכמה זמן נמשכה הראייה שהיתה לה עתה. ראתה יום אחד, צריכה שבעה עשר ימים נקיים כדי להוציא את עצמה מן הספק; נמשכה ראייתה שלושה עשר ימים, שבעה נקיים מספיקים לה.
שוב אותה נוסחה: נגעים
עכשיו מביאה המשנה את אותה לשון עצמה לטומאת צרעת. כתם בעור שנשתנה מראהו נקרא נגע, והנושא אותו טמא ונקרא מצורע. הצרעת פוגעת גם בבית ובבגד, ושם הגוונים המטמאים הם אדום וירוק.
שינוי המראה כשלעצמו אינו מטמא אדם, בית או בגד: צריך סימנים המאמתים אותו. בדק הכהן ולא מצא סימנים כאלה, הוא מסגיר את הדבר שבעה ימים ומעמיד את המצב בהמתנה, לראות אם יתפתחו סימנים. עבר השבוע ולא נראה דבר, מסגירים שבוע שני. נראו סימנים אז, נפסק שהוא טמא. הסתיים גם השבוע השני בלא סימנים, אדם נטהר, בגד שהמראה עומד בו עדיין טמא, ובית שלא נראו בו סימנים מוסגר שבוע אחד נוסף.
"אין בנגעים פחות משבוע אחד"
אין הסגר של צרעת קצר משבוע אחד. נגע שעלה על העור שנשאר במקום שחין או מכווה שנרפאו מוסגר שבוע אחד בלבד, ובהיעדר סימנים האדם טהור.
ובצד העליון פוסקת המשנה שאין ההסגר נמשך יותר מ"שלושה שבועות", כלומר שאין מקרה שיש בו יותר משלושה הסגרים נפרדים. והמקסימום הזה, כפי שתואר למעלה, הוא של הבית.