ערכין, פרק א, משנה א. לפני שניגש למשנה עצמה צריך להבין במה עוסקת המסכת, שכן כולה סובבת סביב סוג מסוים של תרומה לבית המקדש.
אחזקת בית המקדש דרשה כספים. עבודת התמיד והקרבנות נתמכו במחצית השקל, אותו חצי שקל שכל איש נותן בכל שנה. אבל ההוצאות לא נגמרו בזה. הבניין עצמו היה זקוק לתיקונים תמידיים, ולבדק הבית נדרש מקור הכנסה משלו. המקור הזה היה נתינה מרצון. אדם היה מקדיש לבית המקדש חפץ, שדה שבבעלותו או סכום כסף. מרגע ההצהרה חלה על הדבר קדושת דמים, והוא עבר לרשות ההקדש. הגזברים היו מוכרים אותו ומפנים את התמורה לכל צורך שהיה לבית המקדש.
שתי דרכים להתחייב בשוויו של אדם
מסכת ערכין עוסקת בסוג מוגדר של תרומות כאלה: אדם שמחייב את עצמו לתת לבית המקדש את שוויו שלו או את שוויו של אדם אחר. יש שתי דרכים נפרדות לעשות זאת.
דרך אחת היא נדר של דמים, שווי ממשי. כאן אדם מקבל על עצמו לתת את הסכום שבני אדם היו נותנים עליו בפועל אילו היה נמכר לעבד. סכום זה משתנה מאדם לאדם: מבנה גופו, בריאותו, שנותיו וכשריו נכנסים כולם לחשבון. נוסח הנדר הוא "דמי עלי" (הריני חייב את שוויי) או "דמי פלוני עלי" (הריני חייב את שוויו של פלוני). ברגע שנאמרו המילים חלה החובה. מי שהנדר נאמר עליו נאמד במצבו העכשווי, והסכום הולך לבית המקדש.
הדרך השנייה היא נדר של ערך, סכום קבוע שהתורה קובעת לאדם לפי גיל ומין. כאן שום דבר באדם עצמו אינו משנה: חסון או חלש, עשיר או עני, הסכום נקבע באופן אובייקטיבי. התורה נותנת ארבע קבוצות גיל, ובכל אחת סכום לזכר וסכום לנקבה:
- בן חודש עד חמש שנים: חמישה שקלים; בת בגילים אלה: שלושה.
- מבן חמש עד עשרים: עשרים שקלים; בת: עשרה.
- מבן עשרים עד שישים: חמישים שקלים; אשה: שלושים.
- מעל שישים: חמישה עשר שקלים לאיש; עשרה לאשה.
תינוק שלא הגיע לשלושים יום אין לו ערך כלל. נדר זה מחייב ככל נדר, ונוסחו "ערכי עלי" (הריני חייב את ערכי) או "ערך פלוני עלי" (הריני חייב את ערכו של פלוני). אדם יכול להתחייב בערך עצמו או בערכו של אחר, והסכום נקבע לפי גילו ומינו של מי שהנדר נאמר עליו.
הקלה לעני
בנדר של ערך יש פתח לעני שאין ידו משגת לשלם את הסכום שהתחייב בו. הוא בא לפני כהן, והכהן אומד מה בכוחו לשלם, ותשלום הסכום המופחת פוטר אותו מן הנדר לגמרי. גם אם לאחר מכן ישתפר מצבו והוא יתעשר, אינו חייב עוד דבר, שכן הכהן קבע לו סכום חדש.
פרקי הסיום של המסכת עוברים לנושא אחר, דיני קניית קרקעות ומכירתן בארץ ישראל. נעסוק בהם כשנגיע לשם.
המשנה
עם רקע זה נוכל להיכנס למשנה, המפרטת מי כשר לעשות נדרים אלה ומי כשר להיות מושא שלהם.
"הכל מעריכין ונערכין, נודרים ונידרים." כל אדם יכול להעריך, בין את עצמו בין את זולתו, וערכו של כל אדם יכול להיאמר בפי אחר. מותר לי לומר שערכי שלי לבית המקדש, או שערכו של פלוני לבית המקדש. וכן "נודרים ונידרים": כל אדם יכול לנדור את שוויו של אדם בשוק, ושוויו של כל אדם יכול להיות נידר בפי אחר. אני יכול להתחייב בסכום שהייתי שווה אילו נמכרתי, או בסכום שפלוני שווה, וההקדש מקבל את הסכום.
"כהנים, לוים, וישראלים, נשים ועבדים." הדבר חל על כולם: כהנים, לויים וישראלים, וכן נשים ועבדים.
טומטום ואנדרוגינוס
המשנה פונה עכשיו לאדם שאין אפשרות לקבוע את מינו. טומטום הוא מי שמקום ערוותו מכוסה בקרום של עור, ואי אפשר לדעת אם זכר הוא או נקבה. אנדרוגינוס נולד עם סימני זכר וסימני נקבה כאחד.
"נודרים ונידרים." אדם כזה כשר לנדור את שוויו של אחר, שכן נדר כזה תקף בין שיתברר שהוא זכר בין שיתברר שהוא נקבה. וגם שוויו שלו יכול להיות נידר בפי אחר, שהרי יש לו שווי כספי ממשי. אף שמינו לא הוכרע, אפשר לאמוד את מחירו במכירה ולהגיע לסכום.
"ומעריכין, אבל לא נערכין." הוא כשר להעריך אדם אחר ולקבל על עצמו את התשלום, אבל את ערכו שלו אין אחר יכול להעריך. המשנה נותנת את הטעם: "שאינו נערך", ערך אינו חל אלא על "זכר ודאי ונקבה ודאית", מי שזכרותו או נקבותו אינה מוטלת בספק. במקום שלא נודע באיזה מן השניים מדובר, חסר המידע שהתורה דורשת, ואין אפשרות לקבוע את הסכום.
חרש, שוטה וקטן
"חרש, שוטה, וקטן." חרש הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר; שוטה הוא מי שאין דעתו שלמה; קטן הוא מי שלא הגיע לגדלות.
"נידרים ונערכין." שוויים יכול להיות נידר בפי אחר, וכן ערכם יכול להיאמר בפי אחר בסכום שהתורה קובעת, ובלבד כמובן שעברו עליהם שלושים יום, שכן לפני כן אין ערך כלל.
"אבל לא נודרים ולא מעריכין, מפני שאין בהם דעת." אבל הם עצמם אינם יכולים לנדור נדרים כאלה, לא נדר של שוויו של אחר ולא נדר ערך של עצמם, מפני שאין להם דעת. אין הם אחראים למעשיהם, ולפיכך כל נדר או שבועה שיוציאו מפיהם אין בו תוקף.
תינוק פחות מבן חודש
"פחות מבן חודש, נידר אבל לא נערך." בתינוק שלא השלים חודש, שוויו יכול להיות נידר: אדם יכול לומר שכל מה שתינוק בן שבועיים שווה במכירה יהיה לבית המקדש. אבל בערכו אין אפשרות להתחייב, שכן לתינוק פחות מבן שלושים יום לא נקבע ערך בתורה.