פרק ה' של איכה נחתם בשתי בקשות שהן כל תמצית הקינה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", ומיד אחריה - "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". שני פסוקים בלבד, ועליהם נבנו הררים של ביאורים: מה אנחנו מבקשים בדיוק, מי צריך לפתוח בתשובה, ומדוע דווקא בקצף הגדול טמונה נחמה. נעבור על הדברים כסדרם.
הֲשִׁיבֵנוּ יְהֹוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃
הסבר אחד: איבדנו חמישה דברים, ואנו מבקשים לשוב גם אליהם. אנחנו עומדים לאחר חורבן הבית הראשון. הבית השני אמנם נבנה, אך חמישה דברים שהיו בראשון כבר לא היו בו. על כך אנו מבקשים: ריבונו של עולם, השיבנו אליך ונשובה - החזר לנו גם את החמישה שחסרו.
המקור לכך הוא בחגי פרק א' פסוק ח': "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר ה'". קרינן "ואכבדה", אך כתיב "ואכבד" - חסר ה"א. אומרת הגמרא ביומא כ"א: אמר רב שמואל בר איניא, מאי דכתיב "וארצה בו ואכבד", מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמישה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים (אחד), אש (שניים), שכינה (שלושה), רוח הקודש (ארבעה), ואורים ותומים (חמישה).
הקדוש ברוך הוא מבטיח לישראל שכשיבנו את הבית - "ארצה בו", אני ארצה בבית הזה, "ואכבדה", יהיה זה מקום נכבד בעיניי. ובאים חז"ל ומראים מה רומז חיסרון האות. היה מקום לומר: אם חסרים חמישה דברים - לא נורא, העיקר שיהיה בית מקדש. על כך אומרים לנו: לא. דווקא הדברים הללו הם העיקר. הארון והכרובים - כנגדם אנו מתפללים, זה המקום המקודש ביותר, לב ליבו של המקדש. השראת השכינה, הנבואה, אורים ותומים - זה עצם בית המקדש. בדברים הללו ניכרו מעלתו וכבודו, ובלעדיהם הכבוד חסר: "ואכבד" ולא "ואכבדה", כי חסרה ה"א, חסרים החמישה.
לפי זה מסביר הרב ניסים דיין את פסוקנו: ירמיהו צופה ברוח הקודש שיהיו חסרים חמישה דברים. על כן הוא מבקש בשלבים - "השיבנו ה' אליך ונשוב", קודם כל שיבנה הבית, אפילו בלי ה"א; ולאחר מכן "חדש ימינו כקדם" - כמו בבית ראשון, שגם חמשת הדברים יחזרו, ואז תהיה שיבתנו שלמה.
בנוסח התפילה אנו אומרים "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", ומיד אחר כך "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות". איכה רבה מקשר ביניהם ממש: מהו "חדש ימינו כקדם"? כמו שכתוב "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" - שהיינו מקריבים מנחות והיו ערבות לפני ה'.
מבאר הכתב סופר את הקשר: משה רבנו פנה לקדוש ברוך הוא ואמר לפניו - ריבונו של עולם, לא יהיה להם משכן ולא מקדש, מה יכפר עליהם? מי ישמור עליהם ומי יגונן עליהם? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני נוטל צדיק אחד וממשכנו בעדם ומכפר עליהם על כל עוונותיהם. הצדיקים הם המטרייה, הם כיפת הברזל של הדור, וזהו שאמרו שצדיקים נתפסים בעוון הדור.
אלא שקורבן כזה אמנם מכפר, אך אינו לרצון לפניו יתברך. קשה לפני הקדוש ברוך הוא סילוקן של צדיקים, ויש לו צער גדול כשצדיקים מסתלקים מן העולם. "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", ואמר הקדוש ברוך הוא לדוד: "טוב יום בחצריך" - מאלף עולות שיקריב שלמה לפניי. הקדוש ברוך הוא מעוניין בצדיק כאן, אינו רוצה אותו אצלו. נמצא שיש לנו כפרה, אבל אין זו הכפרה הרצויה והמומלצת לפניו.
וזהו הקשר: אנו מבקשים "חדש ימינו כקדם" - שתיבנה בית המקדש, וכשייבנה, מה יכפר עלינו? לא מיתתם של צדיקים אלא הקורבנות, פרים ואילים ומנחות. אז באמת יתקיים "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים". שכן כיום, פטירת צדיק היא קורבן על העם - אבל קורבן שאינו ערב לפני ה'. אנו מבקשים שהקורבנות יהיו כבימי קדם: מצד אחד מכפרים עלינו, ומאידך גם ערבים לפניו יתברך, ולא חלילה קורבנות אדם.
הרמב"ם כותב בהלכות תשובה פרק ב' הלכה א': איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח. לא מפני שלא בא לו ולא מפני שאין לו חשק - אלא היה לפניו בדיוק אותו דבר, באותה תאווה ובאותו חשק, והתגבר. זו עוצמה, וזה בעל תשובה גמורה. וזהו שאמר שלמה: "וזכור את בוראך בימי בחורותיך". ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה - כי אין חוכמה לשוב בגיל כזה - מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. נמצא שעיקר מעלת התשובה היא כשאדם בשיא כוחו ותאוותו ובכל זאת מתגבר.
בספר ליקוטי בתר ליקוטי מביא בשם בעל הברוך מבנים, שזו כוונת הפסוק. "השיבנו ה' אליך" - ריבונו של עולם, תחשיב את תשובתנו כתשובה מעולה, כאילו שבנו עד אליך ממש. ואף שאיננו עוד באותו כוח, ואף שכבר אין בנו אותה יכולת לעבור את אותן עבירות - "חדש ימינו כקדם": תדון אותנו כאילו עשינו את התשובה בימי קדם, בימים שכוחנו במותנינו ויכולנו לעבור עבירות. הגם שנחלשנו, תחשיב לנו את התשובה כתשובה המגעת עד כיסא הכבוד ממש.
הכתב סופר מבאר את הפסוק במשל. מלך גדול היה לו שר אהוב וחביב, קרוב אליו, והשר מרד בו. העניש אותו המלך, ייסר אותו, הכניסו לכלא והורידו למצב שפל וירוד. השר שולח מכתבים, מביע חרטה, מבקש שיוציאוהו משם ויחזירוהו לארמון: באמת אני מתחרט, באמת נשבר ליבי בקרבי. האם המלך קונה את החרטה הזו? לא בהכרח. שכן כשמקבלים מכות מוכנים לומר הכול, וכשמקבלים ייסורים מוכנים לומר כל מה שהשומע רוצה לשמוע - ובלבד שיוסרו הייסורים. אומר המלך: איני בטוח שאתה מתחרט באמת על מעשיך; כואבות לך המכות, ומשום כך אתה מתחרט.
חלפה תקופה, חס המלך וריחם והשיבו לגדולתו. ואז, לאחר שכבר שב למעמדו, בא השר אל המלך ואמר: רצוני לומר לך שעל מה שעשיתי אז אני באמת מתחרט, כואב ליבי ונשבר בקרבי, כמה טובות עשית לי ואיך הייתי מסוגל לעשות לך כך. אמר לו המלך: עכשיו אני יודע שחרטתך אמיתית. עכשיו ברור שאין זה מחמת לחץ ולא מחמת כאב ולא מפני שהכריחוך - אתה מתחרט כשאינך חייב, כבר חזרת למקומך ואינך מבקש להשיג דבר בחרטתך.
והנמשל: כשעם ישראל בגלות מבקשים גאולה, אומר להם הקדוש ברוך הוא - למה אתם רוצים משיח? יש איום מאיראן, יש משוגעים בעזה, יש טילים היורים עלינו, ולכן אתם זועקים. האם באמת חסרה לכם קרבת אלוקים, באמת כואבת לכם שכינתא בגלותא? לא זה מה שכואב לכם; יש לחץ, והלחץ מפריע לכם, ולכן אתם מבקשים גאולה.
סיפרנו פעם על אדם שבא לאדמו"ר וסיפר לו על מצוקותיו הכלכליות, וסיים: רבי, חייבים משיח דחוף! אמר לו הרבי: המשיח שאתה מצפה לו לעולם לא יבוא, והמשיח שיבוא הוא זה שמעולם לא ציפית לו. לא הבין. אמר לו: אתה מצפה למשיח שיפתור את בעיותיך הכלכליות, אינך מצפה באמת לביאת המשיח. וצר לי לומר לך - משיח אינו בא כדי לפתור בעיות כלכליות. המשיח שיגיע הוא זה שיגדיל כבוד שמיים בעולם, "ידע כל פעול כי אתה פעלתו, יבין כל יצור כי אתה יצרתו, יאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". זה משיח שמעולם לא ציפית לו, כי באמת כבוד שמיים אינו נוגע לך; מה שחשוב לך הוא שהמינוס בבנק לא ילחץ.
אומר הקדוש ברוך הוא: בקשתכם לביאת המשיח היא בקשת השר היושב בכלא, שמתוך צרותיו מתחרט ופתאום דורש כבוד המלך. באה כנסת ישראל ואומרת: ריבונו של עולם, נכון מאוד. ולכן זו דרישתנו - "השיבנו ה' אליך": הוצא אותנו מן הגלות. צודק אתה שבתוך הגלות זעקתנו היא זעקת אדם כואב ולא זעקת מי שמבקש כבוד שכינה. הוצא אותנו מן הגלות, ואז - "ונשובה". כשנשוב להיות שרים וחשובים, ניגש אל המלך ונאמר: אנו מתחרטים באמת על מעשינו הרעים. אז יהיה ניכר שתשובתנו אמיתית, ולא תחשוד בנו שאנו עושים זאת כדי להקל מעלינו, שהרי כבר הכול טוב. ריבונו של עולם, כשתשיב אותנו אליך - תראה כיצד נשובה וכיצד נחזור לעבודתך ולעשות רצונך באמת, מתוך מגמה לקיים מצוותיך ולא רק כדי להיפטר מן הגזירות והצרות.
ספר ברוך מבנים מביא ש"קדם" הוא ראשי תיבות: קין, דוד, מנשה. ומה המכנה המשותף? באים לרמז שגם אדם שנכשל בעבירות החמורות ביותר - בשלוש החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - עדיין יש לו אפשרות לשוב ולחדש את ימיו. ממי אתה למד? מ"קדם". קין חטא בשפיכות דמים, ולא סתם אלא הרג שליש עולם, את הבל אחיו - ותשובתו התקבלה לפני ה'. הרי שגם אם שפכת דמים בצורה הקשה ביותר, יש מקום לקבל תשובתך. דוד המלך - חטא בת שבע, ובסופו של דבר נאמר לו "סר עוונך וחטאתך תכופר", הנה שגם על גילוי עריות מתקבלת תשובה. מנשה - הכניס צלם בהיכל והרבה לחטוא בעבודה זרה, ובכל זאת חתר לו הקדוש ברוך הוא חתירה מתחת כיסא הכבוד וקיבל את תשובתו. ולכן אנו אומרים: ריבונו של עולם, גם אם הרבינו לחטוא וגם אם קלקלנו ביותר - חדש ימינו כמו שחידשת ימיהם של קדם, של קין דוד ומנשה, ודאג שמציאותנו תשתנה לטובה אף שהרבינו לחטוא.
כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד׃
זהו הפסוק החותם את ספר איכה. אומר הלחם דמעה: אנו מבקשים שיחדש הקדוש ברוך הוא את ימינו כקדם - ומהו "כקדם"? "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ויש כאן רמז לשתי הגלויות: הגלות הזו שבה נראה "כי אם מאוס מאסתנו", וגלות בבל שבה ראינו "קצפת עלינו עד מאוד", שהיו בה ייסורים קשים ונוראים. הנה כבר אלפיים שנה שהקדוש ברוך הוא כביכול אינו מבקש אותנו, וגלות בבל היה בה קצף נורא, ייסורים נוראים, ונשים אכלו בני טיפוחיהן. אז גם על מה שקצפת עלינו אז, וגם על מה שהיום מאוס מאסתנו - אנו מבקשים: השיבנו ה' אליך ונשובה, החזר את מצבנו כקדם, ואל תקצוף עלינו ואל תמאס בנו.
באיכה רבה דרשו: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא - ריבונו של עולם, התשובה שלך היא, "השיבני", הכול תלוי בך, החזירנו בתשובה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: שלכם היא, תפקידכם לשוב, שנאמר "שובו אליי ואשובה אליכם". אמרו לפניו: ריבונו של עולם, שלך היא, שנאמר "שובנו אלוקי ישענו". לכך נאמר "השיבנו ה' אליך ונשובה".
וכי משחקי כבוד יש כאן, מי יתחיל ראשון? אלא כך: אומר הקדוש ברוך הוא - אם אני אשיב אתכם, הרי יש כאן פגיעה בבחירה החופשית. וכי חסרים לי רובוטים? חסרים לי מלאכים? אינני יכול לפעול עליכם שתעשו הכול כמוכרחים? אלא שאין בכך תועלת. הדבר חייב להתחיל מכם, חייב להיות "פתחו לי פתח", חייבת להיות התעוררות דלתתא - "שובו אליי ואשובה אליכם", שלא תיפגע הבחירה.
באה כנסת ישראל ואומרת: ריבונו של עולם, גם את ההתחלה קשה לנו. גם את הפתח הראשון אין בכוחנו לפתוח - "מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד". אנו ברמה כה נמוכה עד שהכרח שהדבר יתחיל ממך. ועל זה אומרת כנסת ישראל: "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד" - אילו היית מעניש אותנו בלי הסתר פנים, היינו מתנחמים; אבל עכשיו, שגירשת אותנו, משתמע שקצפת עלינו עד מאוד. ובמצב שאתה ממש מסתיר פניך מאיתנו, קשה לנו אפילו הצעד הראשון. לכן עשה אתה צעד לעברנו: השיבנו ה' אליך ואז נשובה - שכן המיאוס והקצף יצרו ריחוק כזה, שאיננו מעלים על דעתנו שנוכל עדיין להתקרב.
לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים׃
רבי ישראל מרוז'ין מסביר את רצף הפסוקים. הקדוש ברוך הוא ודאי רוצה לבנות את בית המקדש, אלא שהוא ממתין שאנו נשוב תחילה בתשובה; ואילו אנו מבקשים שקודם ייבנה הבית ואחר כך נשוב. ולכאורה הצדק עם הריבונו של עולם, שהרי אנחנו החרבנו את הבית בעוונותינו, ואם כן חובת בניינו מוטלת עלינו.
אלא שיש לנו הלכה. שני אנשים הדרים במבנה אחד, זה בבית שלמטה וזה בעלייה שמעליו, וגרם בעל הבית נזק ונהרסו הבית והעלייה. אומר בעל העלייה לבעל הבית: בוא נבנה, אני צריך לגור במקום כלשהו. משיב בעל הבית: אין לי כסף. מה עושה בעל העלייה? הולך ובונה את הבית התחתון ודר בו. ואם יבוא בעל הבית ויאמר לו "אתה גר בבית שלי" - ישיב לו: עד שתתעשת ותחליט לבנות את ביתך, איני מוכן לבנות בית ועלייה גם יחד, אין לי כסף לכך. יש לי כסף לבנות לעצמי בית - אבנה את הבית ואשב בו, וכשתגייס כסף ותשלם לי את הוצאותיי, אבנה לי עלייה ואעלה אליה, ואתה תיכנס לביתך.
בית מקדש של מעלה מכוון כנגד בית מקדש של מטה - הרי זו עלייה שעל גבי הבית. ואנו באים ואומרים לפניו: ריבונו של עולם, חלשים אנו מכדי לבנות את הבית, אין לנו כסף, בפשיטת רגל אנו, אין בכוחנו לבנות את המקדש. אם כן זו בקשתנו - שבעל העלייה יבנה את הבית וידור בו, כדין. יבנה הקדוש ברוך הוא את הבית כאן למטה וישכון בו, ואחר כך נשלם לו את ההוצאות, היינו נבנה את העלייה - בתפילות, בקורבנות, בתשובה. וזהו "השיבנו ה' אליך" - קודם כל בנה אתה את הבית למטה, "ונשובה" - ואז נשיב את ההוצאות, וייבנה גם בית המקדש של מעלה וירושלים של מעלה.
ומכיוון שהפסוק האחרון חותם בדבר קשה, נוהגים לחזור ולסיים בפסוק שלפניו, "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", כדי לחתום בדבר טוב. מסביר בספר מטה יהודה, לרבי יהודה לזרוב: שני סוגי אנשים מגרשים את נשותיהם. יש המגרש מפני שמצא בה ערוות דבר, ויש המגרש מפני שנמאסה עליו. ומה ההבדל? מי שמצא בה ערוות דבר - אסור לו להשאירה, התורה מצווה עליו לגרשה ואסור לו לחיות עימה כלל. אך מי שרק מאס בה - אדרבה, משתדלים לעשות שלום בית ולהחזירה, ואם יחזירנה מקיים מצוות מחזיר גרושתו.
בא ירמיהו הנביא ומקונן: ריבונו של עולם, למה גירשת אותנו? "כי אם מאוס מאסתנו" - לא מפני שמצאת בנו ערוות דבר, אלא מחמת מיאוס, בגלל מעשינו המקולקלים. ואם כל העניין הוא מיאוס בלבד, אדרבה - יש עניין לעשות שלום בית, יש עניין לחדש ימינו כקדם, לבנות מחדש את הבית ולשוב למצב של קרבת אלוקים כשהיה.
הנצי"ב מבאר את הפסוק, וכך הם גם דברי המלבי"ם: כשעבד חוטא נגד אדונו, מכעיס אותו, אינו עושה את המוטל עליו ופועל נגד ציוויי האדון ואף עושה דברים להכעיס - שתי דרכים לפני האדון. אפשרות אחת: להשאיר את העבד אצלו ולייסרו כדי שיעבוד כראוי; כך היה מקובל בזמנם, שהעבד היה בסטטוס של בהמה, ומשקלקל - מכים אותו ומייסרים אותו. ואפשרות שנייה: לומר - עבד זה בעייתי, איני חפץ בו, נתפטר ממנו ונמכרנו במהירות.
ומה ההבדל ביניהן? במקרה הראשון הוא מייסר את העבד דווקא משום שהוא מעוניין בו ורוצה שיחזור לתפקד כראוי. במקרה השני - להפך: לא ייגע בו לרעה, שהרי אם תשבור לו יד או רגל, כיצד תמכרנו? אדרבה, ישמור עליו ויטפחנו, שכן מחר הוא מציגו בשוק העבדים וצריך שייראה עבד בריא וטוב, המסוגל לעבוד; ואולי אף יוסיף לו אוכל כדי שיהיה ראוי למכירה, שהרי אינו זקוק לו כלל ומתכוון להיפטר ממנו.
אומר הנצי"ב מוולוז'ין: אנו באים לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים - ריבונו של עולם, מה בדעתך לעשות עימנו? אם למכור אותנו, אם "מאוס מאסתנו" ואינך חפץ בנו, אל תכה אותנו; עבד שמוכרים אין מכים אותו. ואם רואה אני שאתה כן מכה אותנו - סימן שאתה חפץ בנו ורוצה ליישר אותנו, שהרי עבד שרוצים להשאירו מכים אותו כדי שילך בדרך הישר. ממה נפשך, אי אפשר שיהיו שניהם: אם "מאוס מאסתנו", למה "קצפת עלינו עד מאוד"? אלא מן המכות עצמן אנו למדים שלא מאסת בנו. ואם כן, הבקשה המיידית היא: "חדש ימינו כקדם", השיבנו אליך - שהרי המטרה ליישר אותנו ולא סתם לייסר.
מסופר שרבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה משתמש בפסוק זה ללמד זכות על ישראל, וכפי שמביא בספר ברכת חיים. ריבונו של עולם, אם מאסת בנו כאילו היינו רשעים גמורים שראוי למאוס בהם - למה "קצפת עלינו עד מאוד"? שהרי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ועל מי הוא קוצף בדקדוק רב, "עד מאוד"? על הצדיקים. אם כן, שואל רבי לוי יצחק: איני מבין מה קורה כאן. "מאוס מאסתנו" - אתה דן אותנו כרשעים? ואם כך, למה אתה מדקדק עימנו כאילו היינו צדיקים? עם רשעים אין ראוי לדקדק כל כך; רק עם צדיקים קוצפים עד מאוד ומדקדקים כחוט השערה. ואם איננו בדרגת צדיקים - למה הקצף בשיא דקדוק הדין?
ספר אהבת ציון מסביר: כשאנו אומרים שהקצף הוא "עד מאוד", פירושו שבקצף כזה אין לנו פתחון פה לדבר. ולכן הבקשה היא "השיבנו ה' אליך ונשובה". לעיתים אדם צריך לבקש מחילה מחברו, אך הוא מפחד מן המפגש עצמו: יודע הוא שהלה רותח וכועס, וירא ממה שיעשה לו ברגע שיראהו. כך אנו אומרים: ריבונו של עולם, השיבנו ה' אליך ונשובה - ולמה? כי "קצפת עלינו עד מאוד", ואין לנו פתחון פה, ואף מתביישים אנו לבוא ולדבר. אבל אם אותו אדם שהכעסתי ירים אליי טלפון - מיד נרגעתי, ואז אבקש מחילה, וארצה אותו ואתאמץ לפייסו. כל עוד אני מפחד מן המפגש, ואני במצב שהוא קוצף עליי עד מאוד - כיצד אעשה תשובה? לכן: השיבנו ה' אליך ונשובה, דווקא משום שקצפת עלינו עד מאוד.
הבינה לעיתים מסביר: ריבונו של עולם, בטוחים אנו שלא מאסת בנו. ולמה? כי אילו מאסת בנו, היית מכה אותנו. ואת מי הכה הקדוש ברוך הוא? את בית המקדש. במי כילה חמתו? בעצים ובאבנים. זה עצמו מראה שהוא חפץ בנו. ומכאן חילנו וכוחנו: "כי אם מאוס מאסתנו" - אילו באמת מאסת בנו, היה הקצף מכלה בנו; ומאחר שרואה אני שלא קצפת עלינו אלא על בית המקדש, וכילית חמתך על העצים ועל האבנים - זו ראיה שלא מאסת בנו באמת. הראיה: העצים והאבנים ניזוקו, ועם ישראל עדיין חי וקיים.
ועוד אפשר להסביר כך: "כי אם מאוס מאסתנו" - ריבונו של עולם, הרי כבר "קצפת עלינו עד מאוד". כלומר, אם הגיע לנו חשבון, כבר פרענו אותו. אם מאסת בנו - בקצף שקצפת עלינו עד מאוד כבר שילמנו את החוב. ואם כן אנו מבקשים: "השיבנו ה' אליך ונשובה". לאחר שכבר פרענו ושילמנו את החוב עד תומו, ואת כוס התרעלה שתינו ומצינו - במצב הזה, ריבונו של עולם, השיבנו אליך ונשובה, שהרי את המחיר כבר שילמנו.
פרק ה' נחתם בשתי בקשות שכל כולן תקווה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" - שיושבו לנו חמשת הדברים שחסרו בבית שני, שתהיה הכפרה בקורבנות ולא בסילוקם של צדיקים, שתיחשב תשובתנו כתשובה מעולה של ימי הכוח, ושנשוב מתוך אהבה ולא רק מתוך לחץ הגלות; ו"כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד" - שדווקא בו מצאו רבותינו נחמה: מיאוס בלבד יש אחריו שלום בית, מכות סימן הן שחפצים בעבד, קצף עד מאוד סימן שמדקדקים עימנו כעם צדיקים, וכילוי החמה בעצים ובאבנים ראיה שעם ישראל חי וקיים - ובלאו הכי החוב כבר נפרע. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יגאלנו גאולת עולמים, ויאמר לצרותינו די, וישיב בנים לגבולם, וישלח משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". תם ונשלם.