פרק ה' הוא הקינה החותמת את מגילת איכה. עם ישראל פונה כאן ישירות אל הקדוש ברוך הוא בבקשה: תזכור. לא זכירה של עונש, אלא זכירה של מה שהיה, כדי שמתוכה תתגלה מלוא עומק הנפילה. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי המפרשים והמדרשים שנלמדו בהם.
זְכֹר יְהֹוָה מֶה־הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת־חֶרְפָּתֵנוּ׃
מבאר ה'לחם דמעה': "זכור ה' מה היה לנו" - תזכור ריבונו של עולם את הטובה שהייתה לנו בעבר. וממילא, מתוך הזכירה הזאת, "הביטה וראה את חרפתנו" - תראה עד כמה נפלנו, כמה דרגות ירדנו, איזו נפילה קשה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וכבר הסברנו שלשון הבטה היא ראייה מרחוק: אפילו מרחוק, בלי לבוא ולהתקרב, אפשר להבחין בחרפתנו - כל כך היא גלויה.
חז"ל אומרים באיכה רבה: בשעה שחרב בית המקדש אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה: אני דומה כמי שמוליך את בנו לחופה ומת בתוך חופתו, ואין אתה יודע לבכות. לך קרא לאברהם ליצחק וליעקב, שהם יודעים לבכות. והדבר פלאי ביותר: מי לנו אדם היודע לבכות כירמיהו? הרי הוא שכתב את הקינות הללו, והוא שראה במו עיניו את החורבן. וזה נקרא "אין אתה יודע לבכות"?
מבארים זאת על פי מה שנאמר אצל נעמי: "אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר שדי לי מאוד". משל למה הדבר דומה: לאדם שהיה עשיר גדול, חולש על נכסים, רכבים, מטוסים, כל מה שאדם יכול לאחל לעצמו. בשלב מסוים התדרדר, ומעשיר גדול הפך לאדם אמיד. אחר כך נפילות נוספות בבורסה ובנדל"ן, והפך לבעל־בית פשוט, לא יותר. ירד עוד ועוד, עד שהגיע למצב של פת לחם, מפקודי בית התמחוי. ושם, בבית התמחוי, רב עם מישהו, והאחראי אסר עליו להיכנס. הוא ניסה להפעיל קשרים, שמישהו ידבר, שיצליח בכל זאת להיכנס לאכול ארוחת צהריים.
באותו יום פגש אותו מכר ואמר לו: אתה פלוני? העשיר המפורסם? מה היה לך - ציים, אוניות, מטוסים... איפה כל זה אבד? לאן הגעת? אמר לו: על מה אתה מדבר? אני היום לא בוכה על האוניות והמטוסים. אני בוכה שיתנו לי להיכנס לבית התמחוי, שאוכל לאכול צהריים. על מה שהיה כבר מזמן יבש מקור דמעותיי, זו היסטוריה, מי בכלל זוכר את זה? אני זוכר את מה שהיה לי אתמול - שאתמול עוד אכלתי כאן צהריים, והיום כבר לא נותנים לי להיכנס.
צרות האחרונות משכחות את הראשונות. זה מה שאומרת נעמי לאלה שמתפלאים: "הזאת נעמי" - הרי הייתה עשירה גדולה, יצאה בצבים ובפרדים. אומרת להם: אל תקראנה לי נעמי, אל תזכירו לי נעימות שהייתה לפני עשר שנים, זה כבר נשכח מזמן ואיני שואפת לשם. קראן לי מרא - ביחס לאתמול כבר היום מר לי, ועל זה ראוי להלין, כי "שדי המר לי מאוד".
רואים מכאן שכוח ההרגל מקהה כל רגש. ההרגל גורם לנו לשכוח את המצב הטוב שהיה לנו, ולהתרגל למציאות הקשה שבה אנו נמצאים. וזו מציאות שהקדוש ברוך הוא ברא באדם: "צור ילדך תשי" - תשי הוא כוח השכחה, "נשיתי טובה". על ידי כוח השכחה אדם שוכח גם מצבים טובים שהיו לו, וממילא אינו נמצא בדיכאון מתמיד. שהרי אם בכל רגע נתון היו כל צרותינו למול עינינו, מי היה יכול לחיות? ואם אדם היה זוכר בכל רגע שהוא עתיד לעזוב את העולם, מי היה מסוגל להתקיים? זהו חסד ה' שיצר אותנו עם נשייה. ואגב, מה סיום הפסוק? "ותשכח אל מחוללך" - אני יצרתי בך שכחה כדי שתשכח את הצרות, ואתה משתמש בה נגדי, לשכוח אותי? על העניין הזה דיברנו באריכות בדרשות לפרשת האזינו.
נחזור לנמשל. כל עוד היינו בארץ הקדושה הייתה השראת שכינה, ראינו למול עינינו את הקדוש ברוך הוא נמצא איתנו: זבוב לא נראה בבית המטבחיים, לא הפילה אישה עוברה, עמוד עשן הקטורת היה עולה ומתמר כמקל, לחם הפנים היה נלקח חם ביום הילקחו שמונה ימים לאחר אפייתו, וראו את הניסים הגלויים במקדש. הייתה לנו קרבת אלוקים גדולה ומעלה עצומה, ועל נפילה כזאת היינו צריכים לקונן ולבכות בכי אין סוף ללא הפוגות. אלא שהיינו בתוך הצרה, וההידרדרות האיטית הובילה אותנו למטה, עד שהיום בראש מעיינינו נמצא הוויכוח עם בעל בית התמחוי שייתן לנו להיכנס. לזכור את העשירות? מי בכלל חושב על זה.
מה צריך כאן? אדם מן החוץ. אדם שלא היה בשלבי הנפילה, שלא עבר איתנו את ההידרדרות האיטית ששיכחה מאיתנו את המצב הטוב. אדם מבחוץ יקבל את זה בבת אחת: אני זוכר אותך לפני עשר שנים במשרד, עם שבע עשרה פקידות, עם מפעלים, עם עשירות - ופתאום לראותך בפתח בית התמחוי מנהל ויכוח עירני עם בעל הבית. הוא לא קולט את זה, הוא נכנס למשבר רציני, ולו יהיה צער נורא.
זה מה שאומר הקדוש ברוך הוא לירמיהו: אתה ליווית אותם מהמצב שבו היו בשיא ועד למצב שבו הם כעת, ברעב, במצב שבו "נשים בציון עינו" - כפי שנראה בהמשך הפסוקים. דברים קשים מאוד. והיום כל בקשתם היא שיהיה משהו לאכול בבוקר, ועל זה אתה בוכה. אין זה בכי מספיק, אינך יכול להתאבל עליהם כראוי, כי היית איתם. צריך מישהו שלא היה איתם, שזוכר אותם מאז. לכן - לך קרא לאברהם ליצחק וליעקב. הם ראו את כבודם הראשון, ראו אותם במרום המעלה, וכעת יראו אותם בהידרדרות כזאת - אז הבכי יהיה אמיתי, בכי כפי הראוי למי שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
וזה מה שאנו אומרים: "זכור ה' מה היה לנו" - תזכור את הגדולה ואת הכבוד שהיו לנו מאז, את הדבקות שהייתה לנו בך על ידי בית המקדש והקורבנות. ועכשיו "הביטה וראה את חרפתנו" - ראה עד כמה הושפלנו עד שאול תחתית. לנו קשה לזכור, אנחנו חיים בתוך זה, ולכן קשה לנו להתאבל ולבכות כראוי. אבל אתה ריבונו של עולם זוכר ימים מקדם. בנו שולטים השכחה וההרגל, בך לא. לכן זכור מה היה לנו, ועל ידי זה תביט ותראה את חרפתנו, ותחוס ותרחם ותגאלנו גאולת עולמים.
נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנׇכְרִים׃
בפשוטו מתאר עם ישראל את המצב הנורא: המקום שהיה נחלתנו - כעת זרים גרים בו ושולטים בו, והבתים שלנו מסורים ביד נוכרים.
מביא ספר 'אהבת ציון' בדרך צחות, שיש כאן סיבה ומסובב: "נחלתנו נהפכה לזרים" - מדוע? "כי בתינו לנוכרים". הגענו להידרדרות כזאת שהבית נראה כבית של נוכרי. לא ניכרת בו היהדות, לא ניכר שגר כאן אדם שומר מצוות, והוא מחובר לכל אמצעי המדיה והטכנולוגיה המתקדמים ביותר. ואם אתה אוכל כמו גוי, שותה כמו גוי, ישן כמו גוי וצופה כמו גוי - מה ההבדל בינך לבינו? כיוון ש"בתינו לנוכרים", זה הגורם ש"נחלתנו נהפכה לזרים". ואילו במצרים - כל עוד לא שינו ישראל את שמם, לשונם ולבושם, הדבר שימר עליהם ויצר מצב שבו היו ראויים להיגאל. אבל אם אנחנו חיקוי זול לגויים, ממילא נחלתנו נהפכה לזרים.
מביא ה'לחם דמעה' את דברי חז"ל באיכה רבה: ירמיהו קורא לירושלים "נחלתנו", ישעיהו קורא לה "בית קודשנו ותפארתנו", בא אסף ואמר: לא נחלתנו ולא בית קודשנו ותפארתנו, אלא באו גויים לתוך שלך - "באו גויים בנחלתך". ולכאורה, על איזה שוני עמדו חז"ל? בסופו של דבר כולם מדברים על אותו מקום - בית המקדש.
אלא מסביר ה'לחם דמעה', וכן ה'יפה נוף': ירמיהו אומר שיש לקונן על כך שהמתנה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא נלקחה מאיתנו - נתת לנו נחלה ולקחו אותה. בא ישעיהו ואומר: זו לא סתם נחלה, זה מקום שבו היללוך אבותינו. הקשר עמוק הרבה יותר, סנטימנטלי הרבה יותר. לא שדה שהיה לי במקום כלשהו ולקחו אותו, אלא מקום שאבותינו עמדו בו והיללו את ריבונו של עולם. בא אסף ואומר: גם זה לא די. עיקר הקינה היא שהמקום הזה הוא מקומו של ריבונו של עולם - "באו גויים בנחלתך". עיקר מה שיש לקונן הוא שנתחלל שמו של הקדוש ברוך הוא בגויים.
שכן גם אם אתה מתאונן על המקום שבו היללוך אבותינו, עדיין זהו הקשר שלי עם המקום, שאיפה קדושה - אבל לא הדרגה הגבוהה. הדרגה הגבוהה היא שאדם מצטער על גלות השכינה, שאדם בוכה על כך שקודשא בריך הוא בצער. אז אינני מצטער על נחלה שלי, אלא על כבוד שמיים שנתחלל, שהגוי נכנס לתוך בית המקדש והרגיש כביכול שדקר את עצמו - כמו שמביאה הגמרא על טיטוס שדקר את הפרוכת ויצא דם, ובלשון נקייה ובלשון כבוד: כביכול דקר את ריבונו של עולם. איזה ביזיון, איזה חילול שם שמיים. לעומת זה, "נחלתנו נהפכה לזרים" הוא שולי לעומת "באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קודשך" - שהמקום הזה, מקום ביטוי וגילוי השכינה, נתחלל. כמה כבוד שמיים הוזל - על זה ראוי לקונן.
מסביר ה'אבל משנינו': לארץ ישראל קורא הכתוב "נחלה", כי באמת נחלנו אותה - נחלה היא דבר הבא בירושה, ונחלנו אותה מאבותינו אברהם יצחק ויעקב. ו"נהפכה לזרים" - לשון הפיכה, עשיית ההפך. כשהיא ביד זרים היא כביכול הפוכה, שכן דרך טבעה להיות ביד ישראל, וכשנמסרה לזרים נתהפך טבעה. ולא זו בלבד, אלא היפוך טבעה בא לידי ביטוי בכך שהיא כונסת את פירותיה ואינה מוציאה אחד מני אלף ממה שהוציאה קודם.
על זה נאמר "ושממו עליה אויביכם", ואומר הרמב"ן שבשורה טובה היא לנו: שלא תהיה הארץ נותנת פירותיה לאויבינו, וממילא לא ימשיכו וישהו בה. וכשנצטרך להגיע לכאן נמצא איזה פלאחים ופלסטינים הטוענים שהיא מגיעה להם, בזמן שמעולם לא ישבו בה ולא הצליחו להקים כאן דבר. מדוע? כי ארץ ישראל נותרה כאלמנה המצפה לביאת בעלה - כאלמנה ולא אלמנה ממש. הארץ מצפה לביאת עם ישראל, וכשעם ישראל מגיע: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ועל זה אומרים חז"ל אין לך קץ מגולה מזה - שהרי הרי ישראל מתחילים לתת פירותיהם, דבר שמעולם לא עשו בשביל כל הגויים שישבו כאן אלפיים שנה.
הרמב"ן מעיד בביקורו בארץ שעברו מרחק אדיר ולא ראו עץ. מרק טוויין הסופר היה כאן ותיאר את מצבה: ארץ שרובצת עליה קללה, קדחת, ביצות, אין עצים ואין ירק, מקום מקולל. ומאה שנה לאחר מכן אינך יכול להכיר את המקום. מכוח מה? "נחלתנו נהפכה לזרים" - כשהייתה אצל הזרים היא נהפכה, הפוכה לחלוטין ממה שהייתה קודם.
ועוד: "בתינו לנוכרים". האויבים לא הסתפקו בנחלה אלא לקחו גם את הבתים, והארץ, במקום לגדל אותנו, מגדלת בתוכה את הנוכרים. ובזה שינתה טבעה עוד יותר: כל עוד היינו בה סבלה הארץ מ"מעוותות קבע", שהרי כשעם ישראל סוטה מן הדרך - "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה". וכשבאו הגויים והתיישבו בה, חדלה מלסבול: הגויים יושבים בנחת והארץ אינה מקיאה אותם. לא רק שלא הקיאה אותם, אלא אף קלטה אותם. וזהו הדבר המעורר חרון יותר מכל.
ספר 'קול יעקב' מבאר: ארץ ישראל אינה כשאר הארצות. גוי - קח אותו מכאן ושים אותו שם, אין הבדל גדול. בא סנחריב ובלבל את האומות, ולא השתנה דבר בעולם; במקום סקנדינבי יהיה קנדי, מה זה משנה. אבל לארץ ישראל יש סגולות מיוחדות המותאמות דווקא לעם ישראל. היא כבגד בהתאמה אישית: מישהו אחר ינסה ללבוש אותו - אינו מתלבש. צריך דווקא את אותו אדם שתפרו לו את הבגד לפי מידותיו וטבעיו. חז"ל אומרים על "עמד וימודד ארץ" - מדד הקדוש ברוך הוא את כל הארצות ולא מצא כארץ ישראל. בכל הארצות אין את הסגולות המיוחדות לשלמותו ולעלייתו הרוחנית של עם ישראל.
מישהו אמר לי פעם: מה אתם משתבחים בארץ ישראל, בשווייץ כבר היית? אמרתי לו: בשווייץ בחורף היית? אמר: האמת, נסעתי בקיץ. אמרתי לו: הייתי ממליץ לך לנסוע בחורף, להיות קבור בתוך בית עם שני מטר שלג בחוץ. זה מקום שאתה יכול לחיות בו? חצי שנה אתה מושבת. נכון, יש זמנים של הפשרת שלגים, מזג אוויר נעים ואוויר טוב - הכול טוב ויפה. אבל איזה עוד מקום אתה מכיר שמכיל בתוכו גם אוויר מדברי וגם הרים ושלגים? ארץ ישראל מכילה גם את שווייץ - תוכל לנסוע לחרמון, ומכילה גם את מדבר סהרה - תוכל לנסוע לדרום או לאילת. לבוא ולהגיד שבתקופה מסוימת טוב שם, זה לא מספיק. בלונדון לא מחכה לי דבר, שם מזג האוויר רוב הזמן דולף עליך, מקום מלנכולי ממש. אל תבוא לשווק לי את אירופה. וארץ ישראל בוודאי הייתה טובה פי אלף אילו שיפרנו דרכינו, אבל גם היום, אפילו אם מצאת שם מקום נחמד לטוס אליו שבוע בשנה - ואיני נכנס כאן לשאלה ההלכתית אם מותר לטוס לחופשה בחו"ל - אי אפשר לקבוע שהמקום ההוא טוב מארץ ישראל. התורה מעידה שארץ ישראל היא המקום המותאם ביותר לעם ישראל, התפור על פי מידותיו של העם היהודי.
ולא זו בלבד, אומר המגיד מדובנא: חיינו בארץ הם כמו הנשמה בתוך הגוף, כמו הקליפה לפרי. כשהנשמה מתעלה, גם הגוף מתעלה עמה ונעשה בבחינת קודש קודשים. כשאדם קדוש נוגע בדבר - הוא מקדשו; כשאדם קדוש קונה דבר - הוא מקדשו. כתוב בשדה עפרון, כשקנה אברהם אבינו: "ויקם שדה עפרון", ואומרים חז"ל תקומה הייתה לו - דבר המשמש את הצדיק מתרומם. קרקע היא, קרקע של עפרון רע העין, ירודה ושפלה, וכשהיא עוברת לאברהם היא מרוממת וקדושה. וכן "על מקום זה ישב רבי אלעזר" - המקום מתרומם.
אחד מגדולי ישראל עמד פעם להתפלל בבית כנסת באירופה, ולאחר התפילה אמר שמעולם לא הייתה לו תפילה כזאת. אמרו לו: על נקודה זו עמד הגר"א לפני מאה וחמישים שנה, כשעבר דרך עירנו, ומקובלנו שכאן עמד והתפלל. ואותו אדם גדול, אחרי מאה וחמישים שנה, מסוגל להרגיש זאת. אדם קדוש הנוגע בדבר ארצי מקדשו ומרוממו, וכמו שאומר המסילת ישרים: כשאדם מתעלה הרי הוא מתעלה ומעלה את העולם עמו.
עם ישראל בארץ ישראל הם שידוך שכאשר אנו מתעלים - גם הארץ מתעלה. כשעשינו רצון ה' - חיטים ככליות. מי יכול להבין דבר כזה, חיטה בגודל של כליה? ענבים שהיו צריכים שמונה אנשים להרים אשכול אחד. כשעם ישראל מגיעים, הקדוש ברוך הוא מצמיח פירות כאלה בשבילם. נמצא שהחיבור בין עם ישראל לארץ ישראל אינו חיבור של עם ומקום, חיפשו מקום נוח והנה הוא. כך זה אצל הגויים. חיבורנו הוא חיבור של נשמה לגוף. ולכן כשהנשמה מידרדרת - כמו גוף שאכל דבר לא טוב ורוצה להקיא, כך הארץ מרגישה שמשהו בתוכה אינו טוב ומקיאה את יושביה.
ולפי זה נבין את הכתוב בתהלים. קודם נאמרו פסוקי שבח הארץ: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, נכבדות מדובר בך עיר האלוקים סלה". ואז אומר דוד המלך: "אזכיר רהב ובבל ליודעי, הנה פלשת וצור עם כוש, זה יולד שם". המדינות הללו - רהב, בבל, פלשת, צור, כוש - הקשר שלהן עם יושביהן הוא "זה יולד שם". מה קשרך לארץ? מולדת, נולדתי בה. קשר נפשי? אין. אילו היה נולד במקום אחר, חן המקום על יושביו, היה מתחבר למקום אחר. אין לו קשר נפשי מצד שזה מקומו, אלא רק "יולד שם".
לעומת זאת "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה". לא ישיבה סתם במקום, אלא כאדם הנולד בתוך אדם, כעובר במעי אמו. האם הוא רק נמצא שם? לא, זהו קשר בל ינתק של ולד לאמו - תנתק אותו והוא מת. גוי, "יולד שם", תעביר אותו למקום אחר, נולדתי שם וחי כאן. אבל "איש ואיש" - קח את התינוק באמצע ההיריון ותנתק אותו, איבד את חיותו. וזהו החיבור התקיף שבין ישראל לארצם, חיבור של גוף ונשמה, שבהתנתקות ממנו אין חיות. ומה הסיום? "והוא יכוננה עליון" - הארץ מתעלה ממעלת יושביה, יושביה מכוננים אותה להיות בגדר עליון. ואם חלילה עם ישראל יורדים - הארץ יורדת ומידרדרת עמם.
את זה אנו רואים בנגעי הבתים, דבר שאינו קיים בשום מקום בעולם: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". אין נגעים בחוץ לארץ. בארץ, אם אדם חוטא, פתאום יש שקערורות ונגעים בקירות ביתו. מה קרה? הארץ כה מיוחדת וכה מחוברת לעם ישראל, שהשינוי שלך יוצר השפעות פיזיות וגשמיות על קירות הבית, לא רק משהו רוחני.
משל למה הדבר דומה, אומר המגיד מדובנא: לאדם שהשתתקה ידו. בא לרופא וקיבל תרופה. אמר לו הרופא: תוכל לדעת בהמשך אם התרופה הועילה. שאל: כיצד? אמר לו: אם תקבל מכה ביד ותרגיש תחושה - דע שהתרופה החלה להוציאך מן השיתוק. נגיעה קלה אינה מוכיחה דבר, אבל אם תקבל מכה רצינית ופתאום תרגיש כאב עמום - דע שהתרופה פועלת. לימים היה לו ויכוח עם מישהו, והלה הכה אותו מכה חזקה, ופתאום הרגיש כאב עמום ביד. הייתה לו שמחה גדולה: כאב, לא נעים, לרגע חרה לו על המכה - אבל הרגשתי את היד! הרגשתי את היד!
וזהו "כי תבואו... ונתתי נגע צרעת" - כמו "ונתתי גשמיכם בעיתם", בלשון של בשורה טובה. לכאורה היה צריך לכתוב: אם תסטו מן הדרך, אם תעשו מעשים לא טובים, יהיה נגע צרעת. אלא אומרים חז"ל: אמת, בשורה טובה היא. רק בארץ ישראל יש מציאות של נגע צרעת, רק בה יש מצב שמעשינו משפיעים על הגשמיות. ואם יש נגע צרעת - סימן שאני במצב רוחני גבוה, שהקדוש ברוך הוא מרמז לי שיש בעיה, והדבר בא לידי ביטוי בקירות הבית.
וההוכחה: היום אין לנו נגע צרעת. משרבו הרשעים ומשרבו מספרי לשון הרע - פסקה הצרעת. מה תרצה, שחצי עולם יהיה מצורע, שלושת רבעי עולם יהיו מצורעים? וכן משרבו הרצחנים פסקו סנהדרין מלדון דיני נפשות, שהרי אי אפשר להרוג את כולם. הדין מורה על כך שאנחנו ברמה רוחנית גבוהה, ואז אפשר לעשות עמנו דין; ואם לא - אין טעם, אי אפשר לכלות את כולם. נמצא ש"ונתתי נגע צרעת" בשורה טובה היא: קיבלת מכה - סימן שאתה עדיין מרגיש. הארץ מסוגלת לחוש בחולאים שלך, ואם היא חשה - יש חיבור, אין כאן איבר מדולדל, עדיין גוף אחד אנחנו.
וכעת בוא וראה שבאו זרים ואוכלים את ארצנו - "נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנוכרים". החרפה הזאת יצרה מצב שבו האיבר מידלדל, שבו החיבור הטבעי של גוף ונשמה ניתק. אותו בגד שהיה מיוחד אך ורק לנו - פתאום מתהפך והופך להיות לזרים, ופנים חדשות באו לכאן. על זה אנו אומרים: ריבונו של עולם, הביטה וראה את חרפתנו. תסתכל עד כמה ירדנו והידרדרנו. הארץ שהיה לנו עמה חיבור מיוחד של גוף ונשמה, עד שהייתה מרגישה אותנו - פתאום אינה חשה בכלום, נותנת פירותיה ומשפיעה שפע לגויים. זה דבר שראוי באמת להצטער ולקונן עליו.
ואם כך, על נחלתנו כבר אין לנו על מה לסמוך. על מי יש לנו להישען? רק על ריבונו של עולם. הארץ כבר אינה מקנאה קנאתנו, כבר אינה מראה פנים עצובות לאויבינו, אדרבה - היא מקבלת אותם, ואינה מקיאה אותם, ועלול הסיפור הזה להימשך זמן רב. אין לנו לפנות אלא אליך, שתושיענו ותוציאנו מן הצרה הזאת.