פתיחה: חתימת הפרק הרביעי
בחלק האחרון של פרק ד' עובר המקונן מתיאור הצרות אל חשבון הנפש ואל הנחמה. הוא מתאר את הקץ שקרב, את מהירות הרודפים, את נפילת המנהיג שעליו נשענו, ולבסוף פונה אל אדום בדברי תוכחה ואל בת ציון בדברי נחמה. נלך על סדר הפסוקים.
צדו צעדינו - קץ הגלות וקץ ימינו
צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ, קָרַב קִצֵּנוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי־בָא קִצֵּנוּ׃
אומר בעל 'בניין דוד' שכאן המקונן מתלונן על כך שאף שקרב קצנו - גלות בבל הרי קצובה בשבעים שנה ואנחנו יודעים את זמנה - מכל מקום ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. מי יודע אם נזכה לראות את הקץ. אתה אומר לי שהגלות מוגבלת ורק שבעים שנה, נכון, אבל כמה אני אמור לחיות, מאתיים שנה? ממילא: קרב קצנו, מלאו ימינו כי בא קצנו. ברגע שמלאו ימינו כבר הגיע הקץ שלנו, ומה תועיל לנו הגאולה אם לא נהיה שם.
'ונושנתם' וההקדמה של שנתיים
ה'לחם דמעה' מבאר את הפסוק על פי דברי חז"ל: צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים להגלותם שתי שנים קודם מניין 'ונושנתם'. 'ונושנתם' בגימטריה 852, ואילו גלינו מן הארץ לאחר 850 שנה. הקדים הקדוש ברוך הוא שתי שנים.
מכאן, כפי שכבר הזכרנו בעבר, למדים את העניין של 'עם הכולל'. בגימטריאות אין לוקחים בחשבון תוספת של אחד, ו-51 ו-52 נחשבים אותה גימטריה עצמה. יש לזה הסבר על פי סוד, ועל פי פשט כביכול אחד אינו נחשב הבדל, ויש אומרים שמצרפים את ריבונו של עולם, אלופו של עולם, שהוא אחד. והיכן רמוז הדבר בתורה? מביא ה'תרומת הדשן' רמז נפלא: הקדוש ברוך הוא מתח את הקץ עד השלב המאוחר ביותר האפשרי, שהוא 852 כמניין 'ונושנתם'. אלא שהקדוש ברוך הוא לא רצה שנגיע כלל למניין 'ונושנתם בארץ', שהרי המשך הפסוק הוא 'אבוד תאבדון מהר'. לכן רצה להקדים את הגלות כדי שלא נאבד. ומדוע הקדים שתי שנים ולא שנה אחת? משום ש-851 ו-852 הם אותו דבר מצד עם הכולל. כדי שתהיה זו גימטריה אחרת חייבים הפרש של שתיים ולא של אחת, ולכן המאוחר ביותר שיכול היה היה 850 שנה.
וזהו שנאמר 'וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק ה' אֱלֹקֵינוּ'. לכאורה אין הדברים מתיישבים: אם השם שוקד להביא עלינו רעה, האם על זה קוראים לו צדיק? ודאי שהשם תמיד צדיק, אך לא על כך משבחים. אלא שכיוון שהקדוש ברוך הוא שקד להביא את הרעה במהרה, שנתיים קודם הזמן, בזה עצמו מתגלית צדקתו. שהרי יכול היה לומר: נחכה לסוף, 850 שנה זה הדד־ליין, ואז תקבלו - השם ישמור. אבל הקדוש ברוך הוא צדיק, ולכן דאג להקדים את הפורענות בשנתיים כדי שחלילה לא נגיע לקץ ולכליה.
וזהו שאומר הכתוב: 'צדו צעדינו מלכת ברחובותינו' - הצרו צעדינו בטרם הזמן. מדוע? כי 'קרב קצנו מלאו ימינו'. אילו היו מתמלאים ימינו כמניין 'ונושנתם', אז אוי ואבוי, היה מגיע הקץ. לכן דאג הקדוש ברוך הוא שלא נגיע לכך, וצדו צעדינו עוד קודם לכן, ועל ידי זה לא קרב קצנו ולא מלאו ימינו, ולא הגענו למצב שבו חלילה יצטרך הקדוש ברוך הוא להביא כליה.
'מלכת ברחובותינו' - ביטול תורה
עוד מסביר ה'לחם דמעה': מדוע צדו צעדינו? 'מלכת ברחובותינו' - מפני שהיינו בטלנים מן התורה ומשוטטים ברחובות. אילו היינו בבית המדרש לא הייתה בעיה, אלא שהבעיה היא 'מלכת ברחובותינו', מסתובבים ברחובות, בקניונים. לך לבית המדרש, מה לך להסתובב ברחוב? זה מה שגורם ש'צדו צעדינו', שיבואו האויבים חלילה ויצרו את צעדינו.
קץ שאין לו זמן - מעלה וחיסרון
עוד מסביר ה'לחם דמעה' שהפסוק חוזר על הגאולה העתידה. לגלות מצרים נקבעו ארבע מאות שנה, לגלות בבל שבעים שנה, ואילו לגאולה העתידה לא נקבע זמן כלל. האם זה טוב או לא טוב? טוב ולא טוב. טוב - משום שכיוון שלא נקבע זמן, 'היום אם בקולו תשמעו'. בגלות מצרים היה צריך לעבור הזמן, ובגלות בבל אם היו חוזרים בתשובה לא היה מועיל, שהרי שבעים שנה למלאות חורבות ירושלים. אבל בגלות הזאת לא נקבע זמן, ואם עושים תשובה היום, היום נגאלים. אלא שיש כאן גם עקב אכילס: אם לא נעשה תשובה, יימשך הדבר ויימשך, ואחרי אלפיים שנה אנחנו עדיין בגלות.
וזהו 'קרב קצנו' - אצלנו היום הקץ קרוב יותר מגלות מצרים ומגלות בבל. שם הקץ לא היה קרוב, ידעו שיש עוד שבעים שנה, ידעו שיש עוד מאות שנים, הזמן היה רחוק. אבל אצלנו אני יכול ברגע אחד לקרב את הקץ, ואם כן התביעה עלינו גדולה יותר.
ואז ממשיך: 'מלאו ימינו כי בא קצנו'. שהרי כמה זמן העולם קיים? שית אלפי שנין קאים עלמא וחד חרוב, ששת אלפים שנה קיים העולם ובאלף השביעי יחרב. ואין כוונת 'חרוב' לחורבן וקלקול אלא בדיוק להפך, ואין כאן מקומנו להאריך. אבל יש דד־ליין: לא ייתכן שהעולם יתקיים יותר מששת אלפים שנה, כנגד ששת ימי המעשה. ואנחנו אומרים: ריבונו של עולם, אומנם 'היום אם בקולו תשמעו' מיד ניגאל, אבל ראה להיכן הגענו - כמעט מלאו ימינו, וכבר בא קצנו. מחד גיסא יש בזה מעלה, ומאידך גיסא הגענו כבר לשלב האחרון שבו אין ברירה ועם ישראל חייב להיגאל.
קלים היו רודפינו - אכזריות הרודפים
קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם, עַל־הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ׃
ה'לחם דמעה' מתאר כאן את אכזריותם של הרודפים. בנוהג שבעולם, כאשר האויב רודף אחר העם שכנגדו נלחם, ומתחילה מנוסה ומפלה, הוא מניס אותם ומסתפק בכך. אבל כאן, גם אחרי שברחנו ונסנו, המשיכו לרדוף אחרינו ולטבוח בנו. אדם בורח ומטפס על ההרים כדי להימלט - ובכל זאת 'על ההרים דלקונו', גם שם רודפים אותנו. ואם תאמר שמא חששו שנתבצר שם ונשיב מלחמה, הרי במדבר אין מקום להתבצר, מקום שאין בו מים ואין בו צל, ובכל זאת 'במדבר ארבו לנו'. מכאן שהדבר נבע מרוע ליבם ולא מחשש אמיתי שנפגע בהם.
עוד מסביר ה'לחם דמעה' שיש כאן רמז להיפוך המצב בין צאתנו ממצרים לצאתנו מירושלים, שהמקונן מקונן קינה שלמה על ההבדל ביניהם. כשיצאנו ממצרים ארבו לנו האמוריים במדבר בין שני הרים, והתחבאו בתוך המערות והמתינו שנעבור למטה כדי לזרוק עלינו אבנים ובליסטראות. מה עשה הקדוש ברוך הוא? בהר האחד היו זיזים בולטים ובשני מערות, וקירב את ההרים זה לזה ונכנסו הזיזים לתוך השקעים, אותן מערות שבהן התחבאו האויבים, ורק מן הדם שהיה זורם ידעו ישראל מאיזו צרה גדולה ניצלו, וכפי שרמוז בפסוקים בנחלי ארנון. ראה אפוא אילו ניסים עשה הקדוש ברוך הוא לישראל בצאתם ממצרים בהרים, ואילו עתה לא זו בלבד שאין ההרים מגינים עלינו בדרך נס, אלא בהרים עצמם תפסו אותנו: 'על ההרים דלקונו, במדבר ארבו לנו'. המקום שבו נעשה לנו נס בעבר הפך למקום מפלתנו.
בספר 'אהבת ציון' מבאר שגם כאן הדברים מכוונים כנגד יציאת מצרים. שביציאת מצרים נאמר 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי', ואילו בחורבן היה ההפך הגמור: 'קלים היו רודפינו מנשרי שמים'. כשיצאנו ממצרים אנחנו היינו קלים כנשרי שמים, וכאשר המרינו את פי השם, האויבים היו קלים כנשרי שמים.
מעשה טרכינוס באיכה רבתי
באיכה רבתי על פרק ד' מובא מעשה בטרכינוס שחיק עצמות - כינוי גנאי שחז"ל נותנים לדמות שלילית ביותר, 'יישחקו עצמותיו', ובארמית 'שחיק טמיא'. ילדה אשתו בליל תשעה באב, ובאותו לילה היו כל ישראל אבלים, יושבים לארץ ואומרים קינות. בחנוכה נשתתק הוולד. אמרו ישראל: נדליק נרות חנוכה או לא נדליק? שהרי נרות הם תמיד סמל לשמחה, ויאמרו שהיהודים שמחים במשבתו של אותו רשע. אמרו: נדליק, וכל מה שעתיד לבוא עלינו יבוא. הדליקו נרות.
הלכו ואמרו לשון הרע לאשתו של טרכינוס: אותם היהודים, כשילדת התאבלו, וכשמת הילד הדליקו נרות. שלחה וכתבה לבעלה: עד שאתה מכבש את הברבריים, בוא וכבוש את אלו היהודים שמרדו בך. עלה לספינה והיה חושב לבוא בעשרה ימים, והביאתו הרוח בחמישה ימים, מעל לדרך הטבע. בא ומצאם עסוקים בפסוק 'יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר'. אמר להם: אני הוא הנשר, שחשבתי לבוא בעשרה ימים ובאתי בחמישה. הקיפום לגיונותיו והרגם. אמר לנשים: הישמעו ללגיונותיי, ואם לאו אעשה לכן כדרך שעשיתי לאנשים. אמרו לו: עשה לנו כדרך שעשית להם - כלומר הרוג אותנו ולא נשמע לך לדבר עבירה. מיד הקיפן לגיונותיו והרגן, ונתערבו דמים של אלו בדמים של אלו, והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע לנהר קפרוס, עד קפריסין.
ולכן נאמר 'קלים היו רודפינו' - ושים לב שכתוב חסר וי"ו, לרמז שאפילו הם עצמם לא חשבו להגיע בזמן מועט כזה, ובזמן של חצי הדרך כבר הגיעו. הדבר מרמז שהמפלה לא הייתה טבעית, וכשהמפלה אינה טבעית סימן שזה עונש שמיים, ואי אפשר לומר 'מקרה הוא ממקרי העולם', שזהו 'אם תלכו עמי בקרי'. הרי אתה רואה שעל פי טבע אין הדבר אמור לקרות, שיגיע בחמישה ימים מה שאמור להגיע בעשרה. הקדוש ברוך הוא דאג שיבוא לכאן, עוונותינו לכדונו, וזה מה שגרם שיכלו לנו בזמן קצר כל כך.
ועוד הסבר ב'קלים היו רודפינו מנשרי שמים': שהם התגברו עלינו גם כשהיינו על ההרים הגבוהים. הרי למי שנמצא על הר גבוה יש תמיד יתרון אסטרטגי, ואנחנו יודעים כמה קשה היה כיבוש הרמה ורמת הגולן והבופור. וכאן שים לב שאפילו יתרון זה לא שיחק לטובתנו, כי 'על ההרים דלקונו'. הם היו כנשרי שמים, ולנשר אין הר מהווה מכשול, בשנייה הוא נמצא שם. כל זה מוכיח שהכול היה מאת השם ועוונותינו גרמו.
רוח אפינו משיח ה' - נפילת המנהיג
רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם, אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם׃
חז"ל אומרים שהפסוק נאמר על יאשיהו. ומדוע נקרא 'משיח ה''? הפירוש הפשוט: לפי שנמשח בשמן והיה מלך. אבל בספר 'אלון בכות' מביא ביאור אחר: שירמיהו הלך והחזיר את עשרת השבטים, ויאשיהו מלך עליהם. נמצא שהיה כעין המשיח, שהמשיח עתיד לקבץ נדחי עמו ישראל ולמלוך על כולם, שהרי המשיח יקבץ את כולם ואף את עשרת השבטים. ואומנם יש מחלוקת בחז"ל אם עתידים לחזור, ואנחנו אוחזים שכן עתידים לחזור.
אלא שיאשיהו 'נלכד בשחיתותם', ובזה אבדה תקוותנו, שאמרנו 'בצלו נחיה בגוים'. 'בצלו' היינו המטרייה הרוחנית שלו, שיאשיהו שהיה מלך צדיק יגן עלינו. ובסופו של דבר ראינו שלא היה בצלו כוח להגן, כי רבו חטאות העם ולא הספיקו זכויותיו להגן עליהם. וכבר דיברנו על כך שהיו עובדים עבודה זרה בסתר: כאשר שוטריו של יאשיהו היו פותחים את הדלתות לחפש עבודה זרה, הייתה העבודה הזרה תלויה על צד הדלת מבפנים, וכשפתחו את הדלת נסתרה. חיפשו בכל הבית ולא מצאו סימן, יצאו וסגרו את הדלת אחריהם, והנה העבודה הזרה שוב קמה וגם ניצבה. נמצא שהעם, כלשון חז"ל, אין דורו דומה יפה - הדור לא היה הגון.
ולשון 'בצלו' תמיד מרמזת על סככה רוחנית, כמו שמצאנו אצל משה רבנו, שכאשר רצה לדעת אם יש זכויות ליושבי הארץ שאל 'הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן', ופירשו חז"ל וכן רש"י: אם יש בה צדיק הראוי לגונן על דורו כעץ. הרי שהצל כעץ עניינו הגנה. וכבר הסברנו שם שהכוונה לאיוב, 'אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ', אל תקרי עץ אלא עוץ. נמצא שחשבנו שזכויותיו יגנו עלינו, ונכזבה תוחלתנו.
ספר 'בניין דוד' מבאר שעל מותו של יאשיהו אמר הכתוב 'וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם'. מהי שמש בצהריים? כשם שהשמש בשעת הצהריים היא בשיא תוקפה וגבורתה, כך יאשיהו השלים את כל מה שהיה צריך לתקן ונפטר מן העולם בשיא תוקפו ושלמותו. וכבר דיברנו על הריגתו של יאשיהו, שהייתה בעקבות בקשת מלך מצרים לעבור דרך ארץ ישראל, ואמר לו 'לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם'. אבל יאשיהו היה בטוח בהבטחת 'וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם', שחז"ל דורשים אפילו חרב של שלום, והיה סמוך ובטוח שדורו צדיק ולפיכך יוכל להתנגד לו ולהצליח. אלא שטעה בהבנת מציאות דורו, ולא ידע שאין דורו דומה יפה. וכשנכנס מלך מצרים יצא יאשיהו להילחם בו אף שהלה לא רצה להילחם בו, וכשראה מלך מצרים שנלחם בו השיב מלחמה שערה, ונהרג יאשיהו, ותקעו בו חניתות בליבו ועשאוהו ככברה, ועליו קונן ירמיהו 'רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם'.
למה נלכד? מפני שסמכו על צילו
עוד הסבר: הסיבה שנלכד בשחיתותם היא שלא חזרו בתשובה, והיו בהם עוונות, וזו הסיבה שנכשל. ומדוע לא שבו משחיתותם ולא תיקנו מעשיהם? התשובה בסיום הפסוק, שהוא טעם לתחילתו: 'אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים'. אמרו: יש לנו מי שיגן עלינו, אין אנו צריכים להיות צדיקים כל כך ולהתאמץ בתשובה, שהרי יש לנו מלך צדיק והשם לא יביא עליו צרה ואסון. והכול התחיל מזה שבנינו על 'בצלו נחיה בגוים'.
וכמו שמספרת הגמרא על שכניו של רבי זירא שהיו בריונים. כל זמן שרבי זירא היה חי אמרו: אין מה לדאוג, רבי זירא כאן, יש לנו כיפת ברזל שתגן עלינו ותיירט הכול, מדויקת במאה אחוז, יותר טוב מכיפת ברזל. ואומרת הגמרא שכל עוד היה חי לא חזרו בתשובה, וכשנפטר חזרו בתשובה. מדוע? כי שאלו את עצמם מי יגן עלינו ומי ישמור עלינו, ומצאו עצמם חשופים בצריח, ואם כן בואו נעשה תשובה. כך גם כאן: נלכד בשחיתותם מפני שאמרנו בצלו נחיה בגוים, הוא יגן עלינו ואין לנו מה למהר ולשוב. וטעינו, שלא היה די בזכויותיו לגונן עליהם על אף כל עוונותיהם, ועוונותיהם הכריעו.
דבר נוסף: יש כאן רמז גם לשאול, שדורו היה בעייתי, שהיו בו דלטורין - מלשינים, ולמען האמת שאול עצמו עודד את העניין, שהרי אמר 'וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי', מדוע יש אנשים עם דוד ואיש אינו בא לספר לי. ונרמז כאן גם משיח בן יוסף, שעליו כתוב שייהרג על ידי גוג ומגוג, וגוג הוא אדום. ולכן מיד אחרי 'רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם' בא הפסוק 'שישי ושמחי בת אדום', שהרי מי שיהרוג את משיח בן יוסף יהיו האדומיים, שהם מאנשי גוג ומגוג.
קינה לדורות: כשמחסלים את המנהיג
בספר 'שערי חיים' מביא שיש כאן קינה לדורות. צוררי ישראל בכל הדורות, כשהם רואים שיש לעם ישראל מושיע ומנהיג, מישהו שיכול להביא אותם למצב של תשובה ולתיקון הדרך, מיד מתנכלים לו ומייסרים אותו, כדי שעם ישראל יאבדו את ביטחונם ולא יהיה להם על מי להישען. וראינו זאת לאורך כל הדורות, שמלכות הרשעה תמיד חיפשה את המנהיגים. הנאצים ימח שמם וזכרם, הראשונים שבהם טיפלו היו הרבנים והמנהיגים, היה להם עניין להשפיל ולשבור, ותמיד חיפשו את הגדולים שעליהם אנו נסמכים.
וזה שאומר המקונן: 'רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם' - מדוע רודפים אותו הגויים? 'אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים'. הגוי יודע שכל עוד הצדיק קיים יש לנו תקווה ויש לנו למה לצפות, ויהיה לנו עוז רוח להמשיך. אבל ברגע שהמנהיג מת, נפוצו. וכך מצאנו כשברח עם ישראל בעקבות מותו של אחאב, אמר הנביא 'לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה' - אין מלך, המלך מת במלחמה, וממילא עם שאין לו אדון בורח. וכן 'אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה' - מתי? 'בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל'.
למעשה אנחנו אימצנו את השיטות האלה, וכאשר קמה איזו הנהגה שמתחילה לתסוס בשטח, מעלים אותה על טיל ושולחים אותה לעולם שכולו רע, למקום שמגיע לה. אבל הבעיה היא שאנחנו שוכחים שהבעיה שלנו איננה איתם, הבעיה שלנו היא עם ריבונו של עולם, ואת הבעיות איתו צריך לפתור, לא עם ההוא מהצפון או מהדרום. וכבר דיברנו שבדרך כלל חיסולו של אחד מביא מישהו גרוע יותר: זה שהיה לפני נסראללה היה כפודל לעומת הרוטוויילר שבא אחריו והביא את הארגון ליכולות שקודמו לא הגיע לעשירית מהן. לא בהכרח כשאתה מחסל ראש אחד של נחש אתה מבטיח שהמציאות הבאה תהיה טובה יותר, ולפעמים קם ראש נחש גרוע ומסוכן הרבה יותר. ולא שלא צריך לחסל, את כולם צריך לחסל, אבל צריך לדעת שלא זה הכיוון ואיננו בכתובת הנכונה. תחסל את הבעיות שלך עם ריבונו של עולם, ואז תראה איך כל הבעיות נפתרות תרתי משמע - אנחנו ניפטר מהם. אבל לחשוב שבפתרון חיצוני הכול ייגמר, זה כמו חולה במחלה סופנית פנימית שמבקש מהרופא משחה מפני שהתחילה לו פריחה על הגוף. מה תעזור לך המשחה, הפריחה היא רק סימפטום למה שקורה בפנים. כך הפתרונות החיצוניים למגר את הטרור: להכות, להיכנס, להפציץ - צריך להכות ולהכות באבי אביהם, אבל לחשוב שזה יפתור את הבעיה זו נאיביות גמורה, כי אינך קורא את המפה נכון ואינך מבין כנגד מי המלחמה.
שישי ושמחי בת אדום
שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת־אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ, גַּם־עָלַיִךְ תַּעֲבָר־כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי׃
אומר ה'לחם דמעה' שכאן פונה המקונן לאדום ואומר לה: שישי ושמחי בעצמך, בחוכמותייך, בתחבולותייך במלחמה ובגבורתך. אבל דעי לך שבסוף גם עלייך תעבור כוס ותשכרי, כלומר כל חוכמתך וכל גבורתך תתבלענה כשיכור. 'ותתערי' - מלשון 'עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ', שיערערו את יסודותיה עד מטה.
ואפשר לומר כן גם כנגד אמריקה, שהרשתה לעצמה להישאר מן הצד, עד שפתאום הבינו שהמלחמה היא גם נגדם, עד ששני המגדלים שהיו גאוותם היו בבחינת 'ערו ערו עד היסוד בה'. ואולי משום כך הלשון כפולה, 'ערו ערו', כנגד שניים. איך שלא יהיה, יש בזה הבנה שהגדולה והכבוד אינם לנצח, ומי שהיום למעלה בסופו של דבר ייענש וממנו ייפרעו.
דבר נוסף הוא אומר: הנפילה לא תהיה בבת אחת. בתחילה 'תשכרי', שתשתי את כוס התרעלה עד תומה, ואחר כך 'תתערי', שתתרוקני לגמרי עד שלא יישאר בה אפילו יושב אחד. ולפי ביאור זה 'תתערי' לשון 'וַתְּעַר כַּדָּהּ', להערות מן הכד החוצה, שתתרוקן מיושביה. וזו נבואה כלפי אדום: מצד אחד תשתה כוס תרעלה, ובשלב הבא תתרוקן מיושביה.
הבקשה האחרונה
וייתכן שיש כאן רמז למה שהיה מקובל בזמנם, שלאדם שנידון למוות היו נותנים בקשה אחרונה. וכבר בגמרא מצינו כן, ומובא בספרים שהיו מציעים בקשה אחרונה כדי שהאדם יתרצה וימחל להם על הריגתו, ובדרך כלל היו מבקשים סעודה טובה או בקבוק יין טוב.
מספרת הגמרא על ריש לקיש שאיקלע ללודאי, ותפסוהו ואמרו לו: בקשה אחרונה, מה אתה רוצה? אמר להם: אבטיח. אמרו לו: איזה אבטיח, תחילת החורף עכשיו. אמר להם: אם כן נחכה, איני מלחיץ אתכם. בסופו של דבר אמר להם ריש לקיש: הבקשה האחרונה שלי היא לקחת שק ולתת לכל אחד מכם מכה על הראש עם השק. אמרו: בסדר, זה בקטנה. הסכימו, ופלא איך הסכימו, כנראה שלא היו חכמים גדולים. קשר אותם ריש לקיש, שם אבן בתוך השק, ונתן לכל אחד מכה בראשו. הם חשבו שזה סתם שק, ובעצם הייתה שם אבן כבדה. אחד מהם חרק שיניו, אמר לו: מה אתה צוחק? מגיעות לך עוד שתיים. וכך חיסל אותם. ויש בזה הסבר שלם, ומי שירצה יעיין ב'משנת הגלגולים' שם ביארתי מה עניינו של ריש לקיש ללודאי, שהיה כאן תיקון וגלגול שלם שהיה לריש לקיש עניין לתקנו, ואין זה נושאנו כאן.
ולפי זה 'גם עליך תעבור כוס': שישי ושמחי בת אדום, הסוף שלך קרוב, ומה עושים לפני הסוף? נותנים לך בקשה אחרונה. אם עוד נותר לך זמן, שמחי בו ובקשי בקשה אחרונה, כי בסופו של דבר הכורת יעלה גם עלייך וגם את תשתי את כוס התרעלה, תשכרי ותתערי. וזה כדרך שהיו נוהגים תמיד לתת דבר טוב לפני גזר דין מוות.
תם עוונך בת ציון - הנחמה
תַּם־עֲוֺנֵךְ בַּת־צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ, פָּקַד עֲוֺנֵךְ בַּת־אֱדוֹם גִּלָּה עַל־חַטֹּאתָיִךְ׃
התרגום אומר: אחרי זה יושלם עוונך, ועתידה בת ציון להיגאל על ידי מלך המשיח ואליהו, והשם לא יוסיף עוד להגלותך. הנביא מנחם כאן את עם ישראל ואומר להם שהעוון היחיד שגרם לגלות, שהוא עוון ביטול תורה, תם. שהרי היום עם ישראל עוסקים בתורה מתוך צער ומתוך דוחק, וגם את קצבת הכוללים קיצצו, ועם ישראל עוסקים בתורה מתוך מסירות נפש גדולה. ואם כן העוון הזה תם, ומי שמקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
וכל שכן ש'לא יוסיף להגלותך', שהרי עיקר סיבת הגלות הייתה בעוון ביטול תורה, כמו שאומרת הגמרא: על מה אבדה הארץ? על עוזבם את תורתי. וכמו שאומר האור החיים הקדוש, שמשה רבנו אינו רוצה לבוא ולגאול עם של בטלנים מן התורה, שעיקר העניין הוא שיעסקו בתורה. ואפשר לומר בדרך רמז ש'תם' ראשי תיבות תורת משה: כיוון שכבר חזרתם לתורת משה ויושבים ועוסקים בתורה, ממילא הסתיים העוון, ו'לא יוסיף להגלותך' - כבר צריך עתה לגאול את עם ישראל.
פקד עוונך בת אדום - עמידה על הפרק
ספר 'אלון בכות' מבאר על פי דברי חז"ל, שכאשר בא נבוכדנצר הרשע לירושלים להחריבה, מובא בילקוט שמעוני על עובדיה שבא עשיו הרשע ועמד על פרשת דרכים בריחוק מיל, וזהו שנאמר בעובדיה 'בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד'. אמר לעצמו: הריני עומד כאן. אם ישראל נוצחים, אומר להם 'לסייע לכם באתי' - טוב שהגעתי, הרי אני כבר כאן, קרוב הייתי ובאתי לעזור, וברוך השם שלא הוזקקתם לי. ואם הבבליים ינצחו, הופך אני והורג בישראל ומסייע להם. בקיצור, טיפוס אופורטוניסט, שמחפש תמיד מה משתלם לו ומה יֵצא לו, ובריתות ומחויבויות אין אצלו. ורוח הקודש צווחת: 'אַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק' - אל תעמוד באמצע מבלי להחליט לאיזה צד אתה נוטה. וזהו שאומר עובדיה 'אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו' - צפונות ליבו נתגלו, סוף כל סוף נתגלתה מחשבתו הרעה.
וזה שאומר כאן: 'תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך', ואילו אדום, שכביכול אינה מגלה צד - 'פקד עוונך בת אדום גילה על חטאתיך'. וזו לצערנו המציאות שאנחנו מכירים היום, שבת אדום כביכול ניטרלית, וכל פעם מציעה את עצמה שוב ושוב כמתווכת בינינו לבין הפלסטינים. ואנחנו מכירים את אדום, כמה אדומה היא מדם. ואנחנו יודעים שאירופה כבר מזמן אינה עיר של אדום, אלא היא ארץ מארצות ישמעאל ויבשת מיבשות ישמעאל, ואם עדיין אין רואים זאת בבירור, זה רק עניין של זמן. לכל ישמעאלי שם שמונה ועשרה ילדים, והאירופאים גזרו על עצמם כליה, שמכל שניים נולד בקושי ילד אחד, ונמצא שכל דור הם ממעטים את עצמם בחמישים אחוז. ומכאן גם כל ה'פוליטיקלי קורקט' שלהם כלפי הבעיה הישמעאלית המקיפה אותם, וצרפת מנסה לנהל קרב מאסף ולאסור את הבורקה וכיוצא בזה, אבל כבר מאוחר מדי, והגורמים המיליטנטיים הולכים וכובשים שם כל חלקה טובה, והשוטרים מפחדים להתעסק איתם. בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא ייפרע מהם כראוי להם, שהם כביכול ניטרליים, ואנחנו יודעים לאן מובילה הניטרליות הזאת וכמה רוויה אדמת אירופה מדמם של יהודים. על זה נאמר 'פקד עוונך בת אדום' - הקדוש ברוך הוא יגלה בסופו של דבר את פרצופם האמיתי, 'גילה על חטאתיך', וייפרע מהם כראוי להם במהרה בימינו אמן.
לסיכום:
חתימת פרק ד' מלמדת אותנו שלושה דברים. ראשית, שגם בהסתר הגדול פועלת מידת צדקתו של הקדוש ברוך הוא, שהקדים את הגלות שנתיים כדי שלא נגיע לכלל 'ונושנתם' וכליה. שנית, שהמפלה עצמה - מהירות הרודפים, ההרים שהיו מקום נס והפכו למקום מפלה, ונפילת יאשיהו 'רוח אפינו' - כולה מעידה שאין כאן מקרה אלא יד השם, ושכל הסמיכה על צילו של צדיק בלא תשובה אינה עומדת. ושלישית, שהקינה נחתמת בנחמה: אדום שעמדה מן הצד ושמחה לאידנו סופה לשתות את כוס התרעלה ולהתרוקן, ואילו בת ציון, שכבר תם עוונה בשובה לתורת משה ובעסקה בתורה מתוך דוחק, לא יוסיף השם להגלותה. ועיקר המסר: הכתובת לפתרון צרותינו אינה האויב שמסביב אלא החשבון שלנו עם ריבונו של עולם, ומשם תבוא הישועה במהרה בימינו אמן.