פתיחה
אנו עומדים בחלקו האחרון של פרק ג', בסדרת פסוקי האות צ' ואות ק'. כאן המקונן מתאר את המצוד שערכו האויבים אחר עם ישראל, את הבור והמים שצפו על ראשו, ואת נקודת המפנה: ההכרה שהכול גזירת עליון, וממילא אין כתובת אחרת מלבד ריבונו של עולם. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי המפרשים שהובאו בשיעור.
"צוד צדוני כצפור" - מלכודת החיטים
צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם׃
ה'לחם דמעה' מוסיף ומסביר שכאן יש גם רמז לגלות מצרים. שכן כידוע, כאשר אנחנו מתחילים לקונן על צרה אחת, הקינה מעוררת עמה את כל הצרות הקדומות. והנמשל: כשם שצדים את הציפור על ידי שזורקים לפניה חיטים, והיא רעבה, באה לאכול את החיטים - ונופלת ברשת, כך בדיוק צדו אותנו. מה הוריד אותנו למצרים? חיטים. שברו לנו מעט אוכל, ומשם נפלנו לרשת. עם ישראל ירדו למצרים מחמת הרעב, ולאחר מכן השתעבדו בהם המצרים "חינם" - לא כאדם שקנה עבד בתשלום ויש לו הוצאה, אלא עבדים בחינם. זהו "אויבי חינם", עבדי חינם שלהם.
עוד מסביר ה'לחם דמעה': בשעה שבאו על ירושלים, באו עמהם עוד אומות שלא הייתה לנו עמהן שום מלחמה. זה אותו עניין שהסברנו קודם - ברגע ששומעים שיש יהודים בסיפור, מיד יש "עלֵיהום", וכולם מתנדבים לבוא. ועוד: שלא תחשוב שצדו אותי משום שיש לי כסף וזהב, שרצו להרוויח ממני משהו - אלא זה היה חינם.
ועוד הוא אומר: אנשים הלוקחים עבדים בשבי נותנים להם אוכל, וכאן לא נתנו לי מזונות כלל, אלא "צמתו בבור חיי" כפי שאומר הפסוק הבא - וזהו "צדוני חינם". ומסביר ה'אהבת יונתן', שבמצרים לפחות לפי שעה היה אוכל: "זכרנו את הקישואים ואת האבטיחים", זכרנו את הדגה. איני יודע אם בעשירות גדולה; האבן עזרא מביא שדרכם של המצרים הייתה להאכיל את ישראל מצות, ולכן אנחנו אוכלים מצות זכר ליציאת מצרים - לא רק משום שלא הספיק בצקם להחמיץ, אלא שדרך המשעבדים להאכיל את עבדיהם מצות, מפני שהמצות גורמות סתימה בבטן ונותנות כביכול תחושת שובע לזמן רב. על כל פנים, במצרים אוכל היה. אצלנו, אומר המקונן, לא כך היה: "חינם" - אפילו לאכול לא נתנו לנו אחרי שצדו אותנו.
וזה מעין מה שהיה בשואה הנוראה והאיומה שהייתה באירופה, שלא תקום פעמיים צרה: אחד הדברים הנוראים שכל מי שהיה במחנות מתאר, הוא הרעב הנורא. מי שרואה את התמונות מזדעזע - אינך מאמין שאדם יכול להגיע למצב של עור על עצם ממש. אתה מסתכל על רגליים ורואה מקלות. אין כבר בשר, נותר רק העור על העצם, ואינך מבין כיצד המשיכו לחיות בכלל. זו המציאות של "צדוני חינם" - אפילו אוכל כדי לחיות לא נתנו לי.
צדונו בחלקת לשון
דבר נוסף: האויבים צדו אותנו בפיהם, וזו הייתה תמיד הדרך והשיטה. כשרצה פרעה להשתעבד בנו, אמר: "העבודה משחררת". פרעה בעצמו יוצא ליום עבודה בשדה. אומר המדרש: לקח פרעה את הדלי ואת הכלי, שם אותם על צווארו ויצא לעבוד. כולם רואים את פרעה ואנשיו יוצאים ליום עבודה, ואומרים: אם כך, כולם צריכים לצאת. מי רואה אותו יוצא ואינו יוצא? כולם באו. ואז, בחלקת לשונם, צדו אותנו: פרעה מצווה לתעד במדויק כל אחד ואחד מה ההספק שלו. למחרת הוא מכריז שכולם מתייצבים, ואוי ואבוי למי שלא יעמוד בהספקים של אתמול. הכול היה רשום. אלא שהפעם זה כבר לא "יום כיף": פרעה יושב בארמונו, ואנחנו כבר נפלנו ברשת.
וזו הייתה גם דרכו של האויב הנאצי ימח שמו וזכרו - דרך של הרדמה. הם הרדימו את חושינו. במשך תקופה ארוכה מאוד לא ידעו מה קורה עם היהודים; היו רק שמועות - שהשמידו, שעשו כך וכך - והכול הסתובב כשמועות. ומשום כך גם לא הייתה התקוממות רצינית, וכולם חשבו שאוטוטו זה נגמר, שהמלחמה תסתיים, שזה זמני. אמרו לנו שלוקחים אותנו למחנות עבודה - אז מה, לא כדאי לעבוד ולעבור את התקופה? נעבוד קצת ונשרוד את המלחמה. "העבודה משחררת" התנוסס בכניסה. ולאחר מכן, כשהגיעו לשם, אמרו להם שרוצים שישמרו על היגיינה ושייכנסו למקלחות - וכולנו יודעים שהמקלחות היו תאי גזים. תמיד דרכם של האויבים הייתה בחלקת לשון, להרדים את החושים ולמשוך אותנו - כמו הציפור, שמפזרים לפניה גרעינים והיא חושבת שהיא עומדת לקבל משהו, ובסופו של דבר צדים אותה.
"הצילני נא מיד אחי מיד עשו"
אפשר לומר עוד, ואף שקשה ליצור השוואה - זה ממש לא פחות. כשאמרו לחתם סופר שנפוליאון מציע אמנציפציה, התחיל לבכות. שאלו אותו למה, הרי שוויון זכויות, היהודים יוצאים מהגטאות ויוכלו לעשות דברים שלא יכלו קודם. אמר להם החתם סופר: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" - אני מוטרד יותר מה"אחי" מאשר מה"עשו". כי כשהוא עשו, אני עם כל המנגנונים שלי בערנות גבוהה; אבל ברגע שהוא "אחי" - מה שלומך אחי - כל המנגנונים נרדמים. כולנו יודעים היכן אנחנו שומעים כל מיני "אחי" כאלה: כל אלה שקוברים אותנו כל יום מחדש, הרבה "אחי" אתה שומע מהם. והפזמון הזה מוכר לנו מ"הצילני נא מיד אחי".
החתם סופר חשש מאוד, וכמה שהוא צדק. האמנציפציה ושוויון הזכויות - בגרמניה הגיעו יהודים לתפקידים בכירים: בנקאות, תיאטראות, אוניברסיטאות, דיקנים, מה לא. יהודי שהיה בגטו עם האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, וסיפרנו כאן פעם את סיפורו באריכות, היה יהודי מומר ומשומד, שהוא זה שהעמיד את המטבע הפולני על רגליו כשכבר לא היה שווה דבר, והוא היה חתום על כל השטרות. והיכן מצא את עצמו? במחנה השמדה יחד עם האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, ישן על הרצפה, כאשר אפילו אשתו הגויה וילדיו הגויים אינם מתעניינים בו כלל, ואינם באים אפילו לראות מה קורה עמו.
אנחנו רואים שכאשר הגוי מקרב אותך, זהו סוג של "צוד צדוני כצפור": הוא מפזר קצת זרעונים, אתה מתקרב ואינך שם לב - זו מלכודת דבש. בוא לאמריקה, טוב פה ונעים פה; בוא לאירופה. וכן, מה אחוזי ההתבוללות? מה יישאר מהילדים שלי ומהנכדים שלי? אמר פעם הרב פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר, שמה שלא עשתה לנו אירופה ומה שלא עשו לנו הנאצים - עשתה לנו אמריקה. שהרי אם יהודי מתחתן עם גויה, איבדת נשמה לעם היהודי, חתכת את הענף שלך ואין לו המשכיות. כמה מיליונים עלו במשרפות שבאמריקה? אלא שהמשרפות שבאירופה היו משרפות גשמיות, והם זכו לחיי העולם הבא; המשרפות של אמריקה הן משרפות רוחניות. והקושי הגדול הוא שאינך מרגיש, זה בכיף: מקרבים אותנו, יש לנו זכויות, יש לנו לובי חזק, יש לנו כוח בסנאט - ואינך שם לב שבעצם הולכים ושורפים את העם היהודי, מבלי הרגשה ומבלי לשים לב. "צוד צדוני כצפור": הציפור מרגישה טוב, נותנים לה גרגירים, אבל היא לא הבינה שכבר נסגרה עליה הרשת.
"צמתו בבור חיי" - הזדהות מוחלטת ורמז לגלויות
צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי׃
אומר המקונן: יש כאלה שהושלכו לבור, יש כאלה שניזוקו מאבני בליסטראות - "וידו אבן בי", ויש כאלה שהושלכו אל הים, כמו שאומר הפסוק הבא "צפו מים על ראשי". מינים ממינים שונים של הריגות. ונשים לב: הוא אומר את הכול על עצמו - "צמתו בבור חיי", "וידו אבן בי" - משום שיש כאן הזדהות מוחלטת של המקונן עם כל הצרות שעברו על עם ישראל. הוא מרגיש שהדברים עוברים עליו, שהוא עצמו חווה את החוויה הנוראה הזאת.
ויש כאן גם רמז לגלות מצרים: "בבור" בגימטריה מאתיים ועשר (ב' ב' ו' ר' - 2, 2, 6, 200), כמניין "רדו". "בבור" הן אותיות "רדו", אלא שבמקום ד' באות שתי ב'. הרי לך ש"צמתו בבור חיי" מרמז על אותן 210 שנה שבמצרים. וזה גם רמז לגלות בבל, שבבל עמוקה היא.
ה'לחם דמעה' מסביר שהוא ממשיל את הצרות לאדם שמשליכים אותו לתוך בור מלא מים כדי שיטבע שם ולא יצא משם בחיים. ולמה נקט דווקא בור? משום שאם משליכים אדם לתוך הים, עדיין יש סיכוי שישרוד וייצל. ומטעם זה אומרים חז"ל שמי שטבע במים שאין להם סוף - אשתו אסורה. אומרים לך: יצא בספינה, ראו אותה במרחק כך וכך מן החוף ופתאום נעלמה; או שראו אותו נופל למים - זה נקרא מים שאין להם סוף, ואי אפשר להעיד ולהתיר את אשתו מעגינותה, שמא נכנס מכאן ויצא משם. אבל מים שיש להם סוף - מאגר מים שאני רואה את קצותיו, ראיתי אותו נופל, רואים בועות וזהו; אינך יכול לומר אולי יצא משם, שהרי אני רואה את כל מקומות היציאה. וכאן אומר המקונן: אצלי "צמתו בבור חיי" - השליכו אותי לתוך בור, ומים צפו על ראשי, ובבור אין סיכוי לשרוד ואין לי גם במה להיאחז. ועל ידי זה "אמרתי נגזרתי" מארץ חיים, שכבר אין לי סיכוי להינצל. ומרמז גם לגלות בבל, ששם השליכו את דניאל לגוב האריות ושמו אבן על פי הבור - וזהו "וידו אבן בי", כפי שקראנו בספר דניאל.
"צפו מים על ראשי" - להוריד את הראש מול הגל
צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי׃
מסביר בספר 'אלון בכות': "צפו מים על ראשי" - על כל גל וגל של צרות נענעתי לו בראשי. וכיוצא בזה מסופר על רבי עקיבא, שטבעה ספינתו ולאחר מכן ראו אותו יוצא בחיים. שאלוהו: איך? אמר להם: דף של ספינה נזדמן לי, והדף הזה החזיק אותי בחיים. בזמנו הביא זאת הרב שפירא, מייסד הדף היומי, כדרשה: מה השאיר אותי בחיים? הדף היומי - "דף נזדמן לי", וזה מה שהציל אותי. על כל פנים, כפשוטו הכוונה שקרש של ספינה נזדמן לו.
אבל הרי יש גלים, "כל משבריך וגליך עלי עברו"? אלא כלל הוא: כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו, וכל שאינו דוחק את השעה - אין השעה דוחקתו. כאשר אתה עומד מול הגל, הגל שוטף אותך; אבל אם אתה רואה גל גדול ומוריד את הראש לארבע שניות, ואז מרים את הראש בחזרה - איננו, הגל נשבר ורץ קדימה. אדם שיעמוד מול הגל, יחטוף סטירות עוד פעם ועוד פעם, והסיכויים שלו לשרוד קלושים. וזה "צפו מים על ראשי" - כיצד עברו המים מעל ראשי? מפני שלכל גל וגל נענעתי בראשי, הורדתי קצת את הראש עד יעבור זעם, וחזרתי והרמתי אותו, ובדרך הזו שרדתי.
ומה עזר לי לשרוד? מסביר ה'אלון בכות': קיבלתי את הדברים בהשלמה, שכן "אמרתי נגזרתי" - כך נגזר עליי, כך נכתב עליי במרום. ואם הקדוש ברוך הוא כך גוזר עליי, מקבלים דין שמים באהבה. זה מה שגרם לי לשרוד ולא להישבר. כי אילו באמת הייתי מנסה לראות את עומק קושי המצב שבו אני נמצא, מזמן הייתי מתייאש. מה גרם לי לא להתייאש? ש"צפו מים על ראשי" ואני אמרתי לעצמי "נגזרתי" - כך נגזר עליי במרום, וקיבלתי דין שמים בהשלמה ובאהבה.
"קראתי שמך ה' מבור תחתיות" - הכתובת הנכונה
קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהֹוָה מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת׃
מסביר ה'עקדת יצחק': אומר המקונן - אף שהייתי בבור, ומים צפו על ראשי, וכבר אמרתי "נגזרתי", שזו גזירת עליון - ואדם במצב כזה מתייאש ונשבר ואומר "אין לי" - אף על פי כן, גם מתוך בור תחתיות קראתי שמך ה'. לא התייאשתי, המשכתי ופניתי אליך.
וה'לחם דמעה' אומר: כיוון שאמרתי "נגזרתי", כלומר משהבנתי שכל זה מגזירת עליון ושהכול משמים, זו עצמה ההבנה שנתנה לי לדעת שאין שום תקומה אלא רק לקרוא בשם ה'. שכן כאשר אתה חושב שפלוני עשה לי, ושבגלל ההוא אני סובל, ושרשעותו של זה גורמת לי - מה אתה מנסה לעשות? לפעול מולם, לדבר איתם, להשפיע עליהם. אבל ברגע שאמרתי "נגזרתי", הבנתי שהחשבון שלי הוא עם ריבונו של עולם, וממילא "קראתי שמך ה'" - אין לי למי לפנות אלא אליו. גם בבור תחתיות אני מבין שהכתובת היא רק ריבונו של עולם.
"ועל מי יש לנו להישען" - מפתח הגאולה
פעם הסברנו שזה מה שאומרת הגמרא על עקבתא דמשיחא, שיבואו גזירות קשות ונוראות - "בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו" וכולי - ומסיימת: "ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים". ואגב, הביטוי המדויק אינו "אין לנו על מי להישען" - זה מופיע רק בסטיקרים; בגמרא כתוב "ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים". למעשה זה היינו הך, אבל זה לא הנוסח.
וכולם שואלים: מה פשר הדבר? אתה מביא צרות על צרות, ואז אומר "על מי יש לנו להישען - על אבינו שבשמים"? וכי קודם לכן היה לך על מי אחר להישען? מאז ומעולם אנחנו יודעים שזה רק על אבינו שבשמים. אלא שכאן טמון המפתח לגאולה. אומרים לך: מתי תבוא הגאולה? כאשר בעקבות הצרות יקרסו כל האידיאות, יתנפצו כל התקוות, וכל אלה שחשבת וסמכת עליהם שיעזרו לך יתבררו כחדלי אונים. רק כשתגיע למסקנה הזאת - "על מי יש לנו להישען? רק על אבינו שבשמים" - אומר הקדוש ברוך הוא: הגעת לכתובת הנכונה, עכשיו אתה ראוי לגאולה.
אבל כל עוד אתה חושב שמישהו עוד יעזור לך - "אל תדאג, צה"ל יכה בהם, אנחנו נראה להם, אנחנו נרדוף אותם בכל מקום" - כל מיני דיבורי רהב, ובפועל פעם אחר פעם אתה בורח מלבנון ובורח מעזה, משאיר יישובים ובתי קברות, ונמצא במנוסה ובבריחה, והעיקר דיבורי רהב. אז כבר כולם מבינים שזו לא הכתובת.
אומרים לך: יש לנו את אמריקה, המעצמה, הצבא החזק בעולם; ברגע שיש איום, אמריקה כאן, ואנחנו הידידה היחידה שלה במזרח התיכון. והנה, אחרי חטיפה של שלושה בחורים, הנשיא מתעורר לאחר חמישה ימים ומגנה בשפה רפה. מאה וחמישים או מאתיים אלף הרוגים כבר טבח אסד בבני עמו, וזה אינו מביא לעשות דבר בבית הלבן - "אנחנו לא מתערבים". אמריקה יצאה למלחמה בעיראק בשביל כמה חביות נפט; עיראק נכבשת בידי אל-קאעידה, מוסול ועוד עיר ועוד עיר נופלות, והוא עדיין חי בדמיונות של "אביב ערבי". אתה מנסה להמציא את הערבים מחדש? ערבי אינו מבין הסברים על דמוקרטיה. ועוד: סמכת על נשיא ארצות הברית? הוא ידבר עם ראש הממשלה שלך כשרגליו על השולחן, וידאג שיצלמו אותו כדי שכולם יבינו כמה כבוד הוא רוחש לו ולמדינת ישראל. וכולנו יודעים כמה זמן יושב שם פולארד, שלושים שנה על ריגול - ואלה ידידינו. אז גם זה קרס.
אומר הקדוש ברוך הוא: כשהכול יקרוס, אז תגיע למסקנה שחשבון יש לנו רק עם ריבונו של עולם, ושכל הבעיות שלנו צריכים לפתור איתו. וזה מפורש בפסוקים: "אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ" - איפה הכוח שאתה בוטח בו? "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם" - אלה שאתה משקיע בהם, שאתה זובח להם ומנסך להם - "יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה": גש אליו, בקש ממנו עזרה, שיסתיר אותך, שישמור עליך, שידאג לך.
אין לנו שבע מאות בעיות, יש לנו בעיה אחת: מה עושים עם ריבונו של עולם. לא מה עושים עם הפלסטינים, ולא עם איראן, ולא עם אסד, ולא עם חיזבאללה ואל-קאעידה - אלא: איפה אני בשמירת תורה ומצוות? איפה אני בהתקדמות רוחנית? זו הבעיה. תפתור אותה, ותראה שאין בכלל בעיות, שכל השאר היו בעיות וירטואליות. אבל אנחנו הולכים בדמיונות - בוא נפתור את הבעיה עם זה ועם זה. אינך בכיוון כלל. הכיוון הוא לפנות לריבונו של עולם, וכל הבעיות ייפתרו. וזהו: "צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי" - הבנתי שזו גזירת עליון, אין אף אחד מלבד ריבונו של עולם; וכשהגעתי למסקנה הזאת - "קראתי שמך ה' מבור תחתיות", אין לי תקומה אלא להתפלל למי שגזר את הגזירה, להשם יתברך.
מן התחתית - רק למעלה
עוד הסבר אומר ה'לחם דמעה' על "קראתי שמך ה' מבור תחתיות": ידוע שיש מצב ירוד שאם אדם מגיע אליו - התחתית שבתחתית - משם אין עוד לאן לרדת, ומשם מוכרח הגלגל להתהפך.
ויש על כך מעשה מפורסם, שסיפרנו אותו פעם באריכות: אדם שהיה איש עסקים אדיר, חצי מדינה הייתה שלו. יום אחד רואה אותו העוזר שלו יושב ובוכה. שאל אותו מה קרה - ולא רצה להסביר לו. חלפו שנים, והעסקים הידרדרו עד פשיטת רגל, והוא נעשה לא רק פושט רגל אלא פושט יד. היום אין דאגה כזאת, לכל אחד יש די כספים בשווייץ ובמקומות אחרים, אבל פעם - מתהפך הגלגל, ומגיעים לחרפת רעב. הגיע האיש למצב שנותר לו רק בגדו על גופו, ועוזרו עדיין צמוד אליו.
יום אחד, כשלא היה לו אפילו מקום ללון או לרחוץ בו את גופו, הוריד את בגדיו ונכנס לרחוץ בנהר. סיים, בא לצאת - ואין בגדים, גנבו לו גם אותם. "כי היא שמלתו לעורו, היא כסותו לבדה, במה ישכב". חיפש עץ, טיפס עליו, ישב בין העלים - והתחיל לצחוק. צוחק ושמח ומבודח. אמר העוזר: כנראה האיש לגמרי השתבש, מצבים קשים יכולים להביא אדם למצב נפשי רופף; אין לי הסבר אחר, מה כל כך מצחיק אותו? חסדי ה', עברו שם אנשים, ביקשו מהם טובה, הביאו לו בגדים, התלבש, ולאט לאט חזר לעבוד וחזר למצבו הקודם.
יום אחד, ברגע של גילוי לב, שאל אותו העוזר: אני חייב להבין - למה אז, כשהיה לך המצב האידיאלי ביותר, ישבת ובכית, וכשהגעת למצב הנורא ביותר, צחקת? אמר לו: אסביר לך, זה פשוט. כשהגעתי למצב הגבוה ביותר, הבנתי שאני במרומי הגלגל; מכאן אין לאן לטפס, מכאן רק אפשר לרדת - ולכן ישבתי לבכות, כי אמרתי מי יודע לאן זה יוביל אותי. ואכן הנפילה באה לאחר מכן. וכשראית אותי יושב על העץ וצוחק, אמרתי: נמוך מזה כבר אין. ייתכן מצב שלאדם אין אפילו בגדים - מה יעשו עוד, יקלפו לו את העור? לא רק כסף אין לו, גם בגדים אין לו. אז התחלתי לצחוק, כי אמרתי לעצמי: זהו, הגלגל נמצא עכשיו במקום הנמוך ביותר שלו, ומכאן אפשר רק לטפס ולעלות. לכן ראית אותי שמח כל כך.
וזה מה שרומז לנו כאן ה'לחם דמעה': על עם ישראל כשהם בשפל נאמר "ועלה מן הארץ" - הוא נמצא בארץ, מכאן זה רק לעלות ולהתקדם כלפי מעלה. וזהו "קראתי שמך ה' מבור תחתיות": כיוון שהגעתי למקום הנמוך ביותר, לדיוטה התחתונה, ירידה אחר ירידה - אז אני קורא את שמך ה', כי אני מבין שמכאן אפשר רק להתקדם כלפי מעלה.
קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אׇזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי׃
והנה בעקבות זה בא הפסוק הבא: "קולי שמעת, אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי". מכיוון שממצב כזה אפשר רק לעלות, ברור לי שמכאן ואילך לא יעלים הקדוש ברוך הוא את אוזנו, אלא יוציא אותי לרווחה וישמע בקול שוועתי.
לסיכום:
הפסוקים הללו מציירים את מלוא עומק המצוד והנפילה: "צוד צדוני כצפור" - האויבים צדו אותנו בגרעיני פיתוי ובחלקת לשון, מירידת מצרים ועד "העבודה משחררת", ומן האמנציפציה שבכה עליה החתם סופר ועד מלכודת הדבש של הגלות הנוחה. "צמתו בבור חיי" ו"צפו מים על ראשי" - בור שאין ממנו מוצא, ואף על פי כן שרד המקונן, משום שהוריד את הראש לכל גל ואמר "נגזרתי", וקיבל דין שמים באהבה. ומאותה הכרה עצמה צמחה הישועה: אם הכול גזירת עליון, אין כתובת אחרת - "קראתי שמך ה' מבור תחתיות". וזהו מפתח הגאולה: כשכל האידיאות קורסות ומתברר שעל מי יש לנו להישען - רק על אבינו שבשמים, אז מגיע האדם לתחתית שממנה אפשר רק לעלות, ומובטח לו "קולי שמעת, אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי".