בפרק ג' של מגילת איכה מגיע המקונן לשיא של תיאור הצרה, ומתוכה הוא פונה כלפי שמיא. בקטע שלפנינו אנו עוסקים בפסוקים שבהם בוקעת הבכייה על שבר בת עמי, בציפייה שהקדוש ברוך הוא ישקיף ויראה, בתיאור מסירות הנפש של בנות ישראל, ובדימוי הקשה של הציד: "צוד צדוני כציפור אויבי חינם". נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי המפרשים ובעלי המוסר כפי שנאמרו.
עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְהֹוָה מִשָּׁמָיִם׃ (נ)
ראינו קודם שיש ענן המפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים - "סכותה בענן לך מעבור תפילה". הצדיקים, בתפילותיהם, כביכול קודחים חלונות בענן הזה, עושים בו בקעים שדרכם יוכלו התפילות לעלות. ועל זה אנו מצפים: עד מתי? עד שישקיף ה' וירא מבעד לאותם חלונות. כמובן, אין שום מצב שהקדוש ברוך הוא אינו רואה; אלא שבמושגים שלנו הענן יוצר הסתר פנים, מציאות שבה כביכול אין הקדוש ברוך הוא רואה מה קורה אתנו, והצדיקים בוקעים בו בקעים כדי שיראה את מצבנו ותעלינה התפילות.
ודקדוק יש כאן: בתחילה, כשהסדק עדיין צר, נאמר "ישקיף" - שצריך התבוננות גדולה לראות דרכו. ולאחר מכן, כשילך הסדק ויתרחב, נאמר "וירא" - ראייה גמורה ופשוטה, ומתוכה יבואו רחמיו הגדולים לרחם עלינו מן הצרות שעושים לנו האויבים.
ספר אלון בכות מבאר את הפסוק על פי יסוד ידוע: שני דברים מקרבים את הגאולה. האחד - רשעת הגויים, כמו שנאמר "כי לא שלם עוון האמורי", שכאשר הוגדשה סאתם נגמר זמנם והדבר גורם טובה לישראל. וזו טובה מפוקפקת במקצת: לא בצדקתנו היא באה, אלא ברשעתם. והשני - שעם ישראל זכאים, שאנו צוברים זכויות, ומחמת המעלה והזכויות שלנו אנו ראויים לגאולה.
ובזה מיישב הוא קושי גדול. חז"ל לימדו אותנו שכל השקפה שבמקרא היא לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". "וישקיפו על פני סדום" - ובעקבות זה נהפכה סדום. ואם כן, כאן לכאורה ההשקפה היא לטובה: המקונן אומר "פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי, עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות", עד מתי אני בוכה? "עד ישקיף וירא ה' משמים" - עד שירחם. איך זה מתיישב עם הכלל שכל השקפה לרעה? אלא נפלא הוא: "ישקיף" - שיראה את מעשיהם של הגויים הרשעים ויפרע מהם, וזו ההשקפה לרעה, כדרך הראשונה שבגאולה; "וירא ה' משמים" - את זכויותיהם של ישראל, וזו הראייה לטובה, כדרך השנייה.
ועוד הסבר יש בפסוק. "עד ישקיף וירא ה' משמים" - הכוונה שלאחר שסילק הקדוש ברוך הוא את שכינתו מבינינו, שוב אינו אלא משקיף אלינו מן השמים. שהרי אם הקדוש ברוך הוא נמצא עמנו, אין הוא צריך משקפת: "והתהלכתי בתוככם". אבל משעה שהתרחק מאתנו, מפני שהמרינו את פיו, נוצר מצב שכדי להשגיח עלינו צריך להשקיף, וצריך שיהיה זה מן השמים. וכי השקפה כזו טובה היא? ודאי שלא. אין אנו מחפשים שישקיף, אנו מחפשים שיהיה כאן, שיהיה אתנו. וזהו שהוא אומר: מצבנו כה נורא, עד שהקדוש ברוך הוא רק משקיף משמים, לפי שסילק השגחתו ושכינתו מתוכנו.
עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי׃ (נא)
מבאר ספר תורת חסד: העין עצמה דומעת, בלי שאזדקק ל"בנות עירי". ומי הן בנות עירי? אלו המקוננות, שנאמר "קראנה למקוננות ותבואנה". תפקידן של המקוננות היה לעורר את הבכי, להביא את האנשים להתרגשות ולהתחממות עד שיפרצו בבכייה. כשהיה אדם נפטר היו מביאים את מקהלת המקוננות, ואף בכלי נגינה, בחלילים, וכך היו מעוררים את הדמעות. ועל זה אומר המקונן: איני זקוק למקוננות, איני זקוק לזרזים חיצוניים שיעוררוני לבכות. "עיני עוללה לנפשי" - העין עצמה מעוללת ועושה את הבכי הזה, יותר מכל בנות עירי שזה מקצוען ותפקידן. החורבן כה נורא, עד שהעין כבר בוכה מאליה.
ואפשר להסביר עוד, שאינה דומה שמיעה לראייה. אומרת כנסת ישראל: כאשר אני הולכת ברחוב ורואה את מצבם הנורא של עם ישראל, איך עוללים עטופים ברעב ברחובות קריה - אדם הרואה דבר המצער אותו מתחיל לבכות מאליו. "עיני" - בהבטתי, "עוללה לנפשי" יותר מכל בנות עירי, שראיית המצב הירוד והאיום בעצמה מעוררת אותי לבכי יותר מן הכול.
ספר אלון בכות מבאר "מכל בנות עירי" על פי המעשה הידוע: בזמן החורבן נשבו ארבע מאות ילדים וילדות לקלון. העלו אותם על ספינה כדי להוליכם למקום שבו יימכרו לדבר עבירה. שאלו הילדות את הגדולה שבהן: אם נמסור עתה את נפשנו ונקפוץ לים, האם נבוא לחיי העולם הבא, או שמא יתבעו אותנו וידונו אותנו כמאבדים עצמם לדעת? דרשה להן הגדולה שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" - אף ממצולות ים הקדוש ברוך הוא משיב וגואל. כיוון ששמעו הילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים.
ראשית, ראו את קדושתן ואת מעלתן של הילדות, שהן היו הראשונות. והנשים - בעלות אמונה חזקה ביותר הן, שאננות ובוטחות בהשם יתברך, ואמונתן פשוטה יותר מאמונתם של האנשים. ולאחר מכן נשאו הילדים קל וחומר בעצמם. שימו לב שיש כאן ממש שני תהליכים: דרכה של אישה - אמונה, היא מאמינה ומיד קופצת לים. ודרכו של איש - שכל ולוגיקה, הוא צריך קל וחומר. וכך נשאו הילדים קל וחומר: ומה אלו, שדרכן בכך, מסרו נפשן, אנו - שמתכוונים להביאנו למשכב זכור, שאין דרכנו בכך, וביזיון נורא הוא - לא כל שכן. ועל סמך אותו קל וחומר הלכו והפילו עצמם לים. וזהו "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" - כשאני נזכרת באותן בנות עירי שמסרו נפשן להריגה כדי שלא יבואו לידי עבירה, מתעוררת דמעתי.
ודבר כזה אירע גם בשואה הנוראה. תשעים ושלוש בנות בית יעקב בגטו קרקוב, שהודיעו להן כי למחרת יגיעו חיילים והכינו אותן לדבר עבירה. הכינו הבנות לעצמן רעל, והרבנית שהייתה עמן דיברה אתן על מעלת מסירות הנפש וגדולתה, והכינה אותן למסור נפשן על קדושת השם. וכולן בירכו את ברכת מסירת הנפש על קדושת השם ובלעו את הרעל - תשעים ושלוש בנות. יש היום רחוב ה-93 וגן ה-93 בכמה מקומות, והסיפור הזה עומד מאחורי השם. הנאצים ימח שמם וזכרם הגיעו ומצאו תשעים ושלוש שמסרו נפשן על קדושת השם. זהו "מכל בנות עירי": אמונה תמימה ופשוטה למסור נפש על קדושת השם, בלי התחכמויות.
הרידב"ז מבאר: "עיני עוללה לנפשי" - אני נתתי עין הרע בעצמי. על רוב הטובה שהשפיע עליי הקדוש ברוך הוא הסתכלתי על עצמי ואמרתי: כמה טוב יש לי, כמה שפע, כמה ברכה, כמה הצלחה. ולפעמים אדם מזיק לעצמו בכך שהוא מסתכל על עצמו בהתפעלות וכעושה עין הרע לעצמו.
וכפי שמבאר הרב דסלר, עין הרע פירושה התפעלות מדבר מסוים, וההתפעלות הזאת מעוררת קטרוג: האם אתה ראוי לאותו דבר? האם באמת מגיע לך? ולכן אסור לאדם לעמוד על קמת רעהו בשעה שהיא בקומתה ובשורותיה, יפה בגידולה, ולהתבונן בה - שמא יגרום לה עין הרע. שכן ההסתכלות של "איזה יופי, איזה שפע, איזה נפלא" עלולה לגרום שיתחילו בשמים להרהר עליו: מגיע לו? ראוי הוא לזה? ומכאן יבוא הנזק. מגדלי התאומים - כל מי שהיה עובר היה מתפעל משני מגדלים ענקיים ואדירים, ומה עלה בסופם? נמחקו. מכאן נוכל לשער מה כוחה של עין הרע ומה עלולה לגרום התבוננות מופלגת בדבר. וזהו "עיני עוללה לנפשי" - שלפעמים אדם מסתכל בהתפעלות על כל מה שיש לו, נותן עין הרע בעצמו, ועל ידי זה הוא עצמו ניזוק.
הסבר נוסף אומרים בעלי המוסר. אם אדם רוצה לדעת היכן הקדושה - היא בעיניים, בשמירת העיניים. ואם רוצה לדעת במה הוא מקלקל את עצמו בצורה הקשה ביותר - גם זה בעיניים. וזהו "עיני עוללה לנפשי": פגם העיניים הוא שעולל את הנזק לנפשי, יותר מכל בנות עירי. שהרי הגוף נקרא "עיר קטנה ואנשים בה מעט", כמו שלמדנו במשלי, ו"בנות עירי" הן כל איברי הגוף. מי מזיק לאדם יותר מכל איברי גופו? העין - היא מעוללת את הנזקים הגדולים ביותר יותר מכל שאר האיברים.
צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם׃ (נב)
מבאר העקדת יצחק: דרכם של ציידים לזרות גרעינים ולפזר גרגירים ופירורי לחם כדי לצוד את הציפורים, אבל כאן - "אויבי חינם", בלי מזון ובלי מאומה. הציפור באה ומלקטת את הזרעונים, נכנסת לרשת בלי לשים לב, ונלכדת. אמנם כרטיס חד כיווני הוא לה, ברור שנתפסה, אך לפחות סעודה אחרונה הייתה לה, אכלה טוב רגע לפני שנסגרה עליה הרשת. ואילו אני - צדו אותי ואפילו סעודה אחרונה לא הייתה לי. אפילו את הכסף למעט זרעונים לא השקיע בי האויב. במילים פשוטות: האויב לא השקיע מאומה כדי לצוד אותי, צד אותי בלי לתת לי אפילו מעט מזון. (ודרך אגב, גם היום יש נלכדים ברשת, ויש מקומות גמילה שבהם מלמדים כיצד להתנתק מן האינטרנט - צדים אותם כציפור והם נלכדים ברשת, השם יצילם.)
ספר חוט של חסד מבאר באופן אחר. הצייד שצד ציפור מתכוון להנאתו, ומדובר כאן בציפור שיר. בזמנם היו צדים ציפורי שיר, שהרי לא היו להם נגנים ומערכות סטריאו; אדם שרצה מעט תזמורת, מה יעשה לפני אלפיים שנה? קונה ציפור שיר, והיא שרה ומנעימה את זמנו. וכדי שהציפור תשיר יפה צריך לשמור לה על מצב רוח מרומם, ולכן מאכילים אותה טוב, יודעים אילו מעדנים ואילו גרגירים היא אוהבת, וכך היא מתנהגת בהתאם. ועל זה אומר המקונן: הצידה שלנו הייתה כמו של ציפור, אבל את המזון הטוב שאחר כך - את זה לא קיבלנו.
ועוד הסבר: האויבים שבאו כנגדנו. דרך העולם שיש שכירי חרב - מה הקשר שלך למלחמה הזאת? אין לי קשר, יש כסף, אני בא. אבל כשאומה שונאת אומה אחרת, היא באה בחינם. מה עשו לנו האוקראינים? מה עשו לנו הרומנים וההונגרים? אלה סייעו לנאצים בחינם, פלוגות של מתנדבים שבאו לעזור. בצע כסף לא לקחו, כלשון דבורה בשירתה. הריח דם של יהודים - והנה הוא שם. וזהו "צוד צדוני כציפור אויבי חינם": שאלו אותו כמה אתה דורש? אמר לא, זה בהתנדבות, לשם שמים. בא לצוד אותי כציפור ואפילו בצע כסף לא לקח, וזה מראה עד כמה גדולה הייתה שנאתם כלפינו.
ומעין זה מצאנו אצל המן: כשהציע "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול", מיד אמר לו אחשוורוש "הכסף נתון לך" - חינם, את היהודים אני מוכר חינם. וזהו שכתוב "חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו". הצרה הנוראה ביותר היא כשמוכרים אותך בחינם, דהיינו שאינך שווה מאומה. ובזה הסברנו בזמנו את הטעם שמכרו האחים את יוסף בעבור נעליים, ואף שהייתה בזה תביעה עליהם - "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים", שנתבעו על כך בעשרה הרוגי מלכות - למה בכל זאת עשו כן? מפני שאמרו: למכור אותו בחינם היא פגיעה גדולה הרבה יותר; מוטב שנקבל עליו תשלום כלשהו, ואז יש לו שווי מסוים.
וכן בתוכחה, כשרוצה התורה לתאר את המצב הנורא שיהיה לעם ישראל, נאמר שיביאו אותנו באוניות למצרים כדי למכור אותנו לעבדים - "ואין קונה". כתוב בספרים הקדושים ש"ואין קונה" הוא שיאה של הקללה: שמוכרים, ואף אחד אינו רוצה. יהודי? קח חמישה בעשרה - לא רוצה. חינם - לא רוצה. נורא נוראות. זה מראה שאין לאדם שום שווי, שהוא כביכול נזק בלבד. נמצא שה"חינם" הוא פעמים רבות הקושי הגדול ביותר: השנאה כלפינו גדולה כל כך, שאנשים מתנדבים בחינם להציק לנו ולצער אותנו, בלי שום מטרה ובלי שום רווח.
ולפי מה שהסברנו לעיל, אפשר לפרש את הפסוק על פי המדרש באדריאנוס שחיק טמיא, שחקו עצמותיו, שהציב משמרות אחרי משמרות, כדי שמי שיימלט מן המשמרת הראשונה ייתפס בשנייה. ולאחר מכן הבטיח לכל מי שייצא מן החורים ומן המערות שבהם התחבאו, שלא יעשה להם מאומה ואדרבה עוד ייתן להם מתנות. ואמרנו על זה שנאמר "ויהי אפרים כיונה פותה אין לב" - כיונה המתפתה אחר הזרעונים ואינה שמה לב שיש כאן מלכודת. וזהו "צוד צדוני כציפור": שני הדברים היו כאן - צידה, שמי שברח מצד זה נתפס מצד אחר במשמרות, וגם פיתוי, כאותו פיתוי לצאת מן המחבוא, שהמלך מבטיח הבטחות טובות כשם שמבטיחים לציפור גרגירים, ולבסוף מתברר שמלכודת דבש הייתה כאן.
צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי׃ (נג)
צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי׃ (נד)
כדי להבין את חריפות הדברים נביא את מעשה דניאל. כשנמסרה המלכות לדריווש, ראו השרים כיצד המלך מנשא את דניאל מעל כל השרים, וחרה להם הדבר. התייעצו ביניהם איזה תיק לתפור לו, מה להמציא עליו, וראו שהאיש זך ונקי ללא רבב - "כל שלו ושחיתה לא השתכחת עלוהי", שום שגגה ושום שחיתות לא נמצאו עליו.
וכשאין למצוא - מחוקקים חוק שיהפוך את האדם לעבריין. כבר היה לעולמים: תמיד כשרצו לעשות לאדם דה-לגיטימציה, חוקקו חוק שעל פיו הוא הופך אוטומטית לעבריין. כך מחוקקים חוק שמי שאינו מתגייס הוא פלילי - ומדובר בציבור הפחות עברייני שיש, ציבור שאינו מאכלס בתי כלא ושהפשיעה בו שואפת לאפס, ואף על פי כן יתברר שיש לך רישום פלילי, ועוד תשאל למה אין מקבלים אותך למקומות עבודה. וכשמחפשים בכל אחד - הצרה היא שמוצאים כל כך מהר וכל כך הרבה; בכל מקום שנוגעים מוצאים מורסה, ובכל מקום שיורים זה בול פגיעה, וכשמתגלה כיצד ההון קשור לשלטון ו"שמור לי ואשמור לך", מבינים שלא הכול מתנהל כאן על אדני הקדושה, לצערנו. השם יצילנו.
וכך עשו אנשי דריווש: חוקקו חוק שכל המבקש בקשה מאלוה במשך שלושים יום, יושלך לגוב האריות - יבקש רק מן המלך, וכי יש טוב ממנו? לא הייתה למלך ברירה, וכתב את הכתב. ודניאל עלה לעליית ביתו, ששם היו לו שנים עשר חלונות, והתפלל. הציבו עליו מעקב, וראו בבירור את דניאל עומד ומתפלל, ובאו וסיפרו למלך. אף שהמלך אהבו מאוד, נאלץ להשליכו לגוב האריות.
גוב האריות הוא בור באדמה עם פתח, שבתוכו אריות, ולתוכו היו זורקים להם את מאכלם. שלשלו את דניאל לתוכו, והמלך הביא אבן כבדה ושם על פי הבור, וחתמו הכול בטבעותיהם שלא יסירנה איש - "והיתית אבן חדה ושומת על פום גובא וחתמה מלכא בעזקתה". ומה הייתה מטרת האבן? להבטיח שאיש מן השרים לא יגיע לידי כך שלא יסמוך על האריות שיעשו את מלאכתם, ויירה חיצים או יזרוק אבנים על דניאל לתוך הבור; שהרי דניאל בתוך הבור אינו יכול להתגונן - שני בלוקים ונגמר העניין. לכן שם אבן כבדה, כדי להבטיח שאיש לא יוכל לפגוע בו. (ואגב, מכאן מקורו של המושג "אבן מסמא" בדיני טומאה וטהרה, מ"ושומת על פום גובא", ובעיקר לעניין טומאת זבים.)
ועל זה בא הנביא ומקונן: אפילו אם צדת אותי כציפור והכנסת אותי לכלוב, לפחות תן לחיות, שים עליי אבן שתגן עליי. אבל לא כך היה - "צמתו בבור חיי וידו אבן בי": הכנסת אותי לבור ועוד זורקים עליי אבנים. עם האריות הייתי מסתדר, כשם שדניאל הסתדר אתם, אבל שיזרקו עליי אבנים - למה אתה מאפשר זאת? וזה מה שגרם ש"צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי". שאילו היית מניח אותי בבור, היה נעשה לי נס.
ויסוד הדברים הוא מה שדיברנו עליו בעבר: יש שיטה בראשונים שיש כוח ביד בעל בחירה להזיק אף למי שלא נגזר עליו. ואנו מקובלנו כדעת הגר"א, שאין כוח ביד בעל בחירה להזיק למי שלא נגזר עליו, אלא רק למי שנגזר עליו, ולמי שלא נגזר - הבחירה החופשית מוגבלת. אבל רבים חולקים, וביניהם אור החיים הקדוש והרד"ק, ונוקטים שיש כוח ביד בעל בחירה להזיק גם בלא שנגזרה גזירה, שזו בחירתו החופשית להזיק לך. ולכאורה יש לנו ראיות רבות מן הכתובים כשיטה זו, ומסרנו על כך שיעור בפני עצמו. והרב פרידלנדר בספרו "אמונה ובחירה" יוצר התאמה בין שתי השיטות, לומר שהן חופפות ואינן סותרות זו את זו.
וכדי שלא להשאיר אתכם במתח, נסיים את מעשה דניאל. "באדין מלכא בשפרפרא יקום בנגהא" - השכים המלך בבוקר מוקדם מרוב אהבתו לדניאל, "ובהתבהלה לגובא די אריותא אזל", רץ בבהילות לגוב האריות. "וכמקרבה לגובא לדניאל בקל עציב זעיק" - כשהתקרב, קרא לדניאל בקול עצוב: דניאל עבד אלהא חיא, אלהך די אנת פלח לה בתדירא היכל לשיזבותך מן אריותא - דניאל, עובד האלוהים החיים שאתה עובדו בתדירות, היכול היה להצילך מן האריות? "אדין דניאל עם מלכא מליל, מלכא לעלמין חיי" - השיב דניאל: אדוני המלך יחיה לעולם. "אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני" - אלוהיי שלח מלאכו וסגר את פי האריות ולא הזיקוני. "כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי, ואף קדמך מלכא חבולה לא עבדת" - שיש לי זכות לפניו, ואף לפניך אדוני המלך לא עשיתי רעה. והסברנו אז, שאילו היה לו איזה חיסרון כלפי המלך, כבר היו זכויותיו בשמים פחותות, שהרי יש קפידה של המלך עליו ומצווה אדם להיזהר בשלום המלכות ודינא דמלכותא דינא; אבל הוא אמר לו: התיק שלי נקי גם לפני ריבונו של עולם וגם לפניך אדוני המלך, ולכן הצילני הקדוש ברוך הוא.
"באדין מלכא שגיא טאב עלוהי, ולדניאל אמר להנסקה מן גובא, והוסק דניאל מן גובא וכל חבל לא השתכח ביה די הימין באלהה" - טוב היה לב המלך עליו, וציווה להעלות את דניאל מן הבור, והועלה וכל חבלה לא נמצאה בו, שאפילו שריטה לא שרטוהו האריות, לפי שהאמין באלוהיו. ואז "והיתיו גבריא אילך די אכלו קרצוהי די דניאל, ולגוב אריותא רמו, אינון בניהון ונשיהון" - הביאו את האנשים שהלשינו על דניאל והשליכום לגוב האריות, הם ובניהם ונשיהם. "ולא מטו לארעית גובא עד די שליטו בהון אריותא, וכל גרמיהון הדקו" - לא הספיקו להגיע לתחתית הבור עד שתפסום האריות באוויר, וכל עצמותיהם כתשו לאבק. שכן מובא בחז"ל שהם אמרו למלך: אדוני המלך, שמא לא היו האריות רעבים, אולי הביאו להם לאכול. אמר להם: צודקים אתם, נבדוק - ולקחם והשליכם לגוב, והתברר שרעבים היו מאוד. חסד השם היה עם דניאל וניצל. נתנו כאן רק בקצרה, ומי שירצה ישמע את הדברים ביתר הרחבה עם המלבי"ם בשיעורינו על ספר דניאל.
בפסוקים אלו מגיע המקונן לשפל: הוא מצפה "עד ישקיף וירא ה' משמים" - שיבקעו הצדיקים חלונות בענן המפסיק, ושתחילה תהיה השקפה מצומצמת ואחריה ראייה גמורה ורחמים; ושתי דרכים לגאולה - הפירעון מרשעת הגויים והזכות של ישראל. "עיני עוללה לנפשי" - בכי שאינו צריך מקוננות שיעוררוהו, בכי על מסירות הנפש של בנות ישראל בכל הדורות, ולימוד על כוחה של עין - לעין הרע, ולקדושה או לקלקול. "צוד צדוני כציפור אויבי חינם" - שנאה שאין בה רווח ואין בה טעם, עד ששוויו של יהודי כאין. ו"צמתו בבור חיי וידו אבן בי" - שלא די בבור, אלא שאף מונעים ממנו את ההגנה המועטה. ומכל זה עולה תפילתנו שישקיף ה' וירא, ויחזור להתהלך בתוכנו.