פתיחה: פרק הנחמה שבתוך הקינה
פרק ג' של מגילת איכה הוא הפרק שבו המקונן עובר מן הקינה אל ההתבוננות. אחרי שתיאר את עומק היסורים, הוא פונה ומלמד אותנו כיצד להתייחס אליהם: מהי תקווה, מהי אמונה, מהו ביטחון, ומדוע דווקא הייסורים הם ביטוי של רחמים. הקטע שלפנינו - מן הפסוקים "טוב ה' לקוויו" ועד "כי לא ענה מליבו" - הוא לב ליבה של תורת הביטחון שבמגילה.
"מעולם לא היה לי רע" - רבי זושא והברכה על הרעה
מעשה באדם שבא אל המגיד ממעזריטש ושאל: רבי, כיצד אפשר להבין את דברי הגמרא שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה - לקבולינהו בשמחה? וכי שייך דבר כזה, לקבל צרות בשמחה? די אם ישב בדד וידום, ועוד לשמוח ולהודות? אמר לו המגיד: יש לי תלמיד, רבי זושא, לך ושאל אותו. ורבי זושא היה מדוכא בייסורים ובעוני. הגיע אותו אדם, דפק בדלת, וראה באיזו דלות הוא חי. הציג לפניו את השאלה. ענה לו רבי זושא: אני מצטער, נדמה לי שיש כאן טעות בכתובת. שאלה כזו צריך לשאול אדם שיודע מהי רעה, שחווה פעם רע - הוא יוכל לומר לך כיצד מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה. אבל אני מעולם לא היה לי רע בחיי. כיצד אוכל לענות לך? ואותו אדם קיבל בדיוק את התשובה הראויה.
ראה והתבונן: אדם נמצא בתוך כל המציאות של צר וצער בעולם הזה, ומכל זה הוא אומר "מעולם לא היה לי רע". משמע שהרע נמצא בראשו של האדם. הכל תלוי באיך אתה מתייחס לדברים.
שתי נשים אחרי ניתוח
שתי נשים יוצאות מחדר הניתוח. אחת יוצאת עם חיוך ואחת עם דמעה. מה ההבדל? האחת עברה ניתוח להסרת גידול, והשנייה עברה ניתוח קיסרי להוצאת הוולד. זו שעברה את הניתוח הקיסרי מודה לה' - איזו שמחה, נתת חיים חדשים. וזו שעברה ניתוח להסרת גידול בוכה: למה הייתי צריכה את כל זה? לא היה טוב יותר אילו ה' היה מונע ממני את הגידול מלכתחילה, ועכשיו ניתוח וייסורים וסבל והחלמה?
שאלו פעם מנתח בכיר: זהו ניתוח קל? אמר להם: תוציאו לכם מהראש. אין דבר כזה ניתוח קל. יש ניתוח קשה יותר וקשה פחות. כך אמר לי אדם שעבר "ניתוח קל", וכך שמע מפי הפרופסור. אם כן, מי שעובר ניתוח - השאלה היא מה יצא לו מזה. אם הסירו לו גידול, הוא מודה לה' שאינו סובל, אבל עם כל זה הלוואי ולא היה צריך את כל הסיפור. ואילו אישה הרה, היודעת שדרכה להביא ילדים היא רק בדרך הזאת - היא עוד שמחה.
רק בעל השאיפות הרוחניות מבין את הייסורים
מה למדנו מכאן? שכאשר שאיפותיו של אדם הן רוחניות, הוא מבין את סיבת הייסורים; וכשהוא מבין את סיבתם, הוא מבין שעליו לשמוח בהם, שהם טובים לו. וכדברי הגאון מווילנה: אילמלא הייסורים, לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בעולם האמת, ביום הדין והמשפט. שהרי היו אומרים לאדם: כל כך הרבה עבירות, כל כך מעט מצוות - כיצד אתה רוצה לזכות בדין? אבל בזכות שסבלנו כאן סבל וייסורים, הייסורים הללו ממרקים את העוונות.
נמצא שרק האדם הרוחני יותר מסוגל לראות שכל מה שקורה כאן בעולם הוא לטובה. לעומתו האדם הגשמי, הארצי, שואל: למה צריך ייסורים? למה אני סובל? למה איני יכול ליהנות, לאכול כראוי, לישון כראוי? הוא מחפש את כל ענייני תאוות העולם הזה, ולכן אינו רואה טוב.
טוֹב יְהֹוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ׃ (כה)
מי רואה בכל מה שקורה כאן בעולם טוב? מי אומר גם בצרות וגם בסבל "טוב ה'"? - "לקוויו", מי שמקווה אל ה'. אבל מי שמקווה להנאות גשמיות ולעניינים של תאווה בעולם הזה, הוא אומר לך: מה טוב? הנה יש לי מינוס בבנק, הנה אינני יכול להוציא לפועל תאווה זו או אחרת. הוא אינו רואה "טוב ה'".
ומיהו הנקרא מקווה לה'? זה ש"לנפש תדרשנו" - שכל דרישותיו בעולם הזה הן להשיג את טובת הנפש. אדם כזה, שאינו רודף אחרי הנאות ותאוות, יודע שגם הדברים הרעים, גם הייסורים, גם כל מה שנראה כהפסד גשמי וחומרי - מבחינת הנפש הם מזככים אותו ומרוממים אותו, וממילא הוא רואה בכל טוב. אבל מי שאינו "לנפש תדרשנו" אלא "לגוף תדרשנו", המחפש הנאות הגוף, אומר: מה טוב יש כאן? הנה אני סובל מכך, הנה יש לי בעיה, הנה יש לי נזק כלכלי. הוא אינו רואה את כל הטוב שבעולם הזה.
הלחם דמעה: למה אתה מקווה?
הלחם דמעה מביא הסבר נוסף: ייתכן שאדם מקווה לה' שיושיע אותו באופן גשמי - שתהיה לו וילה, שתהיה לו מכונית, שיהיה לו עסק מניב ומכניס בלי מאמץ רב, שיהיו לו הנאות וחופשה כל ארבעה חודשים בהרי הפירנאים. ויש אדם שמחפש הישגים רוחניים: שאזכה להבין עוד דף גמרא, שאזכה לסיים את הש"ס, שאזכה ללכת לעוד שיעור, שאזכה לתפילה זכה וטהורה מעומק הלב. כל תאוותיו הן להנאות רוחניות. גם אם הוא רוצה כסף - לא בשביל תאוות, אלא כדי שיוכל ללמוד תורה בהשקט ומתוך הרווחה.
מיהו האדם הראוי? מי שמקווה לתשועת ה', שיתקדש שם שמים בעולם. "ואני בחסדך בטחתי" - במה בטחתי? שתביא את הגאולה. ולמה באמת אני מצפה? "יגל ליבי בישועתך" - ששמך יתקדש בעולם. לא שכשתבוא הגאולה נקטוף גלוסקאות הצומחות בעצים, ולא נצטרך לגשת לחנות כדי לקנות רוגלך אלא נקטוף מן העץ. וכי לשם כך אתה מצפה? לזה חיכינו שלושת אלפים שנה?
"המשיח שאתה מצפה לו לא יגיע"
פעם בא יהודי לאדמו"ר שלו ואמר: רבי, חייבים משיח, חייבים משיח! למה? כי אי אפשר יותר עם הצרות הכלכליות. אמר לו האדמו"ר: צר לי לאכזב אותך, אבל המשיח שאתה מצפה לו לעולם לא יגיע; והמשיח שיגיע - אינו זה שציפית לו. כי המשיח אינו בא לפתור בעיות גשמיות. המשיח בא לתקן עולם במלכות שדי, לגלות את אור ה' בעולם: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", "לעובדו שכם אחד", "ידע כל פעול כי אתה פעלתו". המשיח בא להוריד שפע רוחני לעולם, לא לפתור לך את המינוס בבנק. וממילא, ברגע שהמשיח בא ופותר את כל הבעיות הרוחניות, נפתרים גם כל העניינים הגשמיים: "בילע המוות לנצח", "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", אריה עם גדי ירבץ, ויונק ישעשע על חור פתן - אבל אלה תוצאות נלוות, ולא המטרה.
חֶלְקִי יְהֹוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ׃ (כד)
למה אני מייחל לקודשא בריך הוא? בשביל "חלקי" - מבקש אני שתבוא הגאולה כדי ששכינתא לא תהא בגלותא, כדי שלא יהיה צער לקודשא בריך הוא, כדי ששם ה' יתפרסם בעולם. "אשירה לה' כי גמל עליי" - אני מודה לקב"ה על הגאולה הפרטית שלי, אבל מה באמת יגל ליבי? "בישועתך" - שהשכינה תצא מן הגלות, שהשכינה לא תהיה בצער.
בניין דוד: ההבדל שבין תקווה לביטחון
ספר בניין דוד מסביר שבלשון הקודש יש הבדל בין תקווה לבין ביטחון, וכבר הרחבנו בזה בשיעורינו בתנ"ך על פי המלבי"ם. גם בשפה המדוברת אנו חשים בהבדל: כשאדם אומר "אני מקווה" - אין זה ודאי, אף אחד לא הבטיח לו. וכשהוא אומר "אני בטוח" - מובטח הוא על הדבר, הבטיחו לו שכך יהיה.
בחורבן נאמר: "זה היום שקיווינוהו, מצאנו ראינו", ולעומת זה "לא האמינו כל מלכי ארץ כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים". נמצא שהגויים קיבלו את תקוותם - קיוו שיבוא צר ואויב, ואפילו הם עצמם לא העלו על הדעת שכך יהיה, והנה נתמלאה תקוותם. אם כן היה מקום לחשוב ש"טוב ה' לקוויו" נאמר על כל מקווה, אפילו רשע.
לכך בא המדרש ואומר: "טוב ה' לקוויו" - יכול הכל? כל מי שמקווה סתם שיקרה דבר מה, כדרך שהגוי מקווה, שאין לו הבטחה ואין לו ביטחון בה' אלא משאלות לב בלבד? תלמוד לומר "לנפש תדרשנו" - מי שבאמת דורש את ה', שבוטח בקודשא בריך הוא. לזה אומר הקב"ה: לך אתן את מבוקשך, לך אני נזקק, לך אני אסייע.
טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהֹוָה׃ (כו)
אומר המקונן: טוב לאדם שייחל - כלומר שיצפה לתשועת ה', וידום - וישתוק. כמו שנאמר "דום לה' והתחולל לו", ופירושו: צַפֵּה לו, מלשון מייחל לו.
אהבת ציון: מהו ביטחון אמיתי
בספר אהבת ציון מלמדנו הריד"ט יסוד גדול במידת הביטחון. אומר הרמב"ן בספר האמונה והביטחון: אין הביטחון האמיתי בכך שמובטח לך שיהיה טוב, אלא שאתה בוטח שגם כעת כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הוא טוב. ודברים כעין אלה כתב גם החזון איש בספרו אמונה וביטחון.
אומר החזון איש: טעות נתאזרחה בלב רבים במושג ביטחון. סבורים שביטחון פירושו לבטוח שיהיה טוב, ואם אינך בוטח שיהיה טוב - הרי אתה חסר ביטחון. ואין זה נכון. מי הבטיח לך שיהיה טוב? כשיש שתי דרכים, אחת יכולה להיות טובה ואחת רעה - למשל אדם העומד לעבור ניתוח - האם בעל הביטחון הוא זה שבטוח שיחלים, ומי שאינו בטוח שיחלים אינו בעל ביטחון? מי הבטיח לך שתחלים? יש כאלה שהחלימו ויש כאלה שלא.
אלא מהו ביטחון? להיות בטוח שמה שיקרה הוא לטובה. אני בטוח שרצונו יתברך יתקיים, וזה לטובה. כלומר אותו אדם אומר: בין אם אצא שלם ובריא מן הניתוח ובין אם חלילה לא - אני בוטח בה' שזהו רצונו וזה לטוב לי. ובוודאי שאני מתפלל לה' שאצא שלם ובריא, ומזה איני פוסק לרגע. אבל לבוא ולומר שמי שאינו בטוח שיצא בריא הוא חסר ביטחון - זה אינו נכון, שהרי איש לא הבטיח לי שאצא שלם ובריא.
ביטחון כללי וביטחון פרטי
אנו בוטחים בקדוש ברוך הוא שכל מה שה' עושה בעולם הוא לטוב. "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" - כיצד? "והיה ה' מבטחו", שאתה בטוח שה' עושה הכל לטובה, בין לטוב ובין לרע לכאורה. וכאן, בנוגע לכלל, אומר הכתוב "טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו", "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'" - התקווה והציפייה המובטחות הן דווקא כשמדובר בתשועה הכללית, שה' יושיע ישועה כללית את עם ישראל. זו הבטחה גמורה: יש הבטחה שעם ישראל לא יכלה. אבל הבטחה שאתה בפרט תינצל - אין. ייתכן שאדם יעבור את הניתוח וייתכן שלא; אבל לומר שייתכן שעם ישראל ישרוד וייתכן שלא - אין דבר כזה. כאן מובטחים אנו במאה אחוז שעם ישראל יתקיים ללא כל ספק.
הסבר נוסף: על מה ראוי להתפלל
אפשר להסביר "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'" על פי מה שהסברנו קודם: ראוי לו לאדם שלא להתפלל בעיקר על ענייניו הפרטיים, על מה שקשה לו בגלות ועל ייסוריו, אלא על שכינתא בגלותא, על הצער של מעלה שנגרם בעקבות מעשינו הרעים. וזהו שנאמר "טוב ויחיל" - מי שהוא טוב, יודע אתה על מה הוא מייחל ועל מה הוא מתפלל? "לתשועת ה'", שהשכינה תצא מן הגלות ולא תהיה בצער. "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - זו הדרגה הגבוהה. אמנם במציאות שלנו ודאי שאנו רחוקים מכך, אבל לכל הפחות עלינו לדעת לאן לשאוף: שכל בקשותינו לא יהיו רק בגלל הצרות הפרטיות שלנו.
טוֹב לַגֶּבֶר כִּי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו׃ (כז)
אומר הריד"ט: טוב לו לאדם שנשא עול בנעוריו, כלומר שנתייסר - והעול הוא כעולו של השור, לשון ייסורים. טוב לו לאדם שלקה על חטאותיו בנעוריו, שאף שעתה הוא בוכה ומתייסר, לאחר זמן ישמח, שהרי פרע את חובו. ואילו האומות שקמו במשך ששת אלפי שנה ולא נתייסרו והיה להם טוב - חשבונן עדיין לא נפרע, ואל תדאג, עוד עליהן לשלם.
אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: בְּרור לך - מה אתה רוצה, גיהינום או שעבוד מלכויות? ובירר אברהם שעבוד מלכויות, בירר גלות. ולכן אנו, עם ישראל, "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו": בנעורינו כאן בעולם הזה אנו סובלים את העול, ולאחר מכן עד אין קץ יהיה לנו שכר. אבל הגויים שכאן לא נתייסרו - שם יקבלו את "שכרם" המושלם בגיהינום.
חז"ל אומרים: אשרי מי שמקבל ייסוריו מנעוריו - למה? שסופו נח. וכן חבריו של איוב אומרים לו: מה אתה מצר על הייסורים שבאו עליך וקורא תגר? הלא סופך נח. וכך אכן ראינו אצל איוב, שה' הוסיף לו כפליים ממה שהיה לו קודם. וכן הוא אומר "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד". כך היה אצל האבות הקדושים, וכך היה אצל יוסף: בנעוריו סבל, ולאחר מכן מלך על כל ארץ מצרים.
הלחם דמעה: עול תורה, עול אישה, עול מלאכה
הלחם דמעה מסביר שהפסוק מדבר גם על האדם הפרטי: טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו - עול תורה, עול אישה, עול מלאכה. יש האומר: עזוב אותי עכשיו, מה אני צריך בית ואישה וילדים; בגיל שלושים, בעזרת ה', נסיים את כל ההנאות ואז נחפש. אומר לו הכתוב: דע לך, טוב לגבר שבנעוריו יישא עול.
ולמה נאמר דווקא "גבר"? "גבר" מורה על אדם הגובר על יצרו. אם מראש בנעוריך תישא את העול, תצליח אחר כך לגבור על יצריך. מי שלמד תורה בצעירותו - קל לו יותר ללמוד תורה בזקנותו. מי שנשא אישה בצעירותו - קל לו יותר להתגבר על יצרו בבגרותו. וכמו שאמרו בגמרא: אני נשאתי אישה כבן שש עשרה, ואילו הייתי נושא בן ארבע עשרה, הייתי אומר "גירא בעינא דשטנא" - חץ בעיני השטן, שהשטן לא היה יכול כלל לדבר איתי.
ועוד: המלאכה יש בכוחה להרחיק את האדם מן העבירה, שכשאדם עוסק במלאכה אין ליבו פנוי להרהר בדבר עבירה. נמצא שגם המלאכה, גם האישה המונעת אותו מן החטא, וגם עסק התורה בצעירותו - כל אלה טובים לו לאדם, שיוכל אחר כך להיות בבחינת "גבר" המתגבר על יצרו. ואם אינו רוצה לקבל עליו את העול הזה, ההמשך הוא "יתן בעפר פיהו" - היצר הרע יוכל לו ויתגבר עליו, ויהיה לו קשה להתמודד כנגדו.
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו׃ (כח)
רש"י אומר: אדם השרוי בצרה - ישב בדד, יישב גלמוד ויצפה לקודשא בריך הוא. מדוע? "כי נטל עליו" - מי שהביא עליו נטל זה הוא הקדוש ברוך הוא, והכתוב נוקט לשון נעלם: ה' נטל זאת עליו. ואם כן למי יש לו לצפות? לישועת ה'.
"וידום" משמעותו השלמה - השלמה עם רצון קודשא בריך הוא, כמו "וידום אהרן", שאהרן קיבל עליו את דין שמים והשלים עמו. וכיוון שכל העונשים הללו אינם חלילה כדי להתעלל בעם ישראל, אלא רק כדי להיפרע מהם כפי מעשיהם, לזככם ולהחזירם בתשובה, והכל מאת הקדוש ברוך הוא - ממילא התגובה הנכונה היא "ישב בדד וידום".
התרגום מפרש: יישב יחידי וישתוק, ויסבול את הייסורים הבאים עליו על ייחוד שמו יתברך, הנשלחים אליו כדי להיפרע ממנו על מיעוט העוונות שבידו, עד שיחוס ויסלק אותם ממנו - ואז יקבל פניו שכר שלם לעולם הבא. מי שקיבל כאן את הייסורים בדממה ובהשלמה עם קודשא בריך הוא, יושלם שכרו בשלמות בעולם האמת.
אלון בכות: מי שפורק עול, מקבל עול
האלון בכות מזכיר את דברי חז"ל: כל המבטל את התורה מעושר - סופו לבטלה מעוני. מתוך עשירות ביטל תורה, יגיע למצב שיבטלנה מתוך עניות, וייטלו ממנו את ממונו. וכל הפורק מעליו עול תורה - נותנים עליו עול מלכות. אין מציאות בלי עול: או שתיקח עול תורה, או שיינתן עליך חלילה עול מלכות ושעבוד מלכויות.
וזה הרמז כאן: "ישב בדד" - יושב בדד מן התורה, "וידום" - במקום ללמוד, נדם קול התורה מפיו. ומה התוצאה? "כי נטל עליו" - אתה בעצמך נטלת על עצמך את עול המלכות ואת עול דרך ארץ. למה ישבת בדד ונדמת? אילו לא היית יושב בדד אלא עוסק בתורה, ולא היה פיך נודם מדברי תורה, לא היה ה' מטיל עליך את העול הזה.
ומסבירים עוד שאין מדובר רק בעול תורה, אלא גם בעול אישה ובעול מלאכה, והכל כלול כאן. "ישב בדד" - גם במובן שאינו מתחתן; אינו רוצה עול ואינו מחפש עול, ולכן יושב בדד. וכן יושב בדד מעול מלאכה: אינו הולך לחפש מלאכה, שהרי לחפש מלאכה צריך להיות בקשר עם אנשים, והוא מעדיף לשבת בבית. ומי שמסיר מעצמו עול אישה, עול תורה, עול דרך ארץ ועול מלאכה - בעקבות זאת "נטל עליו", ויקבל את עול המלכות ועול דרך ארץ בכפל כפליים.
יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה׃ (כט)
מסביר העקדת יצחק: כל כך צריכה האמונה להיות מושרשת באדם, עד שאפילו הגיע למקום הנמוך ביותר לא יתייאש. ומהו המקום הנמוך ביותר? שיהיה עם פניו בעפר. כשרוצים לתאר אדם שירד עד הנמוך שאפשר, אומרים שהגיע עד עפר. ואף על פי כן - "אולי יש תקווה". יאמר לעצמו: עדיין יש בכוחו של הקדוש ברוך הוא להושיע.
האהבת ציון מסביר על דרך אחרת: מדוע "ישב בדד"? מפני שדיבר לשון הרע, ועל בעל לשון הרע נאמר "בדד ישב מחוץ למחנה". הפסוק הקודם מדבר אפוא בבעל הלשון הרע, שעליו לשבת בדד ולידום - וכיוון שחטאו היה בדיבור, תיקונו בשתיקה. ומהו עונשו של הנחש, אבי המספרי לשון הרע? "ועפר תאכל כל ימי חייך". וזהו "יתן בעפר פיהו, אולי יש תקווה" - שתבין שחטאך הוא חטא שעונשו "יתן בעפר פיהו", ואולי על ידי כך יש תקווה. ואכן כתוב שזה היה מחטאיהם: שהיו ביניהם בעלי לשון הרע ודלטורין, וזה חלק מן החטאים שבעקבותיהם באו חורבנות בית המקדש.
יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה׃ (ל)
מסביר האלון בכות: כיוון שהגיע אדם לשפל כזה שפניו כבר בעפר, הרי במצב כזה הצרות עצמן כבר משביעות אותו, והוא אינו צריך עוד לאכול. וכן דרשו חז"ל על "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה" - מכאן שהצרות משביעות את האדם.
וזה דבר שרואים אותו בעיניים: אדם הנמצא במצב דיכאוני, אדם הנמצא במשבר - הולך ורזה, לאט לאט הוא נעלם לך מן העיניים. מה קרה? אין לו חשק לאכול. הוא בצרה, במשבר, בבעיה. וזהו שנאמר "יתן למכהו לחי, ישבע בחרפה": במצב כזה שאדם ירוד כל כך ופניו בעפר, כבר אין האוכל משביעו, אלא החרפות והביזיונות שהוא עובר הם המשביעים אותו.
כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי׃ (לא) כִּי אִם־הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו׃ (לב)
אומר לנו המקונן: יודע אתה מדוע טוב לך לידום? מדוע אמרתי "יתן למכהו לחי", "ישב בדד וידום", "יתן בעפר פיהו"? מפני שדע לך - "לא יזנח לעולם ה'". כשאדם נמצא במצב שמישהו שכח אותו, הוא אומר: אין ברירה, חייבים לפעול לבד, אין לי למי לצפות, הלה לא ידאג לי. אבל כאן מדובר בקודשא בריך הוא, והוא לעולם אינו זונח.
וכיוון שכן, אף שאני אומר לך "ישב בדד וידום" - כן, המשך לקבל בדממה. מה שאתה מקבל הם ייסורים מאת ה', והנדרש מן האדם הוא להשלים עמם. איני אומר שכאשר אדם יכול לפעול לא יפעל, אבל להיכנס לייאוש בוודאי אסור לו. אלא יידע שלא יזנח לעולם ה': כשם שה' לא זנח בעבר, כך לא יזנח בעתיד. וחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שהרי כשהקדוש ברוך הוא מביא ייסורים על האדם - מעשיו הם שגרמו.
וזהו "כי אם הוגה וריחם כרוב חסדיו": מה שהקדוש ברוך הוא מביא עליך ייסורים, דע לך שמתוך רחמים הוא עושה זאת, כדי להיפרע ממך בעולם הזה ושתהיה מזוכך לעולם הבא. וכלשון הפסוק הבא "ויגה בני איש" - ה' הביא עליך תוגה זו במטרה טובה. "הוגה וריחם כרוב חסדיו" - על ידי מעט הייסורים שכאן הוא מרחם עליך מרוב חסדיו, שאם לא כן היה מביא זאת עליך בעולם האמת, ושם התעריפים גבוהים מאוד.
"לא לעולם אריב" - הגל יעבור
ויש להסביר "כי לא יזנח לעולם ה'" גם על פי הקו שהסברנו קודם. אמרנו "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'", וכאן הוא אומר: יודע אתה מדוע אמרתי לך להמתין? כי לא יזנח לעולם ה'. וכתוב "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף". עלינו לדעת שגם כשיש צרה, גם כשעם ישראל במצוקה, אומר הקדוש ברוך הוא: אין זה לעולם.
ראו לכל אורך ההיסטוריה: עם ישראל עבר צרות, וכדברי רבי עקיבא - על כל גל וגל נענעתי לו בראשי. אדם צריך לדעת: עובר גל, תוריד את הראש, הגל יעבור. כל התקופות הקשות ביותר של עם ישראל היו תקופות - גל קשה מאוד, הורידו את הראש, והגל עבר.
לכן גם אם אתה רואה שעוברת תקופה לא קלה, גם אם יש גזירות כלכליות, מעלים את המע"מ, מאיימים להכניס בחורי ישיבות לכלא, מקצצים ומורידים לישיבות את התקציב - ריבונו של עולם, מה יהיה? - "לא יזנח לעולם ה'". עברנו את האבא, נעבור גם את הבן. עברנו את פרעה, נעבור גם את פירעון. אין אנו דואגים. כל הקמים עלינו לכלותינו - זה זמני. הכלבים נובחים והשיירה עוברת, וביאת המשיח ממתינה לנו.
ומה שעלינו לעשות הוא להתחזק, שהרי כתוב שהסטרא אחרא בפרפוריה האחרונים פרפוריה קשים מאוד, וזה מה שרואים עכשיו. נראה הדבר כמלחמה על ה' ועל משיחו: החליטו לחסל את לומדי התורה; ברוסיה - מי שילמד תורה יישלח לכלא. אומרים לך: אל תדאג. דע לך שבסופו של דבר סוף האמת לנצח, "לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף", ובסופו של דבר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
כל אלה שקמו נגדנו נמצאים בפח האשפה של ההיסטוריה. אין להם זכר, אף אחד אינו מכיר אותם ולא שמע עליהם, אולי רק בספרי ההיסטוריה קוראים עליהם מדי פעם. איפה בבל הקדומה? מה נשאר ממנה? מדינה שכל יום או יומיים מתפוצצים בה מאה ומאתיים איש במכונית תופת, ורק אז היא עולה לכותרות. איפה סוריה, שנחשבה למעצמה? איפה מצרים? "וסכסכתי מצרים במצרים", כל אחד מוציא את חבירו מדעתו. מה נשאר מהם? אשפתות. כך אדם צריך לדעת: בסופו של דבר סוף האמת לנצח. לכן אין להיבהל כשעוברים מצבים קשים, אין להיבהל כשעוברות צרות. הכל בעצם נעשה לטובה, וגם אם יש איזו הקפדה - היא זמנית.
ומוסיף העקדת יצחק: גם בפורענויות שהקדוש ברוך הוא מביא, גם בהן יש רחמים ומעורבים בהן חסדים, שכן מידת הרחמים עצמה דורשת להיפרע מן האדם בעולם הזה, כדי שלא יצטרך ליתן את הדין בעולם הבא.
כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי־אִישׁ׃ (לג)
אומר המקונן: גם מה שאתה רואה שהקדוש ברוך הוא מענה בני אדם - "לא ענה מליבו". אין זה מרצונו שנתענה ושנתייסר; ה' אינו רוצה שיהיה לך רע. אלא כל זה נועד שתשוב בתשובה, וכדכתיב "החפוץ אחפוץ במות רשע? כי אם בשובו מדרכיו וחיה".
ו"ויגה בני איש" אפשר לפרש בשני אופנים. האחד - לשון תוגה ויגון: כשה' מביא ייסורים, זה כדי להביא את האדם לידי יגון, שמכוח זה יחזור בתשובה. והשני - מלשון גהה, שפירושה רפואה (וכמו שמכנים בית חולים "גהה", וכשם ש"אסותא" עניינה רפואה ובריאות). וכן במשלי: "לב טוב ייטיב גהה" - כשיש לאדם לב רע, כל המחלות באות עליו, שהרי הוא אוכל את עצמו מבפנים כל הזמן; אבל כשלב האדם טוב, וכל מה שיש לאחרים טוב בעיניו והוא שמח בכך - זו רפואה לאדם עצמו. לפי זה "כי לא ענה מליבו ויגה בני איש" פירושו: כשה' מענה, אין זה מליבו ואין זו כוונה לייסר חלילה, אלא המגמה היא לרפא את בני האדם - על ידי הייסורים הללו הוא מרפא אותם.
הריד"ט מסביר: "כי לא ענה מליבו" - זה שאתה רואה אדם מדוכא בייסורים, אין זה מליבו של הקדוש ברוך הוא אלא בעוונותינו. וזהו המשך הכתובים:
לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט־גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיוֹן׃ (לה) לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ אֲדֹנָי לֹא רָאָה׃ (לו)
וכי ה' מעוות אדם בריבו? וכי זו דרכו? וכי ה' עושה לאדם דבר שאינו מגיע לו, שהוא כביכול עיוות הדין? חלילה. ואם כן "לא ענה מליבו" - הייסורים הללו שאתה מקבל אינם מליבו של הקב"ה. ומהיכן הם? ממך. "עוונותינו הטו אלה" - הם שגרמו לנו את כל אותן צרות וייסורים.
ועוד מסביר האלון בכות, שהכוונה שבליבו כביכול של הקדוש ברוך הוא יש רחמים עצומים, כמו שנאמר "ויתעצב ה' אל ליבו" - ה' כולו מלא רחמים, ובעקבות כך נשאר נח, שאם לא כן גם נח היה כלה במבול. אבל לעתיד לבוא נאמר "כי יום נקם בליבי", ואז אומר הקדוש ברוך הוא שלא יישאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. רק עכשיו "לא ענה מליבו", מפני שעכשיו רחמי ה' מרובים; אבל לעתיד ישלמו כל הפושעים בו את העונש הראוי להם.
לסיכום:
פרק זה מלמד אותנו מהי תקווה ומהו ביטחון. "טוב ה' לקוויו" - רק מי שדרישותיו רוחניות, "לנפש תדרשנו", מסוגל לראות בכל מה שקורה בעולם טוב, כרבי זושא שמעולם לא היה לו רע. הביטחון אינו ודאות שיהיה טוב, אלא ודאות שמה שיהיה הוא לטובה; ובנוגע לכלל ישראל אף מובטחת לנו התשועה. "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" - עול ייסורים לכלל, ועול תורה, אישה ומלאכה לפרט, שכל הנושא עול בנעוריו סופו נח. ואף כשאדם בעפר - "אולי יש תקווה", שהרי "לא יזנח לעולם ה'", ו"לא ענה מליבו": הייסורים באים מרוב חסדיו, כדי לזכך, לרפא ולהשיב בתשובה. וכל גל שעובר - נוריד את הראש, והוא יעבור, עד שתבוא הישועה השלמה.