פרק ג' של מגילת איכה הוא פרק של יחיד המקונן בגוף ראשון, המתאר את עומק הצרה - ומתוכה דווקא מוצא את נקודת האור. בקטע שלפנינו אנו עומדים על שלושה פסוקים שהם לב הפרק: ההכרה שגם בתוך הפורענות הקשה ביותר מתגלים חסדי ה', ההתחדשות שבכל בוקר, והמסקנה המעשית - "על כן אוחיל".
חַסְדֵי יְהֹוָה כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו׃
אומר המקונן: גם בפורענות הקשה הזאת שבאה עליי, אני עדיין רואה את האור בקצה המנהרה, אני רואה בה את חסד ה'. ומה הראיה? "כי לא תמנו". הקדוש ברוך הוא לא הביא אותנו למצב של כליה, כמו שנאמר: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". יש הבטחה שעם ישראל לא יחדל מהיות גוי לפניו כל הימים. ה' השאיר לנו שריד ושארית, שורש שממנו יפרה וירבה העם מחדש, וגם כדי שנוכל לספר לאחר מכן את מעללי האויב.
וזה דבר מציאותי: כשאדם עובר צרה, יש לו צורך אחר כך לספר לאחרים מה עשו לו האויבים הרשעים, כמה התעללו בו. ידוע שמניצולי השואה היו כאלה שהסתגרו ושנים לא דיברו, והיו כאלה שאחרי שנים פתחו את פיהם והיו כמעיין נובע של כל מה ששמרו בתוכם. ואלה שהשתחררו הכי מהר הם אלה שסיפרו הכי מהר. חלק מתהליך הזיכוך של האדם הוא לספר את מה שעבר עליו. בשביל זה משלמים לפסיכולוג, והספה שם יקרה מאוד: אתה מספר את הכול, מנקה מתוכך את המורסה שבפנים, ועל ידי זה אתה משתחרר.
זה מה שנאמר כאן: "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". ה' הותיר אותנו כדי שנספר את מעשי האויב, את האכזריות, את המושחתות ואת הרשעות שלהם. ודווקא זה נתן לנו את הכוח לשרוד - כדי שנוכל לספר אחר כך את חסדי ה' שלא הביאנו לכלל "תמנו", לא הביאנו לידי אובדן מוחלט.
הרידב"ז מסביר אחרת: "כי לא תמנו" אין פירושו שאנחנו לא תמנו, אלא שהחסדים לא תמו. "תמנו" כמו "תממו", כלומר נשלמו, והנו"ן היא נו"ן יתרה. כאילו כתוב: חסדי ה' כי לא תמו - חסדי ה' לא נגמרו, הם עדיין קיימים.
העקדת יצחק מבאר: "חסדי ה' כי לא תמנו" - אם נתבונן, נראה שכל מה שעשה הקדוש ברוך הוא בעולם הוא לטוב, והרע בטל במיעוטו. כמו שלמדנו בספר איוב, שכדאי מאוד ללמוד אותו ובפרט בימי בין המצרים, יש תפיסה של האומות שרוב מה שקורה בעולם הוא רע, ומתוך כך מתעוררת השאלה למה ברא ה' עולם שרובו סבל. אבל התפיסה האמיתית היא שמי שיתבונן יראה שרוב מה שקורה בעולם הוא טוב, והרע בטל במיעוטו.
וזה שכתוב: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". לא רק שמה שקורה בעולם הוא טוב, אלא גם מה שנראה לך רע - "את כל אשר עשה", מה בא הכתוב לרבות? לרבות אף את מה שנראה בעיניך רע, שדע לך שהוא טוב. ואמרו חז"ל: "טוב מאוד" - זה המוות. המוות? הדבר שכולם בורחים ממנו כמפני מלאך המוות, אתה קורא לו טוב מאוד? כן. אם מסתכלים על ייעוד העולם ועל המטרה שלשמה אנחנו כאן, מתברר שהמוות הוא "טוב מאוד". ראשית, "ותשחק ליום אחרון" - כל עוד האדם כאן בעולם אינו יכול להשיג קרבת אלוקים כראוי, אלא רק לאחר מיתתו.
ושנית, אלמלא המוות, האם האדם היה עושה מעשים טובים בחייו? למה קיצר הקדוש ברוך הוא את חיי האדם, שבעבר חיו שבע מאות ותשע מאות שנה, ואילו אחר ההשחתה נאמר "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"? משל למלך שנתן לעבדו מאה יהלומים ללטש. בא אחרי חודשיים וראה שבקושי ליטש עשרה. נתן לעבד שני עשרים יהלומים בלבד, ואמר לו: אני רואה שלראשון נתתי יותר מדי, לך אני נותן מעט - לפחות את זה תשתדל לעשות. כך גם כאן: כשיש לאדם מאות שנים, נוח מתחיל להוליד בגיל שש מאות, ועד גיל חמש מאות אדם עדיין נחשב נער - מה יש למהר? אבל כשאדם אומר לעצמו: אתה כבר בן שלושים, בן ארבעים, בן חמישים, החיים עוברים - הוא נכנס ללחץ. מי דופק בחלונו? המוות. אם כן, המוות רע או טוב? המוות הוא הדבר היחיד שמביא את האדם לעשות את רצון ה', וכלשון חז"ל: יזכיר לו יום המיתה. נמצא שאין דבר בעולם שהוא לרע: הכול לטוב, וגם מה שנראה רע - דע לך שהוא לתכלית.
חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ׃
האדם צריך לפשוט מעליו את מחשבות הכפירה המסתכלות על החושך שבלילה כעל מציאות של רע בעולם, כאילו אין הקדוש ברוך הוא משגיח על הנעשה. לא כך: "חדשים לבקרים" - אחרי כל לילה יש בוקר. הבוקר הזה הוא התחדשות, מציאות שבה מתפוגגת החשכה והאפלולית, מסתלק ההסתר פנים ונגמרות הצרות והייסורים. ואז - "רבה אמונתך": התחזק באמונה בה' יתברך, שכן איילת השחר מתקרבת, ואנחנו לפני הגאולה.
ואדרבה, הרי אמרו חז"ל שבשבוע שבן דוד בא בו - כלומר בשבע השנים שלפני ביאת המשיח - פרוטה תכלה מן הכיס. אם רוצים לדעת מי מקרב את הגאולה: אדם שרע לו וצר לו. על הסעיף הזה, שפרוטה תחסר מן הכיס, עובדים חזק מאוד. נמצא שהצרות והייסורים התוכפים עלינו מבשרים את הגאולה. יולדת יודעת שככל שהצירים תוכפים יותר, אוטוטו יש כאן ולד. וכך אנחנו: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" - המתן. אמרו חז"ל שלפני עלות השחר האפלולית היא הקשה ביותר, ואז מתחילה איילת השחר ומתחילה הזריחה. כך בענייננו: כשאתה רואה חושך כזה, זה עצמו צריך לעודד אותך להאמין ולצפות שאוטוטו יזרח עלינו אור ה'.
הלחם דמעה מסביר: כשאני מעלה על דעתי את חסדי ה' ש"לא תמנו", אני מתבונן בנס ובפלא שאין להם אח ורע - כבשה בין שבעים זאבים. ולא סתם כבשה: זו הכבשה ששבעים הזאבים רואים בה את עושה הצרות המקצועי של העולם, את מי שאלמלא היה קיים, הרבה מבעיות העולם היו נפתרות. ובינינו - הם צודקים, שהרי באמת כל מה שקורה בעולם הוא בשביל ישראל. המלחמה האמיתית אינה של אמריקה, אלא בין עם ישראל ובין האומות והדתות, וכל המתרחש בעולם מתרחש בשביל ישראל.
ובאופן טבעי, כל מלך וכל אומה עשו להם תחביב לרדוף את היהודי: הכה ביהודי והצל את גרמניה. וגם היום: הכה בחרדי והצל את המדינה, גייס את החרדים ותיפתרנה כל הבעיות, הטל עליו שוויון בנטל, חייב אותו בלימודי ליבה. וכל זה מפי אנשים שמעולם לא למדו לימודי ליבה ולא עשו שוויון בנטל בעצמם. גם הצורר הנאצי, להבדיל, חיפש דווקא אנשים בעלי גזע ארי, אף שמי שהסתכל עליו לא ראה בו את הנתונים הבסיסיים שאליהם שאף. כנראה שהרבה פעמים מה שחסר לאדם בעצמו - הוא דורש מאחרים. כך אדם שלא סיים שתים עשרה שנות לימוד ולא הוציא תעודת בגרות, ולא שירת אלא ככתב בגלי צה"ל, בא לדבר איתנו על שוויון בנטל ועל לימודי ליבה. עולם משובש הוא זה, שמי שיודע קצת ללהג צובר תאוצה ופתאום נעשה מישהו, אף שלא עשה כלום בחייו, ועכשיו הוא מתחיל לעשות - בעיקר נזקים.
אך אין להיבהל. עם ישראל עבר את פרעה, ויעבור גם את כל אלה, גרוריהם ומסייעיהם. "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" - הקדוש ברוך הוא מביא עלינו ייסורים כדי לעורר אותנו בתשובה, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא לשוב אל ה'. ואז אומר הקדוש ברוך הוא: הם כלים מאליהם, אני מפילם חללים חללים. כשאני מתבונן בפלא העצום הזה - שלא הייתה אומה שלא ניסתה להשמיד את היהודים ולהתעלל בהם - אין לי אלא להגיע למסקנה "כי לא כלו רחמיו": גם כשאנחנו בגלות, רחמיו עלינו.
זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִיל׃
למה אני מייחל? כי אני שואל את עצמי: וכי הקיום שלך טבעי? האם עם ישראל מתקיים באופן מציאותי וטבעי? הרי במצבנו לא היינו אמורים להתקיים מזמן. אימפריות ואומות שהיו בעבר נמחקו ואינן, ואיך אתם עדיין קיימים? אם כן - "על כן אוחיל". ההתבוננות הזאת עצמה מעודדת אותי לייחל, שוודאי אין הקדוש ברוך הוא חפץ בכלותנו, אלא רוצה להשיבנו אליו, שנחזור בתשובה וניגאל גאולה שלמה.
בזה יש גם תשובה לאומות. האומות טענו שיציאת ישראל לגלות מוכיחה שה' מאס בהם - מאס בנו ולקח את הנוצרים, או את המוסלמים. כל אחד מהם טוען שהעם הזה המרה את פי ה' - ובזה הם צודקים, שהרי את הנבואות המפורשות כולם מקבלים ומפרשים - ובעקבות זה, לדבריהם, מאס בהם ומסר את שרביט ההנהגה לאותו האיש או למוחמד, איש איש כפי דתו. אנחנו אומרים אדרבה: "חסדי ה' כי לא תמנו" - אינכם רואים שעם ישראל לא תם? זו ראיה ותשובה לאומות, זה סימן שלא כלו רחמיו וסימן שנחזור להיגאל.
והנצרות התקשתה בזה, ואמרו: הקדוש ברוך הוא השאירם בכוונה כדי להכות בהם על שהרגו את משיחו, והשאירם לדיראון עולם כדי שיראו הכול מה עולה בגורלם של הממרים את פי ה'. אבל היכן השיבוש? מי שהיה לו בן והבן המרה את פיו - זורק אותו מן הארמון וזהו, נגמר. הוא אינו ממשיך לרדוף אחריו עם תת מקלע. ואם הוא ממשיך לרדוף - זה עצמו סימן שהוא עדיין חפץ בו.
עוד אמרו ראשי הכנסייה לפני חמש מאות שנה, שהראיה הגדולה ביותר שה' מאס בישראל היא שלעולם לא ישובו לארצם. והנה עם ישראל שב לארצו. מה אומרים על כך? התחילו להתפתל, ומצאו הסבר: לירושלים הוא לא ישוב. אבל בשנת תשכ"ז שבנו גם לירושלים. הפתרון הנוצרי היה פשוט להתעלם: האפיפיור הגיע לגשר אלנבי, והראשון לציון הלך להקביל את פניו - והוא לא נכנס לירושלים. מה שלא רואים לא כואב ולא קיים. אבל קשה מאוד להתעלם, שהרי כל היסודות שלכם בנויים על כך שה' מאס בישראל ולעולם לא ישובו - והנה שבו, והנה חזרו לירושלים, והנה "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", הארץ החלה לתת פירותיה, ואין לך קץ מגולה מזה. זו אחת הקושיות על הנצרות, ויש עליהם קושיות גדולות הרבה יותר. אלא שמי שמבסס את דתו על אמונה בלבד בלי ידיעה, אומר לך: לא משנה, אני מאמין. היהדות לעומת זאת מבוססת על ידיעה - "וידעת היום והשבות אל לבבך".
בדרך רמז מסבירים: "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל" - "זאת" בגימטריה עולה כמניין קול, צום, ממון, שהם שלושת הדברים הנצרכים כדי שאדם ישוב בתשובה: קול זו תפילה, צום - "ועינה בצום נפשו", וממון זו צדקה. מה מועיל לי לשוב בתשובה ולהתרצות לפניו? "זאת" - שלושת אלו, שהם המבטלים גזירות רעות. "על כן אוחיל".
והסבר נוסף: "זאת" ראשי תיבות זכות אבות תמה. אף על פי שאכלנו וניצלנו את זכות אבות עד תום, עדיין עם ישראל לא כלה, עדיין הוא קיים - מדוע? כי הקדוש ברוך הוא עדיין שומר עלינו ולא הסיר השגחתו מאיתנו. וזהו "זאת אשיב אל לבי": אני משיב את הדבר הזה אל לבי, מתבונן בו וחושב מה מוטל עליי לעשות. עד עתה באנו בכוח מעשי האבות הקדושים, בכוח הזכויות; אבל מה נעשה ש"זאת" - זכות אבות תמה, וניצלנו את החשבון עד תום. אין לי ברירה אלא "על כן אוחיל" - להישען על רחמי ה', לצפות ולייחל. אם איני יכול בזכות, אבוא בחסד: "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", שה' ברוב חסדו יגאלנו.
מתוך עומק הקינה מצא המקונן את נקודת האור: עצם קיומנו הוא הראיה לחסדי ה' שלא תמו ולרחמים שלא כלו. הכול לטובה, והרע בטל במיעוטו; אחרי כל לילה בא בוקר, ודווקא החושך הגדול שלפני השחר מבשר את הזריחה. קיומו הפלאי של עם ישראל בין שבעים זאבים הוא תשובה ניצחת לאומות הטוענות שה' מאס בנו - ואדרבה, רדיפתם מוכיחה שעדיין הוא חפץ בנו. ומכאן המסקנה המעשית: "זאת אשיב אל לבי" - בקול, בצום ובממון, ובידיעה שזכות אבות תמה, לא נותר לנו אלא לשוב אל ה' ולייחל לחסדיו, "על כן אוחיל לו".