פתיחה: שבחו של קהלת כמלמד
בסיומה של המגילה, לאחר כל התוכחה והמסקנות, עוברת המגילה לדבר בשבחו של בעל המגילה עצמו - קהלת. הפסוק שלפנינו אינו רק דברי שבח, אלא לימוד עמוק על מהותה של מסירת תורה: מה בין חכמה גדולה לבין היכולת ללמד אותה לאחרים. נעיין בו על פי המפרשים והמדרשים.
וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם, עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם, וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה.
הקושי בפסוק: מה החידוש שחכם מלמד דעת?
הרב חגיז מעמיד את הקושי: לשון הפסוק "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם, עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם" נשמעת כמו "והגם שהיה קהלת חכם - עוד לימד דעת את העם". כאילו יש כאן פלא, שדווקא חכם מלמד דעת. והרי זה ההיפך הגמור! מי ילמד דעת את העם - הטיפשים? התקשורת? דווקא אדם חכם הוא זה שיכול ללמד דעת את העם.
"לא ירדו חכמים לסוף דעתו" - כשהגדלות עצמה יוצרת מרחק
מבאר הרב חגיז על פי מה שאומרת הגמרא: אין הלכה כרבי מאיר. ומדוע? האם משום שלא היה חכם דיו? אומרת הגמרא: מפני שלא ירדו חכמים לסוף דעתו. מרוב חכמתו לא הצליחו חכמי הדור לעמוד על עומק דבריו. וזה דבר שרואים אצל אנשים גדולים מאוד: לפעמים גודל העמקות שלהם הוא עצמו הגורם לכך שלא יבינו אותם. הם אומרים מהלכים, יש להם חילוקים דקים והבנות בעומק - אבל לאו כל מוחא סביל דא. לא כל אדם מסוגל לרדת לעומק הבנתם, לקלוט על מה הם מדברים, ולאחוז ראש בכל המהלכים הטובים שלהם.
הדבר נראה לעיניים גם בעולם הישיבות. לפעמים יש ראש ישיבה שהוא גאון עצום, ואדרבה - דווקא זה מה שיוצר את המרחק בינו לבין התלמידים. הוא מדבר במקומות גבוהים מאוד, והתלמידים זקוקים שירדו אליהם הרבה יותר נמוך, להאכילם קימעא קימעא. בשעה שהוא כבר נמצא אי שם - אחרי שחישבן את הסוגיה, את התוספות, את הראשונים, את תורתו של רבי חיים מבריסק ואת הר' נפתלי ואת הקצות - התלמידים עומדים ומבקשים: רגע, תרד נמוך, אני עוד לא נמצא שם, תתחיל איתי ממקום נמוך יותר. ומכאן נוצר לא פעם נתק. לעומת זאת הר"מים, שיורדים לרמה נמוכה יותר, מסוגלים לתקשר עם התלמידים, בעוד שמי שנמצא גבוה מאוד קשה להבין אותו.
כך גם מצינו אצל האר"י הקדוש, שביקש שלא יקבלו תורה בשמו מאף אחד חוץ מרבנו חיים ויטאל. ומדוע? כי אמר שהוא היחיד שבאמת הבין אותו. כל השאר, אף אם כתבו דברים בשמו, לא ירדו לעומק דעתו. נמצא, שלפעמים אדם דווקא מחמת העוצמות האדירות שלו יוצר מצב שבני אדם קרוצי חומר אינם מסוגלים לרדת לסוף דעתו.
התשובה: תיקן משלים הרבה
ועל זה אומר הפסוק: אצל שלמה לא היה כך. "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם" - על אף שקהלת היה חכם ביותר, וראוי היה לכך שלא יבינו אותו ולא ירדו לסוף דעתו, כמו רבי מאיר, עם כל זה "עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם". ובמה? "וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" - על ידי המשלים לימד דעת את העם.
מדוע המשל הוא הכלי להורדת דברים גבוהים
אחד התחומים שבהם משתמשים במשלים יותר מכל הוא תורת הקבלה. ומדוע? מפני שכדי להוריד דברים מופשטים, שאינם נתפסים בשכל, אין דרך אחרת. כשמסבירים לי "שור שנגח את הפרה", אני יכול לדמיין שור, לדמיין פרה, לדמיין את התאונה ולשאול מה עושים עכשיו. אבל כשמדברים עמי על זיווגי מידות עליונות, על השפעות, על בחינה של ספירה זו המשפיעה לספירה אחרת - אלו דברים שקשה לדמיין, ואף אסור לדמיין.
וכך כתוב באזהרתו של רבנו חיים ויטאל בהקדמת עץ חיים: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר". על מה נאמר? על מי שמדמיין דמיונות באותם דברים גבוהים של קבלה שהוא לומד, מדמיין דמיונות של דכורא ונוקבא וזיווג וכדומה - הרי הוא עושה פסל ומסכה, כביכול עושה מציאות מוגשמת למציאות הרוחנית, ו"שם בסתר" - מארר בזה בסתר לבו, והוא בגדר ארור. נמצא שהקושי כפול: לא רק שאין תפיסה, אלא שגם לדמיין אינך יכול. לכן צריך לתת משל: על המשל אני יכול לדבר, ומן המשל אתה יכול לרדת אל עומק העניין.
וזה עומק הפסוק: בוא וראה, ששלמה, עד כמה שהיה חכם וראוי היה שלא יובן ולא יהיה בר השגה לאנשים הרחוקים מערכו - עוד לימד דעת את העם. כיצד? "אִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה". מכוח המשלים הרבים שעשה, הצליח להוריד את חכמתו האדירה עד שהבינה אותה גם המון העם.
"צפנת פענח" - מניח רוחן של בריות
לפי זה מובן גם מה שדרשו במדרש על השם "צפנת פענח": "צפונות מופיע בדעת ומניח רוחן של בריות בהן". מבאר שם ה"יפה תואר": "צפונות" - דברים צפונים הוא מלמד; "מופיע בדעת" - מלמדם ברוחב דעתו; "ומניח רוחן של בריות בהן" - על ידי משלים, באופן שהדברים מתיישבים על הלב. שכן על ידי שהוא אומר משל, והמשל כבר מובן, מכוח המשל אפשר להבין היטב את הנושא שעליו מדברים.
המ' הגדולה של "משלי" - ארבעים תעניות
וזה מה שאומרים חז"ל על ה־מ' הגדולה שבתחילת ספר משלי: למה מ' גדולה? שהתענה ארבעים תעניות שלמה החכם בן דוד המופלא מלך ישראל. ומדוע הוצרך להתענות ארבעים תעניות? מפני שכדי שהמשלים הללו יתקבלו על לבם של השומעים ויובנו אצלם, היה צריך להתענות תעניות רבות על מנת שיוכלו הדברים להתקבל על דעתם. שהרי המרחק בין שלמה ובין העם הוא מרחק אדיר ורם; גם אם בני דורו היו חכמים, שלמה חכם מכל אדם.
וזה שנאמר בפתיחת משלי "לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה" - שעל ידי כך הוא מבין אמרי בינה ומסביר אותם. ויש כת שאינה בהשגה הזאת להבין אמרי בינה, ולהם נאמר "לָקַחַת מוּסָר הַשְׂכֵּל". ויש כת נמוכה עוד יותר, ועליה נאמר "לָתֵת לַפְּתָאִים עָרְמָה". ומי שהוא חכם - "יוֹסֶף לֶקַח". הרי שהתאים משלים לכל דרגה ודרגה. שכן באמת, כשבאים לדבר עם אדם גדול ונותנים לו משל ילדותי, הוא אומר: מה, אתה בא להסביר לי את זה במשלים? אני מבין, איני צריך שתמשיל לי. אמרת שור שנגח את הפרה - הבנתי, איני צריך עכשיו דוגמאות. לכן צריך להתאים לאדם הגדול משלים ברמה שלו, ולקטן לרדת לרמתו. ושלמה היה יודע להתאים את דברי החכמה לכל אדם כרמתו, לכל אחד לפי מנת המשכל שלו. וזה שנאמר "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה" - שמכוח כן יבינו משל ומליצה. זו חכמת שלמה: ללמד את הכל - גם חכמים, גם שאינם חכמים, גם פתאים, כל אחד לפי דרגתו והשגתו.
ביאור המלבי"ם: שפע חכמה שקשה להוציאו מן השפה ולחוץ
כידוע אין לנו מלבי"ם על קהלת, אבל בספרו "ארץ חמדה", בביאוריו על אגדות חז"ל במסכת ביצה דף ל"ח, הוא מבאר את הפסוק הזה. אומר המלבי"ם: כתבו המחקרים (החוקרים), שכאשר נשפעת על האדם החכמה ברוב שפע, מן הנמנע להוציאה מן השפה ולחוץ לזולתו. כלומר, כאשר אדם מקבל שפע אדיר של חכמה, יש לו קושי עצום להצליח להוציאה.
וכך מובא על האר"י הקדוש, שלא כתב כלום - אולי כמה פיוטים, ולא יותר מזה. וכששאלו אותו מדוע אינו כותב, אמר שכאשר הוא בא לכתוב, יוצא ממנו שפע כה אדיר עד שאינו יודע מאיזו נקודה להתחיל. ומכאן תראו שבקבלה תמיד יש המון הקדמות: אי אפשר לגשת אל העניין עצמו אלא לאחר הקדמה ועוד הקדמה ועוד הקדמה, המון הקדמות כדי להבין על מה מדברים. השפע גדול כל כך, שאין מוצאים דרך להתחיל ולבאר ולפרט אותו.
ומביא המלבי"ם את הכתוב בישעיה: "ה' נתן לי לשון לימודים לדעת לעות את יעף דבר" - "לעות את יעף" מלשון "מעת לעת", כלומר את מי שהוא יעף וזקוק ורוצה את אותם דברי תורה - זה רק מעת לעת. "בבוקר בבוקר יעיר לי אוזן בלימודים" - לי, בבוקר בבוקר, השפע הוא שפע אדיר ועצום; אבל להצליח "לעות את יעף", להוריד את השפע ולהעבירו אל השומעים - זה רק מעת לעת. וזה מה שאומרים, שחכמה הבאה לאדם כדי ללמדה לאחרים באה בצמצום, אבל חכמה הבאה לאדם עצמו באה בלי גבול.
ומכאן התפעלותה של מלכת שבא
לכן מלכת שבא התפעלה מכך. היא שומעת שיותר משהיה קהלת חכם, עוד לימד דעת את העם - ואלו שני דברים סותרים. שכן מי שהוא באמת כזה חכם, עם עוצמות כאלה, קשה לו להוריד את הדברים, קשה לו לפתוח אוזן לאנשים ולהשפיע עליהם. השפע בא בזרם חזק כל כך ובשטף גדול כל כך, שקשה לו לפרוט את הדברים לפרוטות ולהצליח להורידם לשומעים. וזה שאמרה: "שמעתי על דברך ועל חכמתך ולא האמנתי" - מפני שהדברים סותרים: מצד אחד חכמה אדירה, ומאידך גיסא היכולת להעבירה ולהורידה לאוזני העם.
תפילתו של רבי אבא בעלותו לארץ ישראל
ועל זה מביא המלבי"ם את מה שמסופר על רבי אבא, שלאחר שעלה לארץ ישראל - ואווירא דארץ ישראל מחכים - חשש שלא יוכל להוציא את דבריו מן השפה ולחוץ מרוב השפע שיושפע עליו. ומה הייתה תפילתו? "יהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל". כיוון שכאן השפע גדול כל כך, ובשפע גדול כזה קשה מאוד להוציא דברים שיתקבלו, קשה מאוד להעביר את מה שעובר בראש אל השומעים - לכן ראה כאן צורך לבקש, מה שלא ביקש קודם לכן: שיצליח להוריד את הדברים לאוזני השומעים באופן שיתקבלו על לבם.
זהו אם כן השבח: ראה גדולתו של שלמה - "ויותר שהיה קהלת חכם", ועם כל זה "עוד לימד דעת את העם". הוא הצליח להוריד את כל החכמה האדירה הזאת אל רמתו של העם וללמדם. ובמה? ב"אִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" - כל אלה נועדו לתת עוד הקדמות ועוד ביאורים, כדי לקחת דברים גבוהים ורמים ולהצליח להורידם אל הבנת כלל העם.
הפסיקתא זוטרתא: חכמה מדעתו וחכמה מרוח הקודש
הפסיקתא זוטרתא מבאר בדרך אחרת: "ויותר שהיה קהלת חכם" - גם אם היה שלמה המלך אומר את הדברים מדעתו בלבד, היית צריך לכוף אוזנך ולשמוע, שהרי קהלת היה חכם מאוד. על אחת כמה וכמה שאמר את הדברים ברוח הקודש, שהיה חכם בחכמת האלוקים. זהו "ויותר" - הרבה יותר אתה צריך להקשיב לדברים כשהם באים מחכמת האלוקים שבקהלת. גם אם היו באים מחכמתו בלבד היית חייב להקשיב, וכל שכן שחכמה אלוקית היא במעלה גבוהה הרבה יותר.
שבע פעמים "קהלת" - כנגד שבעת חומשי תורה
ומוסיף הפסיקתא זוטרתא: שבע פעמים מוזכר במגילה השם "קהלת" - "דברי קהלת", "אמר קהלת", "אני קהלת", "אמרה קהלת", "אמר קהלת", "שהיה קהלת", "ביקש קהלת". ולמה דווקא במספר שבע? שלא הוסיף על שבעה חומשי התורה. התורה מוכרת לנו כמחולקת לחמישה חלקים, אלא שחז"ל אומרים על חומש במדבר שיש בו פרשה שהיא כחומש בפני עצמו: "ויהי בנסוע הארון" שבפרשת בהעלותך. מה שכתוב לפניה - חומש אחד; מה שכתוב לאחריה - חומש שני; ו"ויהי בנסוע" עצמה, אותה פרשה שיש לפניה ולאחריה נונין הפוכות, היא חומש בפני עצמו. נמצא שבמקום אחד קיבלנו שלושה, ובמקום חמישה חומשים יש שבעה. וזה מה שאומרים חז"ל: שבע פעמים מוזכר כאן קהלת, לומר לך שכל דבריו לא באו להוסיף ולא לגרוע על שבעת חומשי התורה, אלא כל מה שאמר מיוסד ומבוסס על התורה הקדושה.
מה היא ה"דעת" שלימד
עוד מבאר הפסיקתא זוטרתא: "ויותר שהיה קהלת חכם" - יותר משהיה חכם לתועלת עצמו, עוד לימד דעת את העם. ומהי דעת? דעת התורה והמצוות, דעת ייחוד השם, ודעת יום הדין. וכפי שאנו רואים שקהלת נותן תוכחה: "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט" - זו דעת יום הדין.
"ואיזן" - אוזניים לתורה
"וְאִזֵּן וְחִקֵּר" - פתח להם אוזניים, מבאר הפסיקתא זוטרתא: להוציא דבר מתוך דבר, להבין ולהשכיל דעת ובינה. "איזן" מלשון אוזניים, וכמו שדרשו חז"ל שאין הקופה מיטלטלת בלא אוזניים. פירושו של דבר: אם יש סל ואין לו אוזניים - ידיות - אינך יכול להרים אותו; אתה מנסה לתפוס אותו מן הצדדים והוא מחליק. וכשיש לו אוזניים, אתה מרים אותו בקלות. וזה מה שנקרא "עשה שלמה אוזניים לתורה": דברים שלא הייתה אליהם גישה, שקשה היה לאחוז בהם, ומשעשה להם שלמה אוזניים - קירב את הדברים אל הדעת ונתן לך גישה להבין את מה שאתה לומד. וכך גם התורה נלמדת על ידי פירושיה: פירושי התורה הם האוזניים שעל ידן יש לנו גישה להבנת התורה.
משל חורשת הקנים
המדרש מביא: אמר רב נחמן, משל לחכם אחד שמצא חורשה של קנים ולא היה אדם יכול להיכנס בתוכה. נטל את המגל והיה עושה בה שביל, והיו הכל נכנסים בתוכה. כך עד שלא עמד שלמה, לא היה אדם יכול להבין בדברי תורה; ומשעמד שלמה, התחילו הכל לסבור בדברי תורה. חורשת קנים אינך יכול לחדור לתוכה, אין אפשרות להיכנס - עד שבא אדם, לקח מגל, חתך קנים ועשה שביל, ומעתה אפשר להיכנס פנימה. כך היו דברי התורה כסתומים וחתומים עד שבא שלמה וביארם ולימד דעת את העם, ובזה נתן להם להצליח להבין ולהעמיק בדברים רמים ונישאים. זהו "איזן וחיקר": פעולות שקירבו את הדברים אל דעת העם.
משל הבאר העמוקה וחבל לחבל
"תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" - אמר רבי חנינא: משל לבאר עמוקה שהיו מימיה מתוקין וצוננים, ולא היה אדם יכול לדלות ולשתות ממימיה. בא פיקח אחד וקשר חבל בחבל, ודלה ושתה. כך דברי תורה: מדבר לדבר, דבר למד מעניינו ודבר למד מסופו, ממשל למשל, עד שעומד בדברי תורה. התורה היא כבאר עמוקה, מימיה מתוקים וצוננים, אבל הגישה קשה. כדי להגיע אל המים צריך דלי, ולדלי צריך לקשור חבל לחבל וחבל לחבל, עד שניתן לשלשלו ולדלות וליהנות ממי הבאר. כך בדברי תורה: על ידי לימוד מלימוד, עוד משל ועוד דוגמה ועוד קירוב הדבר אל הדעת - חבל לחבל לחבל - נפתחת לנו גישה אל העניין.
חשיבות ההקדמות ביסודות הלימוד
אדם הבא להסביר עניין מסוים, והעניין כולל בתוכו כמה עניינים עמוקים, חייב לתת הקדמות: קודם להסביר מהו המושג הראשון, אחר כך השני, השלישי והרביעי, ורק אז לומר: עכשיו, לאחר ההקדמות, אסביר לך את העניין. ואז, כשהוא מגיע לעניין, השומע מתחיל להבין. אבל אם אין לך את ההקדמות, את החבל לחבל - אתה מפיל אותו לתוך הבאר, והוא טובע ולשתות אינו יכול. לכן החשיבות בדרך העברת התורה היא תמיד בהקדמת הדברים, שיהיה לדברים יסוד.
אחת הבעיות הרבות, ובפרט אצל צעירי הצאן הבאים ללמוד, היא חוסר ההקדמות. וכיוון שחסרות ההקדמות, הוא נופל לתוך סוגיה וטובע: המושגים זרים לו. הרבה פעמים אתה יכול לשבת ללמוד עם הילד שלך והוא מדקלם לך דברים שהרב אמר - נכון, אבל כשאתה שואל אותו: למה? ומה פירוש המושג הזה? ומאין זה? ומה פירוש המילה? - מתברר שחסרות לו ההקדמות, ולכן הדברים אינם מתיישבים על הלב. הוא יכול לומר לך מושג כמו "קים ליה בדרבה מיניה", אבל על מה זה מבוסס? מה יסודות הדברים? מה ההבנה באמת? וכשאינך מבין את היסודות ואינך מבין את הטעמים, קשה לך לזכור את הדברים ולהתחבר אליהם, ואין לו חיבור למה שהוא לומד. אבל כאשר הוא מקבל את הדברים עם היסודות ומבין את העקרונות, ואז ניגש אל הלימוד - הלימוד מתוק יותר ומובן יותר, והוא מבין שאינו רק מדקלם אלא באמת מבין מה שהוא אומר.
"התפללו גמרא"
סיפרתי לכם פעם שהביאו את הרב אלישיב לבחון כולל ש"ס, כולל שסיימו בו את הש"ס. שאל הרב אלישיב שאלות מכל הש"ס, וענו לו. לאחר מכן שאל אותו ראש הכולל ביחידות: מה הרב אומר על הידיעה של האברכים? אמר לו: שניים למדו פה, וכל השאר - התפללו גמרא. שמעתם הגדרה? "התפללו גמרא". כמו "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה" - סיים את הש"ס, גמר לדפדף, זהו. אבל באמת להבין ולרדת לעומק הדברים - לשם כך צריך חבל לחבל וחבל לדלי, ואז לאט לאט מעמיקים בדברים, ממשל למשל, עד שעומד על דברי תורה.
"משלים" מלשון המשכה
לכן "תיקן משלים הרבה". ולשון "משלים" מתפרשת מלשון המשכה, מלשון למשוך: דבר מושך דבר ומקרב אותו, ועל ידי כן יכול האדם להגיע אל עומק העניין. וכמו שדיברנו בענייני קבלה בפרט, ששם הדברים רמים ונישאים, ולכן הדימוי שם הוא תמיד מכוח משלים. שכן להגיע אל עומק חקר העניין ולהבין באלוקות - אין לנו מושג כלל; אבל כדי לקרב את הדברים אל הדעת נותנים משל, שכן המשל מדבר על דברים שאותם אתה כן מכיר, ומכוחם אתה יכול להבין גם דברים רמים ונישאים.
רש"י: יותר ממה שנכתב בספר
רש"י מבאר: "ויותר שהיה קהלת חכם" - יותר ממה שנכתב בספר הזה היה קהלת חכם. וזה מתאים מאוד לכל מה שאמרנו: החכם, כשהוא בא להוציא ולהביע את חכמתו, אין אתה מקבל אלא אפס קצהו, מפני שהשפע אצלו עצום ורב, ולהוציא את כל חכמתו אינו יכול. לכן אל תחשוב שמה שיש בספר הזה הוא תכלית חכמת שלמה; אומר לך הפסוק: עוד יותר ממה שאתה רואה כאן - היה קהלת חכם.
לסיכום:
הפסוק "ויותר שהיה קהלת חכם, עוד לימד דעת את העם" מגלה את גדולתו הכפולה של שלמה. חכמה גדולה עלולה מטבעה ליצור מרחק - "לא ירדו חכמים לסוף דעתו" - והשפע העצום מקשה על בעליו להוציאו מן השפה ולחוץ, עד שרבי אבא הוצרך להתפלל "דאימא מילתא דתתקבל". שלמה, שהיה חכם מכל אדם, הצליח בכל זאת להוריד את חכמתו אל העם: "איזן וחיקר תיקן משלים הרבה" - עשה אוזניים לתורה, כמי שכורת שביל בחורשת קנים וכמי שקושר חבל בחבל לדלות מבאר עמוקה, והתאים לכל אחד משל כפי דרגתו. ומכאן הלימוד לנו: אין קניין תורה אמיתי בלי הקדמות, בלי יסודות ובלי משלים המקרבים את הדברים אל הדעת - ורק כך הלימוד נעשה מובן, מתוק ומחובר אל הלב.