פרק י"ב בקהלת הוא חתימת הספר, וחלקו האחרון הוא מעין צוואה: אחרי כל בירורי ההבל שבעולם בא שלמה המלך ומצביע על הדבר הקיים - דברי התורה ודברי חכמים. בשיעור זה נעסוק בפסוק "דברי חכמים כדרבונות", בכוחם של דברי חכמים, בגדרים ובסייגים, בכבוד תלמידי חכמים, ובשאלה כיצד ייתכנו מחלוקות בתורה אחת.
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד׃
אומרת הפסיקתא זוטרתא: כשם שהדרבן מיישר את הפרה שתלך בתלמיה, כך דברי חכמים מיישרים את ישראל בדרך בוראם. הדרבן היה מקל ובקצהו מסמר, וכשהפרה נטתה ימינה או שמאלה קיבלה דקירה קלה שהחזירה אותה לתלם, ללכת בקו ישר.
ועל מה מדובר כאן? רש"י מסביר שהכוונה לגזירות חז"ל. חכמים עשו סייג לתורה, להרחיק את האדם מן העבירה: אכילת קדשים מן התורה עד השחר - והם אמרו עד חצות; קריאת שמע של ערבית - אותו דבר; וכן בעניינים רבים עשו סייגים וגדרות. וזה בדיוק כדרבן המיישר את הפרה לתלמיה - ליישר את האדם אל הדרך הישרה, שאם הוא בא לסטות הוא נכשל מיד באיסור דרבנן, ובזה מובטח שלא יגיע לאיסור תורה.
לדוגמה: אסרו עליי לאכול נקניק עם גבינה, והתורה עצמה לא אסרה זאת. אבל התורה אסרה את המבושל - "לא תבשל גדי בחלב אמו", ואיסור אכילה בבשר בחלב מבושל. אם אוכל נקניק עם גבינה, מחר לא אשים לב ואניח נקניק רותח ועליו גבינה - והרי לי מבושל ממש. מה עשו לי חכמים? עשו לי גדר. הגדר נועדה למנוע ממני להתקרב עד התהום, לעצור את הנפילה לפני שהיא מתחילה. כך דברי חכמים הם כדרבונות - עוצרים את האדם לפני שידרדר אל דבר איסור.
ממשיך המדרש: ושמא תאמר, כשם שהדרבן מיטלטל ונזרק - שהרי הוא רק חתיכת מקל עם מסמר, דבר חסר חשיבות - כך יהיו דברי חכמים מיטלטלים ונזרקים? חלילה לומר שדברי חכמים הם קלי ערך. על כך ממשיך שלמה ואומר "וכמסמרות נטועים": כמסמרים הנטועים בקרשים שאינם זזים ממקומם, כך דברי תורה חזקים ומקוימים. אין מקום לומר "לא נורא, זה רק איסור דרבנן" - ואדרבה, איסורי דרבנן חביבים אף יותר מיינה של תורה.
ושמא תאמר: מה מסמרות אלו אינם עושים פרי, כך דברי תורה אין בהם פרי? תלמוד לומר "נטועים" - כנטיעת אילן שפרה ורבה. וזה הדבר הנפלא שבתורה הקדושה: דברי תורה עושים פירות ופירי פירות. אדם פותח דף גמרא ורואה כמה נובע מן השורות הללו: רש"י מסביר וצריך לדקדק בלשונו, תוספות מקשים ומתרצים ומתוך כך יוצאים חילוקי דינים, ואחריהם רשב"א, ריטב"א, ר"ן, רי"ף, רא"ש - ים גדול של מפרשים ומבארים, שהם פרייה ורבייה של התורה.
שהרי כאשר אתה מקשה סתירה ממקום למקום, אתה נאלץ להגיע לחילוק: שם דובר במצב כזה, וכאן במצב אחר. ואז אתה פותח שולחן ערוך ומוצא ששני הגדרים הללו, אותו חילוק שנולד מכוח סתירה בגמרא, מופיעים להלכה. זהו פרי ממש. אל תאמר "מה כבר נכתב בגמרא" - מה שנכתב בגמרא, כשמפלפלים בו ומעמיקים, מוליד חילוקים וסברות שכולם נפסקים להלכה.
ידוע שלאברהם אבינו היו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה, ולנו יש חמישה. מה פירוש הדבר? וכי יש לו תורה שאין לנו? התשובה היא שהרבה מן הדברים שאצלנו מופיעים כדיונים בראשונים, באחרונים ובאחרוני אחרונים - אצל אברהם אבינו היו גמרא עצמה. את זה הוא למד. תארו לעצמכם שנעשה גמרא מכל הפירושים האלה - את הש"ס לא היית מוביל בקרטון, היית צריך משאיות ורכבות. דברי הגמרא מצומצמים, אבל הם עושים פרי.
"בעלי אסופות" - רש"י מסביר, בשם דונש בן לברט מן המדקדקים, שאלו מסמרות שיש להם ראשים רחבים, גולגולת אסופה וגסה. יש מסמר בלי ראש ויש מסמר עם ראש, ומעלת המסמר עם ראש שהוא מהדק הרבה יותר. אם תחבר שני קרשים במסמר בלי ראש הם עשויים להיפרד; אבל עם מסמר בעל ראש קשה מאוד להפרידם, שכן הראש תופס ומחזיק. זו כוונת "כמסמרות" - חיבור שמובטח שלא ייפרד.
"נתנו מרעה אחד" - נאמן אחד אמרם, מפי אל אחד. "רועה ישראל האזינה": נאמן אחד זה משה, ונאמן אחד זה הקדוש ברוך הוא, שהשם הוא אל מלך נאמן.
עוד דורשים חז"ל: צריך אדם השומע דברי תורה מפי רבו שיכניס דבריו בלבו כדרבן, "וכמסמרות נטועים" - שיהיו דברי התורה נטועים בלבו. כלומר, כששמעת וקיבלת דבר - חזור עליו, שנן אותו, זכור אותו. ולמה? ההמשך מבאר: "בעלי אסופות" - בעלי החכמה נאספים לעולמם.
כמה מתחרט אדם שהיה לו אדם גדול לשאול אותו, ופתאום אין לו שולחני לפרוט אצלו את מעותיו. כל שאלה היה מציג בפניו, כל נידון היה מביא לפניו - ועכשיו, כשבעלי האסופות נאספו, אין לו למי להגיש את שאלותיו. אמנם הוא מקבל תשובות, אבל אין להן אותו תוקף כמו תשובה מפי הבן איש חי או מפי החפץ חיים. עכשיו הוא שואל את הבאים אחריהם, ואז זה אומר כך וזה אומר אחרת והשלישי דעה שלישית; אילו היו לנו דעות הקדמונים, הדברים היו מתקבלים הרבה יותר. לכן הוא אומר לך: שים לב, כל מה שאתה שומע מן החכם - שים אותו כדרבן בלבך וכמסמר שאינו יוצא, כי החכמים נאספים לבית עולמם, וממי תלמד תורה אחר כך? ולאחר ששמע - שלא ילוזו הדברים מעיניו, אלא ייתן בהם את עיניו תמיד.
ורש"י מביא עוד: אל תקרא "כמסמרות" אלא "כמשמרות" - כנגד כ"ד משמרות כהונה, וכנגד כ"ד כתבי הקודש. כלומר: שים עיניך על עשרים וארבעה הספרים שהם כל התנ"ך, ואל ילוזו עיניך מהם, ואז הם לך כמשמרות הנטועים.
האלשיך הקדוש מסביר שזה המשך למה שנאמר קודם: שלא ימציא אדם דברים מלבו ולא ילך אחרי דברי הפילוסופים, אלא יהיה דבוק רק במה שהתורה הקדושה אומרת. שהרי מה שנמסר לנו בתורה - דברי חכמים הם כדרבונות, מוסר המיישר את האדם לעבודת השם; "כמסמרות נטועים" הם משפטי התורה שבמשניות ובברייתות, שאין לשנות מהם. "נטועים" - אל תעקור את הנטוע, השאר אותו קיים בלי שינויים. "בעלי אסופות" - אלו מימרות שאוספים מכאן ומשם, וכולן ניתנו מרועה אחד, נמסרו מפי הגבורה.
ואם כן, מה לך לחפש סברות ודעות ואמירות של פילוסופים, שכל אחד הוגה דברים מבטנו? יש לך דברים שנמסרו מפי הגבורה, מסמרות נטועים, מוסרים ודינים ישירות מאת השם יתברך. למה יעשה אדם מוסרים ועניינים משכלו, כשהם משוללים שורש בתורה? להמצאות שכלך אינך יכול לומר "מרועה אחד ניתנו", ואינך יכול לומר שיש בהן קדושה. ואילו כל מה שאנו מקבלים בתורה הוא קדושה - דברי תורה שנמסרו מאת השם.
וההבדל ניכר למעשה. קדמונינו כתבו ספרי מוסר המבוססים על המקראות ועל דברי חז"ל: מי שיקרא מסילת ישרים, שערי תשובה, אורחות צדיקים - ימצא בכל עמוד בין עשרה לעשרים פסוקים, שכן כל דבריהם בנויים על גמרות ומקראות, על היסודות האיתנים. מאידך גיסא, גם אריסטו כתב ספרי מוסר - וכמה מכירים אותם? מי הוגה בהם? ואילו האם יש מי שלא למד מסילת ישרים? האם יש ישיבה שלא למדו בה את שערי תשובה? מספרים בהלצה על בחור בעל תשובה שהגיע לפגישה, ושאלה אותו הבחורה אם קרא את מסילת ישרים, ענה: את הספר לא קראתי, אבל ראיתי את הסרט... על כל פנים, הספרים הללו הם מסמרות נטועים. אין הם דברים שמישהו הגה ונשארו תקועים אי שם בספרייה כאות מתה; דברי תורה הם דברים חיים וקיימים, מסמרות נטועים עד היום.
סיפור ששמעתי מהרב עידן, מנכ"ל ערכים בבני ברק: עורך דין אחד ניהל דיון אצל הרב נסים קרליץ, וההכרעה לא מצאה חן בעיניו. הוא יצא באמירות חריפות מאוד נגד הרב, ולא הסתפק בכך אלא תבע אותו לבית משפט, שהרב יגיע וימסור עדות. רחמנא ליצלן, "ואויבינו פלילים" - שגדול הדור יעמוד לדין לפני מחללי שבתות ואנשים רשעים. השופט שמע את דבריו, הצדיק את הרב נסים קרליץ לחלוטין, דחה את טענותיו המטופשות של אותו עורך דין וגלגל אותו מכל המדרגות.
לא עברו כשנתיים, ואותו עורך דין, שנסע על אופנוע, עבר תאונה עם משאית. לא ראיתי תמונות ולא שמעתי תיאורים, אבל מה שהסבירו לי הוא שהיו צריכים לגרד אותו מן הכביש; הוא התפרק לחלקים. ומי שהגיע לנחם? הרב נסים קרליץ עצמו. אותו עורך דין היה עוד רווק, והרב הגיע לנחם את הוריו. סיפר האב לרב: כשהבן שלי עשה מה שעשה, אמרתי לו - תדע לך שאתה משחק באש, לך ובקש ממנו מחילה; כבוד חכמים הוא דבר שהקדוש ברוך הוא אינו מוחל עליו. והוא לא הסכים ולא רצה לשמוע. ואז אמר האב משפט נורא: אני לא מתפלא על מה שהוא קיבל - אני מתפלא איך הקדוש ברוך הוא המתין לו שנתיים.
נורא נוראות. אדם לוקח דברי חכמים ויוצא כנגדם, מדבר כנגד גדולים - איך אינו מפחד? היכן יראת השם? זהו "כמסמרות נטועים": גם אם תוציא את המסמר, החור נשאר. אל תחשוב שזה מסוג הדברים שמתרפאים מהם - אין רפואה למכתו.
ממשיך המדרש: הללו מטמאים והללו מטהרים, הללו אוסרים והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירים. שמא יאמר אדם: מעכשיו היאך אני לומד תורה? מה אעשה - מותר או אסור, כשר או פסול, טהור או טמא? תלמוד לומר: כולם ניתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה".
מה פירוש הדבר? כאשר הקדוש ברוך הוא לימד את משה תורה במרום, אל תחשבו שלימד אותו דבר אחד בלבד. יש לנו מדרש מפורש שהקדוש ברוך הוא לימד את משה בכל דין ודין מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא - בכל דין יש ארבעים ותשעה היבטים לטהר וארבעים ותשעה לטמא. וכשאתה שומע חכם פלוני מטהר וחכם אלמוני מטמא, פירושו של דבר שזה מביא אחד ההיבטים לטמא, וזה מביא אחד ההיבטים לטהר.
ואם תשאל: מה האמת? אין כאן שאלה כזו - הכל אמת, זה אמת וזה אמת. השאלה "כיצד אנהג" היא שאלה אחרת לגמרי: זו שאלת פסיקת ההלכה. כיוון שאי אפשר לנהוג כשתי הדעות, ואי אפשר לתת תורת כל אדם בידו שכל אחד יעשה כפי שהוא "מתחבר" - יש לנו תורה, ולכן יש הכרעה ויש כללי פסיקה: רבי עקיבא מחברו ולא מחבריו, רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן, רב ושמואל בדיני איסורים - כללים שנועדו שנדע כיצד לנהוג.
ולמעשה המחלוקות מועטות. אף שיש מחלוקות בעניינים רבים, הן נוגעות בעיקר לפרטים ולא לעיקרי הדברים. האם יש מחלוקת אם תפילין עגולות או מרובעות, שחורות או ירוקות, ארבע פרשיות או חמש? לא. המחלוקת היא בסדר הפרשיות בלבד: קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע - או קדש, והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שמע; רש"י ורבנו תם.
וכן בשבת: האם יש מחלוקת אם ל"ט מלאכות או מ"ב או שמונים ושש? אין מחלוקת כזו. וגם במלאכות עצמן כמעט אין מחלוקת; יש בודדות, כמו מוציא שובט ומכניס מדקדק, וגם שם הוויכוח הוא אם הדבר נאסר מן התורה או לא. בעיקרי הדברים אין מחלוקת. לכן כששואלים "מה ההלכה, כפלוני או כאלמוני" - אפשר להכריע; אבל כששואלים "מה האמת" - השאלה אינה רלוונטית, שכן הכל אמת, שני הדברים היבטים שונים של התורה.
משל לאדם המסתכל בספר ושואלים אותו מה הוא רואה. אחד אומר: אני רואה דבר קשיח. השני אומר: מה פתאום, אני רואה דבר רך. השלישי אומר: אני רואה חום. הרביעי אומר: אתה עיוור, אני רואה לבן. מי צודק? כולם צודקים. זה שאמר קשיח וחום הסתכל בכריכה, וזה שאמר רך ולבן הסתכל בדפים. הכל נכון - אלו היבטים שונים של אותו דבר עצמו. כך גם מחלוקות חז"ל: היבטים שונים של אותו דין, מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. רק ההכרעה צריכה להיות אחת. לבוא ולומר "זה נכון וזה לא נכון" הוא שיבוש, שכן הכל אמת.
ובפרט באגדות חז"ל, שם ודאי הכל נכון. גם אם חז"ל אומרים שפלוני הוא אלמוני, ומקור אחר אומר שהוא מישהו אחר - בהיבטים שונים זה נכון וזה נכון. ייתכן שמדובר בגלגול, והוא גלגולו של זה וגלגולו של זה. וייתכן שהמשמעות היא שבפלוני יש טבעיו ומידותיו של אלמוני, ואותו גילוי שהיה באלמוני מצוי גם בו: כגון בלעם, לבן או כושן רשעתיים - אותה רשעות באה לידי ביטוי בזה ובזה. לכן, כשאתה רואה כמה דעות בחז"ל, אומרים המהר"ל ועוד שהכל אמת, וצריך ליישב ולראות באיזה היבט כל אחד מהדברים נכון. אין כאן אמת ושקר, אלא כל שנמסר מאת השם - אמת, ואת הכל אתה צריך לקבל. ואם תאמר "היאך אני לומד תורה" - כולם ניתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא.
רק שלא נגיע לידי שיבושים. יש מי שתולה עצמו בכלל "שבעים פנים לתורה" ואומר: אם כן, גם אני יכול לחדש פירוש משלי. כך היה כשמורה לתנ"ך אחת אמרה זאת, והשיבו לה: יש עוד "פנים" המופיע בחז"ל - "פני הדור כפני הכלב", ואת מתאימה יותר לפנים הללו מאשר לשבעים פנים לתורה. כלומר: לא על שטויות מדובר. "שבעים פנים לתורה" נאמר כשדיברו חכמים בני סמכא, ואז אנו אומרים שזה עוד פן ועוד היבט, והכל אמת שנמסר למשה מסיני.
"דברי חכמים כדרבונות" - סייגי חכמים מיישרים את האדם בדרך בוראו ועוצרים אותו לפני הנפילה; "וכמסמרות נטועים" - הם קבועים ואיתנים, ואף עושים פרי כנטיעה, שמתוכם צומחים כל חילוקי הדינים שנפסקים להלכה; "בעלי אסופות" - כמסמר בעל ראש המהדק ואינו מרפה, ומכאן גם האזהרה לקלוט את דברי החכמים בחיים חיותם, שכן הם נאספים לבית עולמם. מכאן עולה גם חומרת כבוד תלמידי חכמים, שהפוגע בהם משחק באש ואין רפואה למכתו. ולבסוף - "נתנו מרעה אחד": גם המחלוקות כולן אמת, מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא שנמסרו למשה מפי הגבורה, ורק ההכרעה למעשה אחת היא, על פי כללי הפסיקה שמסרו לנו חכמים.