פתיחה: חתימת ספר קהלת
אנו מגיעים לשני הפסוקים החותמים את ספר קהלת, ובהם התמצית של כל מה שנאמר לאורך הספר כולו. אחרי כל החשבונות, אחרי כל הבחינות של הבל הבלים, מגיע שלמה המלך ומסכם בשתי מילים מה תפקידו של האדם בעולמו - ומזהיר שיש דין על הכול, אף על מה שנעלם מעיני האדם עצמו.
"סוף דבר הכל נשמע" - מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.
דרשו חז"ל: הרוצה שכל מה שיאמר יישמע - "את האלוקים ירא". מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים; מי שאין בו יראת שמים, אין דבריו נשמעים.
מסופר שפעם הוכיח רבי רפאל ברוך טולדנו את קהל עדתו, ולא שמעו לו. התחיל לבכות. שאלו אותו: מפני מה הרב בוכה? אמר: מפני שאין בי יראת שמים. נבהלו: חס ושלום, למה הרב אומר כך? והרי היה ידוע כירא שמים ביותר, אש להבה. אמר להם: מי שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים. ואם דבריי לא נשמעו, אות היא שאין בי יראת שמים.
ומעשה באחד שפנה למגיד מדובנא ואמר לו: יסלח לי כבודו, אבל לכבודו אין יראת שמים. ודעו לכם מי היה המגיד מדובנא - הגר"א היה מבקש ממנו שיבוא לתת לו מוסר, ובא אותו משכיל וקובע שאין לו יראת שמים. שאל אותו המגיד: על סמך מה? אמר לו: הנה, מי שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים. דיברת שעה שלמה, ולא הושפעתי במאומה. סימן שאין דבריך נשמעים, וסימן שאין בך יראת שמים.
אמר לו המגיד מדובנא: אמשול לך משל. אדם אחד ראה בעיר הגדולה מפוח - מוצר חדשני באותם ימים, כמין אקורדיון עם שני מוטות שמקרבים זה לזה והוא מוציא אוויר. הניחו אותו ליד האש, ובשניות התלקחה להבה. אמר: אביא את זה לכפר, אמכור מאות! קנה מאתיים מפוחים, ארזו לו, והכריז בכפר: רבותיי, הופעת הבכורה הערב, אני מראה לכם את המפוח. הביא ערימת גחלים, התחיל לנפח - וחוץ מאפר שעף באוויר לא קרה דבר. סליחה רגע, אולי המפוח הזה מקולקל, אני מוציא אחר. שוב נופח, ושוב אפר. אנשים התחילו לנשום אפר, להשתעל ולעזוב את המקום. חזר לעיר בכעס: איזה נזק גרמתם לי! שאלו אותו: מה עשית? סיפר. אמרו לו: וגחל לא הדלקת? צריך ניצוץ! אם יש ניצוץ - אתה עושה רוח והאש בוערת. אמר לו המגיד: אצלך הניצוץ כבה. כמה רוח שיעשו לך, לכל היותר תחטוף צינון, אבל שום דבר לא ידליק אותך. כדי שמשהו ידליק - צריך שהניצוץ לא יכבה. יש ניצוץ, מפוח יכול לנפוח בו; כבה גם הניצוץ האחרון - מה יעזור? וזה מה שאומר הכתוב: אתה מעוניין ש"סוף דבר הכל נשמע"? "את האלוקים ירא". מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים.
החכמה - לדעת זאת בתחילת הדרך
עוד מסביר המגיד מדובנא, ומובא בליקוטי בתר ליקוטי: "סוף דבר הכל נשמע" - בסוף ימיו של האדם, מפי כולם תשמע את הדבר הזה. תאמין לי, העיקר הוא עבודת השם, העיקר הוא הדבקות, העיקר הוא התפילה. את זה תשמע מכל אחד ואחד. אין אדם בן תשעים שיאמר לך: תאמין לי, העיקר זה התאוות וההנאות. כשמגיע לזקנה - מפי הכול תשמע את העניין. אבל בצעירותו לא בדיוק חי לפי הפרמטרים האלה; בצעירותו ראית אותו רוצה לבלוע את כל העולם.
על זה אומר המגיד: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא" - כמה טוב היה אילו זה היה בתחילת מעשיו של האדם. המציאות היא שבסוף הדרך מפי הכול נשמע ש"את האלוקים ירא", אבל זו אינה חכמה; החכמה היא שבתחילת חייך תדע זאת, שבצעירותך תזכור שזו התכלית וזו המטרה. ומוסיף הליקוטי בתר ליקוטי: זהו שאמר הכתוב "טוב אחרית דבר מראשיתו" - כמה טוב היה אילו את מה שהעולם משיגים באחרית היו משיגים בראשית, שכבר בגיל צעיר היו מתחילים לעבוד את השם מתוך האמונה הזאת ולא רודפים אחרי הנאות ותאוות.
"כי זה כל האדם" - החלק שנשאר לבחירתך
בעל "מלוא העומר" מסביר: כל המעלות של האדם - "הכל נשמע" כבר קודם לידתו, כבר אז נגזר הכול. נגזר עליו אם יהיה נאה או מכוער, גבוה או נמוך, פיקח או אוויל, עשיר או עני. כל הדברים האלה נגזרו מראש. רק דבר אחד לא נגזר: צדיק או רשע. וזהו שאומר הכתוב: "סוף דבר הכל נשמע" - הכול כבר נשמע מראש מגזירתו של מקום; "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" - זהו תפקידו של האדם, זה החלק היחיד שכביכול השם לא עושה בשבילו. לא שאינו יכול, אלא שגדר עצמו והשאיר את זה לבחירה שלך. זה אם כן כל תפקידו של האדם, והדברים הללו לא נגזרו עליו ממרום.
הפסוק האחרון: "על כל נעלם"
כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע.
הפסיקתא זוטרתא מבארת: את כל מעשה שעושים בני האדם יביא האלוקים במשפט לעתיד לבוא - "על כל נעלם", וכל שכן על הדברים הגלויים, שהשם ישפוט את האדם.
וחז"ל מביאים (חגיגה ה'): רבי יוחנן כי הוה מטי להאי קרא הוה בכי - כשהיה מגיע לפסוק הזה היה בוכה. אמר: עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, מה תקנה יש לו? שהרי "נעלם" היינו מה שנעלם ממנו, וזו שגגה, ואם הוא נשפט עליה כעל זדון - מה תקנה יש לו?
שואלת הגמרא: מאי "על כל נעלם"? רב אמר: זה ההורג כינה בפני חברו והוא נמאס בה. רב נותן דוגמה לדבר נעלם שאדם אינו שם לב אליו. בזמנם היה זה דבר מצוי - אדם מוצא כינה בראשו או בבגדו, מוציא והורג אותה. והרי מי שיושב לידו נמאס מן המעשה הזה, הדבר מאוס בעיניו. והאדם לא חשב שחברו אסטניס, סבר שהוא כמותו, שהרי רוב בני אדם אינם נמאסים מזה. ואף על פי כן - יתבעו אותו על כך. זהו "על כל נעלם".
שמואל אמר: זה הרק בפני חברו והוא נמאס. כאן זה רחוק עוד יותר: אדם הלך ברחוב, הרגיש כחכוח בגרונו וירק, והשאריות גלויות לכל עובר ושב. בא אדם אחר, ראה, ונמאס לו, תחושת קבס. והראשון אינו יודע כלל מי הלך אחריו ומה גרם לבאים לאחר מכן - זה נעלם ממנו, וגם על זה יביאהו האלוקים במשפט.
כמה צריך אדם לדקדק במעשיו, שלא יעשה מעשה שיגרום למישהו אחר אפילו להימאס. שימו לב שחז"ל לא נתנו דוגמה של היזק, גזל ממון או פגיעה; לא בעוונות גדולים מדובר כאן, אלא בדבר קטן - אי נעימות שנגרמה לזולת. לכן צריך אדם להיזהר מאוד: לפעמים הוא מקנח את אפו או מוציא ליחה בפרהסיה, ליד אנשים, ויש מי שהדברים האלה גורמים לו להצטמרר, מאוסים בעיניו.
ומצוי מאוד שאדם אוכל ליד אחרים והאכילה שלו מגושמת - מזלג וסכין אינו מכיר, "מנהג אבותינו בידינו". בביתך אינני בא לשפוט איך תאכל, אבל אצל אחרים אתה נתפס כמי שאין לו דרך ארץ ואין לו הנהגה. ואם תאמר: וכי משה רבנו אכל אחרת? כשנהיה בדורו של משה רבנו, או כשתהיה אתה משה רבנו, נוכל לדון בזה. אבל אתה חי בדור שבו הפעולות האלה אינן מקובלות, ואם זה לא מקובל - אומר החפץ חיים שזה בכלל "משניאי". כמו תלמיד חכם שיוצא לרחוב ורבב על בגדו, והיום זה לא דווקא תלמיד חכם: כל יהודי שומר מצוות שהולך עם כתם על בגדו, אנשים מסתכלים ואומרים: תראה, זה שומר מצוות, חסרי ניקיון, חסרי דרך ארץ. וזה חילול השם. כמה צריך אדם להיזהר בדברים הללו, והם בבחינת "על כל נעלם".
"אם טוב ואם רע" - כשגם הטוב בא במשפט
שואלת הגמרא: מאי "אם טוב ואם רע"? הרי כל הדוגמאות היו של דברים שאינם טובים, ומה פירוש שגם על הטוב ישפטו את האדם?
דבי רבי ינאי אמרי: זה הנותן צדקה לעני בפרהסיה. מעשה טוב עשה, נתן צדקה לעני - אלא שדאג שגם אחרים יראו; ואפילו אם לא דאג, אחרים ראו ולא היה אכפת לו. ומה קרה בפועל? אותו עני מרגיש עתה כמסכן שמישהו זורק לו כמה פרוטות. ביישת אותו. עשית מצווה - ויש טוב שגם עליו ישפטו את האדם.
דבי רבי שילא אמרי: זה הנותן צדקה לאישה בסתר, דקמייתי לה לידי חשדא. דוגמה נוספת: מעשה טוב עשה, נתן צדקה לאישה, ודווקא בסתר כדי שלא יידע איש. אבל אנשים ראו שמישהו בא אליה, נכנס ויצא, ועלו בלבם הרהורים וחשדות. לא לקחת בחשבון את זה.
רבא אמר: זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי שבתות. שולח לאשתו בשר שאינו מחותך בערב שבת, ומתוך שממהרים להכינו אין מדקדקים אם הוא מנוקר. ומבאר המהרש"א שיש כאן דבר טוב - הוא מכין לאשתו בשר לצורך סעודת שבת, כדי שיהיה מה לאכול בסעודה, נראה כטוב ולשם מצווה. אבל ישפטו אותך על זה: למה לא הלכת וניקרת ודאגת שיהיה מוכן לאכילה? עכשיו אין לה סבלנות וזמן לנקר אותו כהוגן, ועל ידי זה ה"אם טוב" נהפך ל"אם רע".
רש"י: דקדוק הפסוק
את הפסוק אפשר לקרוא בשתי צורות, ובאמת המפרשים נחלקו בזה, ורש"י בא להכריח את הצורה האחת, הדקדוקית והנכונה. אפשר לקרוא "את כל מעשה האלוקים" - את כל מעשיו של האלוקים, יביא במשפט. אבל זה פירוש תמוה מאוד: מי שופט את מעשה האלוקים? וכי מעשה האלוקים צריך משפט?
לכן מסביר רש"י שהקריאה היא: "כי את כל מעשה" - עצור, "האלוקים יביא במשפט". ראשית, הטעמים מוכיחים כך: מעל המילה "מעשה" יש זקף, ו"זוקף" היינו עומד, מפסיק. שנית, מצד הניקוד: אומר רש"י שאילו היה "מעשה" נקוד בצירה - היה זה סמוך, "מעשה האלוקים"; אבל מכיוון שהוא נקוד בסגול, משמע שהוא נפרד: "את כל מעשה", ואז "האלוקים יביא במשפט". (רש"י קורא לניקוד הזה "פתח", ודבר זה מובן למי שבקי במסורות הניקוד, שאצל התימנים קוראים את הסגול כפתח, וכידוע היו כמה סגנונות ניקוד.) ומביא רש"י שיש מקומות שבהם המילה מחוברת וכך היא מנוקדת: "מעשה ידינו כוננהו", "מעשה חושב", ששם היא בצירה מפני שהיא בסמיכות.
ויש כאן הבדל נוסף - בהטעמה, מלעיל או מלרע. כשאתה אומר "מעשה ידינו" או "מעשה ידיו" אינך מטעים אותה כמילה עומדת בעצמה, אלא מסמיך אותה; ואילו כאן, "מעשה" מפסיק, ו"האלוקים יביא במשפט". ומסיק רש"י: כוונת הדברים היא שאת כל מעשה אשר האדם עושה - האלוקים יביא במשפט. לא את מעשה האלוקים, אלא את מעשה האדם.
האבן עזרא: לפי כוונת הלב
האבן עזרא מבאר: ועניין "על כל נעלם" - כל מעשה נראה, והמעשה שיובא במשפט יישפט כפי הנעלם. כלומר, את המעשה הגלוי ישפוט השם לפי כוונת הלב: מה הייתה הכוונה במעשה הזה, האם הייתה לטובה, וכמה שלמות לב הייתה בו. ומביא האבן עזרא גם את דרשת חז"ל, שיש אומרים אפילו כל דבר שנעלם ממך, אלא שהפירוש הראשון נכון יותר בעיניו.
האלשיך: "מעשה האלוקים" - הגלגולים
האלשיך הקדוש מסביר שעל ידי מצוות עשה ומצוות לא תעשה מתקדשים כל אבריו של האדם. ולפי זה קשה: אם כן לעולם לא ישתלם איש, כי מי גבר אשר ישלים את כולן, לא בשוגג ולא בזדון? מי הוא האדם שישלים את כל המצוות ויאמר שלא היה לו שום שגגה ושום זדון בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו?
ומקדים ביאור נפלא. חז"ל אומרים שבראש השנה "ספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים". ושואל: מתים מאן דכר שמייהו? למה לפתוח ספרי מתים? הם כבר נידונו, ובשנה האחרונה, עד כמה שידוע, לא עשו כלום - על מה יש לדון אותם? אלא כשמביאים אדם למשפט לפני השם יתברך, צריך לחזר אחר ספרי מתים רבים, שהרי אין דנים את האדם רק על מעשיו עכשיו, אלא גם על הגלגולים הקודמים, כמו שאומר רבי שמעון בר יוחאי שאדם נידון גם על גלגוליו הקודמים. וזו הייתה נחמתו של איוב כשבא לנחמו: הצרה שלך אינה על מה שעשית עכשיו - בזה אתה צודק, אתה צדיק; אלא שהיית גלגול של תרח, ולתרח יש הרבה מה לכפר.
ואם כן, כשבאים לדון את האדם בראש השנה, כיצד תדון אותו דין אמת בלי לראות מה היה עמו קודם? אי אפשר. לכן צריך לפתוח גם את ספרי המתים, ולראות אילו גלגולים עבר, כמה השלים בזה ובזה, מה עשה ומה נשאר לו להשלים בגלגול זה. וזהו שאנו אומרים: "זכר כל המעשים לפניך בא... להיפקד כל רוח ונפש" - לא רק להיפקד בריות, אלא גם כל רוח ונפש.
ולפי זה אומר האלשיך: אל תתמה כיצד ישלים אדם בכל אבריו, כי "את כל מעשה האלוקים יביא במשפט" - והוא דורש שלא כרש"י, אלא "מעשה האלוקים" ממש. ומי הוא מעשה האלוקים? "נעשה אדם". את כל בני האדם הוא מביא במשפט, גם את אלה שאינם כאן, גם את אלה שכבר מתו - את כולם. "אם טוב ואם רע": כשהוא שופט את בני עולמו החיים, שופט גם על כל מה שהיה קודם, ואז אדם בגלגול ועוד גלגול הולך ומזדכך עוד ועוד, וכמה חסד יש בדבר הזה, כמו שהארכנו במשנת הגלגולים. וזהו "על כל נעלם" - שכל הדברים האלה בבחינת נעלם, שהרי מה היה בגלגול הקודם, מה תיקנת אז ומה נשאר לך לתקן, הכול נעלם. על כל נעלם הקדוש ברוך הוא שופט, שהוא דן גם את אלה שאינם נמצאים כאן עמנו.
המלבי"ם: מתי הטוב קודם ומתי הרע
המלבי"ם מבאר את הלשון "אם טוב ואם רע", ומעמיד כלל נפלא: לפעמים מופיע בכתובים הטוב לפני הרע, ולפעמים הרע לפני הטוב, ומה הכלל בזה?
כל מקום שהטוב והרע הם החלטיים - טוב ברור ורע ברור - שם הטוב קודם לרע, מפני שהאדם תמיד שואף אל הטוב; הוא רוצה טוב ואינו רוצה רע. לכן: "עץ הדעת טוב ורע", "יודעי טוב ורע", וכאן "אם טוב ואם רע".
אבל כשהטוב והרע אינם מוחלטים אלא נמדדים בערך הנפעלים, כלומר טוב לזה ורע לזה, שם הרע קודם. כגון "לא נוכל דבר אליך רע או טוב" - מה הוא ה"רע" שם? שרבקה לא תלך עם אליעזר. רע למי? רע לך, לא לנו; בשבילנו דווקא טוב שתישאר כאן. זה רע בערך הנפעל: לאליעזר זה רע, ואין זה רע מוחלט. ולכן הרע קודם לטוב. וכן במקום שהסדר עצמו מחייב להקדים את הרע, כמו "סור מרע ועשה טוב" - קודם תתרחק מן הרע, וכן "שנאו רע ואהבו טוב" - קודם ישנא את הרע ואחר כך יידבק בטוב.
ספר חסידים: חידוש שנגלה ולא נכתב
בספר ליקוטי בתר ליקוטי מביא בשם ספר חסידים: אדם שגילה לו הקדוש ברוך הוא דבר בתורה ולא כתב אותו - נחשב כגזלן. ולמה? כי לא נתגלה לו דבר זה אלא כדי לכותבו. וזה חידוש גדול. "סוד ה' ליראיו" - ומה תכליתו? "ובריתו להודיעם", שתודיע את זה לאחרים. התחדש לך דבר - כתוב אותו. וזהו "יבוא במשפט על כל נעלם": השם יבוא עמך במשפט, למה גרמת שהסוד שמסרתי לך יישאר נעלם? אילו היית כותב אותו, היו הדברים עומדים ימים רבים והסוד היה מתגלה לכול.
בעל תעלומות חכמה: המשפט על המחשבה
בספר תעלומות חכמה כותב על "כי את כל מעשה יביא האלוקים במשפט": דע לך, לא רק את המעשה יביא האלוקים במשפט אלא גם את המחשבה, ולפי המחשבה יוכרע משפטו לטוב או לרע. כי יכול להיות שאדם עשה דבר טוב והמגמה שלו הייתה רעה, ויכול להיות שעשה דבר רע ומגמתו הייתה טובה. וכמו שאומרים חז"ל: גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה - למדנו שהכול תלוי בכוונה. ובזה בא שלמה ללמדנו שהכול תלוי בכוונה, והעיקר הוא ה"נעלם": עד כמה הייתה כאן כוונה אמיתית ושלמה לכבוד הבורא יתברך.
לסיכום:
חתימת קהלת מעמידה את האדם על תכליתו: "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" - כל השאר נגזר עליו מראש, ורק היראה נשארה בידו; מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, והחכמה היא לדעת זאת בתחילת הדרך ולא רק בסופה. ועל זה בא הפסוק האחרון: "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע" - שהדין הוא על הדקויות, על המעשה הקטן שנעלם מעיני העושה וגורם צער או מיאוס לזולתו, ואף על הטוב שנעשה בלי דעת ובלי כוונה נכונה. הכול נמדד בנעלם - בכוונת הלב. השם יזכה אותנו לעובדו בלבב שלם, ולקיים את כל אשר למדנו, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים. אמן ואמן.