נחזור לענייננו — מאיפה התחלנו
בשיעור הקודם פתחנו את ה"דלת" של המאמר — ראינו שהמאמר הזה, היושבת בגנים (תשי"א), נאמר על ידי הרבי בשבת פרשת בשלח, י"ג שבט תשי"א, שנה אחרי ההסתלקות של הרבי הריי"צ. ואמרנו: זה לא מאמר רגיל. זה מאמר שנאמר מתוך אבלות, אבל עם הרבה תקוה, על פסוק מתוך שיר השירים, פסוק של געגוע, של חיפוש, של אהבה. וכבר אז שאלנו: למה דווקא הפסוק הזה? למה דווקא עכשיו?
היום אנחנו נכנסים פנימה. אנחנו פותחים את אות א' עצמה ומתחילים לאסוף את השאלות. כי כדרכו של מאמר חסידי, לפני שמקבלים את ה"מטמון", צריך קודם להרגיש כמה זה תמוה. אז בואו נתחיל לתמוה.
הפסוק עצמו — מי זאת "היושבת בגנים"?
המאמר נפתח במילים:
היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך
זה פסוק משיר השירים. ובשיר השירים, כמו שלמדנו, הדוד והרעיה הם משל — הקב"ה וכנסת ישראל. אז מי מדבר כאן אל מי? הדוד, כביכול הקב"ה, פונה אל הרעיה, אל כנסת ישראל, ואומר לה: את, היושבת בגנים — "חברים מקשיבים לקולך". יש חברים שמאזינים לקולך. תני לי לשמוע את הקול הזה.
אבל רגע. "בגנים" — בלשון רבים. למה גנים? למה לא גן אחד? ועוד שאלה — מי הם ה"חברים"? ולמה הם "מקשיבים"? ומה זה ה"קול" הזה שכל כך רוצים לשמוע אותו?
הרבי לא נכנס לפסוק הזה לבד. שימו לב למה שכתוב מיד:
ומביא בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר (במאמרו המשך למאמר דהסתלקות) ב׳ פירושים דלכאורה הם הפכים
כלומר — הרבי מביא את כ"ק מו"ח אדמו"ר, חמיו, הרבי הריי"צ, שבמאמר שלו — "במאמרו המשך למאמר דהסתלקות", כלומר במאמר שהוא פרסם לפני הסתלקותו — הביא שני פירושים על הפסוק הזה.
ועכשיו תשמעו את המילים המדויקות: "ב' פירושים דלכאורה הם הפכים". שני פירושים שהם, לכאורה, הפכים זה מזה. לא שני פירושים שמשלימים זה את זה בנחת — שני פירושים שמושכים לכיוונים מנוגדים. וזו כבר השאלה הראשונה הגדולה שלנו: למה להביא שני פירושים שהם הפכים? ואיך אפשר ששניהם נכונים בו־זמנית?
החזיקו את השאלה הזאת. נחזור אליה.
פירוש ראשון — "גנים" זה העולם הזה
נתחיל עם הפירוש הראשון. הרבי אומר:
פי׳ א׳ דגנים היינו עוה״ז ויושבת בגנים קאי על כנסת ישראל הנפוצה בגולה רועה בגנים של אחרים
הפירוש הראשון: "גנים" הם עולם הזה. הגנים — זה כאן. זה למטה. וה"יושבת בגנים" — זו כנסת ישראל (knesset Yisrael — כלל נשמות ישראל), אבל לא בזמן הוד והדר. אלא — שימו לב למילים — "הנפוצה בגולה". כנסת ישראל המפוזרת בגלות. עם ישראל שמפוזר על פני כל העולם, ש"רועה בגנים של אחרים".
עצרו על הביטוי הזה — "רועה בגנים של אחרים". איזו תמונה עצובה ונוקבת. כמו צאן ששולחים אותו לרעות, אבל לא בשדה שלו, בשדה של אחרים. בארץ זרה. בגן של מישהו אחר. זה הדימוי שהרבי בוחר לכנסת ישראל בגלות — היא לא בבית. היא רועה בשטח של אחרים, מתפרנסת רוחנית מאדמה שאינה שלה.
עכשיו — לכאורה, לפי הקריאה הזאת, זה ציור קודר. גלות, פיזור, "גנים של אחרים". איפה כאן הבשורה? אבל המשיכו לשמוע, כי כאן בא המהפך:
מ״מ כשיושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות, הנה חברים שהם מלאכי השרת... מקשיבים לקולך
"מכל מקום" — אף על פי כן, למרות הכול. גם בתוך הגלות, גם רועה בגנים של אחרים — ישנם רגעים. כשהיא יושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כשיהודי, באמצע הגלות, באמצע הפיזור, נכנס לבית כנסת ופותח פה בתפילה, נכנס לבית מדרש ופותח פה בלימוד — אז מתרחש משהו. אז "חברים מקשיבים לקולך".
ומי הם ה"חברים" בפירוש הזה? תקשיבו:
הנה חברים שהם מלאכי השרת, שנקראים חברים מפני שאין בהם לא קנאה לא שנאה ולא תחרות
ה"חברים" הם מלאכי השרת (המלאכים המשרתים לפני הקב"ה). והרבי נותן לנו מיד את ההסבר — למה דווקא "חברים"? למה לקרוא למלאכים בשם "חברים"?
"מפני שאין בהם לא קנאה, לא שנאה, ולא תחרות". שימו לב לשלישייה הזאת — קנאה, שנאה, תחרות. שלושת הדברים שהורסים כל חברות אנושית. תחשבו רגע על חברויות בעולם שלנו: כמה מהן נסדקות בגלל קנאה? בגלל תחרות? בגלל שאחד הצליח והשני לא? המלאכים נקראים "חברים" דווקא משום שאצלם אין את זה. אין קנאה, אין שנאה, אין תחרות. חברות נקייה, צרופה. וחברים כאלה — הם "מקשיבים לקולך". כשיהודי מתפלל ולומד, המלאכים עצמם מטים אוזן ומקשיבים לקולו.
זה הפירוש הראשון. שמרו אותו. כי עכשיו בא הפירוש השני — ההפוך.
פירוש שני — "גנים" זה גן עדן
עכשיו תשמעו את ההיפוך הגמור:
ופי׳ הב׳ הוא דגנים קאי על ג״ע
בפירוש הראשון — "גנים" זה העולם הזה, למטה, גלות, "גנים של אחרים". ובפירוש השני — "גנים" זה גן עדן! לא למטה — אלא למעלה. לא מקום הפיזור — אלא מקום השכר, מקום הנשמות, המקום הכי גבוה.
עכשיו מבינים למה הרבי אמר "ב' פירושים דלכאורה הם הפכים". זה ממש הפכים. אותה מילה — "גנים" — קריאה אחת מורידה אותה עד תחתית העולם הזה, והקריאה השנייה מעלה אותה עד גן עדן. אותה מילה, שני קצוות. איך זה ייתכן?
ובתוך גן עדן עצמו, הרבי מדייק:
ואף שיש בזה כמה מדריגות לאין קץ אך בכללות נחלקים לב׳ מדרי׳ ג״ע התחתון וג״ע העליון
יש בגן עדן "כמה מדריגות לאין קץ" — אינסוף דרגות. אבל בגדול, בכללות, מתחלקים לשניים: גן עדן התחתון וגן עדן העליון. שתי קומות, כביכול. ושימו לב — שוב חוזר המספר שתיים. שני פירושים, ובתוך הפירוש השני — שתי דרגות גן עדן. הריבוי הזה, ה"גנים" בלשון רבים, מתחיל פתאום לקבל פשר.
ומי הם ה"חברים" כאן, בגן עדן?
וחברים מקשיבים היינו הנשמות שבג״ע שנק׳ חברים
לא מלאכים הפעם — אלא הנשמות שבגן עדן. הנשמות עצמן נקראות "חברים". ושוב — למה? למה הנשמות נקראות חברים? כאן הרבי פותח דלת חדשה לגמרי, ואומר דבר מפליא:
כמו שמבאר במאמר המוסגר דלפעמים נשמה מנשמה נאצלת כו׳
"לפעמים נשמה מנשמה נאצלת". יש מצב שבו נשמה אחת — נאצלת, נמשכת, באה לידי קיום — מתוך נשמה אחרת. שתי נשמות שאינן סתם שכנות, אלא קשורות בקשר של מקור והשתלשלות — אחת יוצאת מן השנייה. זה הופך אותן ל"חברים" במובן העמוק ביותר.
ועכשיו תפסו את גודל השאלה שנפתחה כאן. מה זה אומר שנשמה "נאצלת" מנשמה? מה זה בכלל "אצילות"? והרבי לא משאיר את זה כתעלומה — הוא מיד מקשר אותנו אחורה למאמר אחר:
ופי׳ ענין אצי׳ נת״ל (בד״ה באתי לגני) שהוא גילוי ההעלם
עניין האצילות (האצלה, המשכה והתגלות), כפי שהתבאר כבר — "נתבאר לעיל" — במאמר באתי לגני, הוא "גילוי ההעלם". וכאן אנחנו מגיעים לנקודה של אות א', ולשורת המחשבה שתוביל אותנו הלאה.
"גילוי ההעלם" — ולמה אצילות היא דווקא ירידה
מה זה "גילוי ההעלם"? תרגום פשוט: דבר שהיה נעלם — מוסתר, גנוז, בלוע בתוך מקורו — ועכשיו התגלה, יצא החוצה. הרבי נותן לנו את המילים בעצמו:
שהוא גילוי ההעלם, היינו שהוא דבר אחד, הוא הוא אותו הדבר עצמו אלא שירד ונתגלה מהעלמו
עצרו על המילים "הוא הוא אותו הדבר עצמו". שימו לב — כשדבר "נאצל", זה לא שנברא משהו חדש. זה אותו דבר ממש שהיה קודם נעלם, ועכשיו ירד ונתגלה. אין כאן חידוש של מהות — יש כאן רק יציאה מהסתר אל גלוי.
תחשבו על זה ככה: יש לאדם כשרון — נניח, כושר ניגון. הכשרון קיים בו, אבל הוא נעלם, גנוז, אתם לא רואים אותו. ואז הוא יושב ליד פסנתר ומנגן — והכשרון "ירד ונתגלה מהעלמו". האם נולד כאן כשרון חדש? לא! זה אותו כשרון בדיוק, "הוא הוא אותו הדבר עצמו", רק שעכשיו הוא בחוץ, בגלוי. הרבי בעצמו מביא בדיוק את הדימוי הזה:
וכמו כחות הנעלמים שאח״כ ירדו ונתגלו מהעלמם
הכוחות הנעלמים — היכולות שגנוזות באדם בהעלם — "ירדו ונתגלו". שימו לב למילה הקטנה והעצומה הזאת: ירדו. כי כאן בא המהפך.
המהפך — אצילות נעלית, ובכל זאת ירידה
עכשיו תפסו את ההיגיון של הרבי, כי הוא חד כתער. עולם האצילות הוא העולם הכי גבוה, הכי נעלה, הכי קרוב לאלוקות. אתם הייתם חושבים: ודאי שזו תכלית הכול! לשם מכוונת כל הבריאה! אבל הרבי אומר — לא. ושמעו למה:
דלכן אי אפשר לומר שהכוונה בהבריאה הוא בשביל עולם האצילות, דמאחר שהוא גילוי ההעלם זהו ירידה
תקראו את זה שוב לאט. "אי אפשר לומר" — אסור אפילו לומר — שתכלית הבריאה היא בשביל עולם האצילות. למה לא? "דמאחר שהוא גילוי ההעלם — זהו ירידה". כי אצילות, מעצם הגדרתה, היא "גילוי ההעלם". והרי גילוי ההעלם משמעו שהיה משהו למעלה, בהסתר, גבוה יותר — ומשהו ירד ונתגלה ממנו. ואם זה ירד — סימן שזו ירידה, לא עלייה!
תחזרו לדימוי הכשרון. הכשרון בהעלם, גנוז בנפש — הוא במובן מסוים נשגב יותר מהניגון בפועל. הניגון הוא רק ביטוי מצומצם, ירידה, של הכשרון האינסופי שטמון בפנים. אז אם תשאלו: בשביל מה כל הכשרון הזה? התשובה לא יכולה להיות "בשביל הירידה לניגון". הירידה היא לא התכלית. התכלית חייבת להיות משהו אחר.
וכך בדיוק עם הבריאה. אם עולם האצילות הוא "גילוי ההעלם", הוא כבר ירידה ממשהו גבוה ממנו. ודבר שהוא ירידה — אי אפשר שהוא יהיה התכלית. אז מה כן? הרבי אומר במילה אחת:
אלא התכלית הוא עוה״ז התחתון
עולם הזה התחתון. דווקא הוא. דווקא המקום הכי נמוך, הכי גשמי, הכי רחוק — הוא תכלית הבריאה. זה ההיפוך הגדול שהבטחתי לכם: לא העולם הנעלה ביותר הוא המטרה, אלא העולם הנמוך ביותר.
וחזרה אל החברים
ועכשיו, נסגור את המעגל. כל הדיון הזה על אצילות וגילוי ההעלם — מאיפה הוא בא? הוא בא מ"נשמה מנשמה נאצלת". מהשאלה למה הנשמות נקראות "חברים". והרבי חוזר ומחבר הכול בחזרה:
וכמו״כ הוא בשייכות הנשמות הנ״ל שהוא ענין אצי׳ וגילוי ההעלם
"וכמו כן" — בדיוק אותו עניין. השייכות בין הנשמות, הקשר שעושה אותן ל"חברים" — היא אינה סתם קרבה, סתם שכנוּת. היא "עניין אצילות וגילוי ההעלם". כלומר: נשמה אחת נאצלת מנשמה אחרת באותו אופן — היא "הוא הוא אותו הדבר עצמו", רק שירדה ונתגלתה ממקורה. הנשמה השנייה היא הגילוי של ההעלם של הראשונה. זה הקשר העמוק שהופך שתי נשמות ל"חברים" אמיתיים — לא שתי ישויות נפרדות שהתיידדו, אלא אחת שיצאה מן השנייה, אותה מהות עצמה בשתי דרגות.
ובזה — נסגרה אות א'. שימו לב מה עשה לנו הרבי במהלך אחד: פתח בפסוק של געגוע, הביא שני פירושים הפכיים, חשף שני סוגי "חברים" — מלאכים ונשמות, ואז, דרך מילה אחת קטנה, "נאצלת", פתח את כל סוגיית האצילות, גילוי ההעלם, והניח לפנינו את היסוד המהפכני: תכלית הבריאה היא עולם הזה התחתון.
נסכם — ומה פתוח לפנינו
אז מה הצטבר לנו ביד בסוף אות א'?
למדנו שאצילות היא "גילוי ההעלם" — אותו דבר עצמו שירד ונתגלה ממקום שבו היה נעלם. למדנו שדווקא משום כך, האצילות היא ירידה, ולכן אי אפשר שתהיה היא התכלית. ולמדנו את המסקנה החדה: "התכלית הוא עוה"ז התחתון" — לא העולם הנעלה, אלא דווקא התחתון. וראינו איך כל זה מאיר בחזרה את הקשר בין הנשמות — "נשמה מנשמה נאצלת" — ועושה אותן ל"חברים".
שימו לב מה נשאר פתוח, ובגדול. הרבי זרק לנו פצצה ולא פירק אותה: למה דווקא עולם הזה התחתון הוא התכלית? אם האצילות כל כך נעלית, מה יש בעולם הנמוך, הגשמי, החשוך, שאין באצילות? מדוע יורד הקב"ה כל הדרך למטה, ודווקא שם — ולא למעלה — מונחת כל הכוונה?
זאת השאלה הגדולה שתפתח את אות ב'. תזכרו אותה. בשיעור הבא נתחיל לרדת איתה — אל התחתון.