"חדר" השלוש מאות עשרים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום רביעי כ"א תשרי, הושענא רבה, ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, ברכה, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"א בחודש, אומרים את הפרקים ק"ד ו-ק"ה.
תניא, עדיין ממשיכים פרק כ"ג. השיעור היומי מתחיל בעמוד 272 במילים "על כן אהוביי", ומסתיים בעמוד קל"ז במילים "בפירוש רש"י ז"ל שם".
הפתגם היומי כולל הנהגות שונות הקשורות לתאריך זה, הושענא רבה. הנהגה ראשונה: "בתקון ליל הושענה-רבה גם פרשת ברכה אומרים רק פעם אחת מקרא - היו יחידים שאאמו"ר ציום לאומרה בהושענה-רבה עם פירש"י ואינה הוראה לרבים - ובערב שמחת תורה אומרים אותה שניים מקרא ואחד תרגום".
מה קראנו כאן? בליל הושענא רבה יש "תיקון", ובו אומרים את כל ספר דברים. יש דעות, שמאחר שהושענא רבה הוא ערב שמחת תורה, ובשמחת תורה קוראים את כל פרשת ברכה, ותמיד לפני שבת שקוראים בה את כל הפרשה אומרים אותה שניים מקרא ואחד תרגום — יש הנוהגים שכאשר קוראים בלילה את כל ספר דברים, בהגיעם לפרשת ברכה יאמרוה שניים מקרא ואחד תרגום, כהכנה לקריאה בשמחת תורה, שקוראים בה את כל פרשת ברכה.
ומנהגנו אינו כך; אלא בתיקון אמירת פרשת ברכה היא עניין בפני עצמו — מסיימים את כל ספר דברים, כולל פרשת ברכה, פעם אחת. אך לאחר מכן, כשמגיע ערב שמחת תורה — למחרת ביום, שכן עתה דיברנו על ליל הושענא רבה, ובערב שמחת תורה שהוא הושענא רבה ביום, אז אכן צריך לומר, כמו בכל ערב שבת, את פרשת ברכה שניים מקרא ואחד תרגום, שכן זהו הזמן שקוראים בו את פרשת ברכה.
בסוגריים הוא מביא שהיו יחידים שהרבי הרש"ב ציווה אותם, כהוראה אישית, לומר את פרשת ברכה עם רש"י בלבד — אך לא שניים מקרא ואחד תרגום. ודבר זה ודאי אינו קשור לאמירה של ליל הושענא רבה. זהו המנהג הראשון.
מנהג שני שמביא הרבי: "קודם ההלל מסירים שתי הכריכות שעל הלולב, ונשארים רק הג' המאגדים ג' המינים יחד". כפי שכבר ראינו בימים קודמים, כשדיברנו על סדר איגוד הלולב, יש על הלולב עצמו שתי כריכות, ועוד שלוש כריכות בטפח אחד שבחלק התחתון, המאגדות את הלולב עם הערבות וההדסים. ביום הושענא רבה, לפני ההלל, צריך להוריד את שתי הכריכות המחזיקות את הלולב עצמו, ואז נשארים רק עם השלוש שבחלק התחתון. וההדגשה כאן "קודם ההלל" — כלומר, כאשר נוהגים לברך על ארבעת המינים בבוקר בסוכה, עוד לפני התפילה, אין להוריד עדיין את שתי הכריכות; רק בבית הכנסת, לפני אמירת ההלל, מורידים את שתי הכריכות שעל הלולב.
מה טעם הדבר? יש בו טעם פשוט וטעם פנימי. הטעם הפשוט הוא שאת הלולב צריך לנענע, והנענוע צריך לגרום שיורגש נענוע בעלים. כל השבוע הם הדוקים בכריכות, ומנענעים את כללות הלולב, ואין צורך שיהיה הנענוע בכל עוצמתו; אך ביום האחרון, שהוא "גמר החתימה", צריך שהנענוע יהיה כראוי — ובנענוע יש סגולה, שכפי שכתוב הוא עוצר טללים רעים ורוחות רעות. עיקר הנענוע הוא בהלל, ואף שמנענעים גם בבוקר לפני התפילה, עיקרו בהלל; ולכן לפני ההלל, קודם שנכנסים לנענוע, מורידים את שתי הכריכות שעל הלולב כדי שהנענוע יהיה כראוי. זו הסיבה הפשוטה.
ויש בזה גם טעם פנימי מעניין שמביא הרבי באחת השיחות. שלוש הכריכות שבחלק התחתון, האוגדות את הלולב, הערבות וההדסים, הן כנגד יעקב אבינו; ושתי הכריכות שעל הלולב הן כנגד אברהם ויצחק. ומסביר הרבי, מדוע כנגד יעקב אבינו יש שלוש כריכות, וכנגד אברהם ויצחק כריכה אחת לכל אחד? יעקב אבינו מידתו — מידת התפארת, והתפארת כוללת בתוכה גם חסד וגם גבורה; אז יש בו תפארת, חסד וגבורה — שלושת הקווים, ולכן כנגד התפארת יש שלוש כריכות.
ועוד, בתפארת יש התכללות, ולכן תפקידן של שלוש הכריכות הוא לכלול את הלולב, ההדסים והערבות יחד; תנועת ההתכללות של המגוון היא יעקב, ולכן שלוש הכריכות הן כנגד יעקב אבינו. ואילו שתי הכריכות שבלולב עצמו הן כנגד אברהם ויצחק, שאין עניינם התכללות — הם או חסד או גבורה. תפקידן של כריכות אלו הוא אחר: לסגור את ענפי הלולב, שלא תהיה זליגה לכיוונים לא טובים, שלא תהיה יניקת החיצונים. שכן ידוע שמאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשיו; ולכן כורכים את הלולב כדי שעליו ייסגרו ולא תהיה חלילה פתיחה לכיוונים לא טובים ויניקה לחיצונים. זו הסיבה.
וכשמגיע הושענא רבה — יום שיש בו עדיין מקום לחיצונים, וזו הסיבה שעדיין נוטלים ארבעת המינים בהושענא רבה, שעניינם להראות שעם ישראל מנצח; ואם מראים שעם ישראל מנצח, משמע שיש מול מי להראות זאת, שיש חיצונים — אך אין חשש של יניקת החיצונים. יום גדול כזה, שאין בו חשש ליניקת החיצונים, ולכן מורידים את שתי הכריכות שעל הלולב. שהרי מה יש לחשוש — שתהיה יניקת החיצונים? ביום זה אין חשש כזה, ולכן מורידים אותן. וזו באמת הסיבה שבשמיני עצרת ובשמחת תורה, שאז אין כלל מקום לחיצונים, אין נוהגים כמנהגי הושענא רבה עם המינים — כבר אין צורך בכך, שכן אנו במצב של קדושה בלבד. זהו הטעם הפנימי לכך שביום הושענא רבה מורידים לפני ההלל את שתי הכריכות שכנגד אברהם ויצחק.
המנהג השלישי שמביא הרבי הוא "עירוב תבשילין". בקביעות זו של ה'תש"ד מופיע הדבר כבר בפעם השלישית בחודש תשרי — בחגים החלים בימים חמישי ושישי, וסמוך להם שבת, כמו כאן: יום רביעי הושענא רבה, חמישי-שישי שמיני עצרת ושמחת תורה, ולאחריהם שבת. בקביעות כזו צריך תמיד, בערב החג הראשון, לעשות עירוב תבשילין, שמטרתו, כפי שכבר דיברנו, לאפשר לבשל מהיום השני של החג לשבת, מיום שישי לשבת; והעירוב תבשילין שנעשה ביום רביעי יאפשר זאת. הרבי מזכיר כאן עניין זה של עירוב תבשילין.
הדבר האחרון: "בהושענא-רבה טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל לא בשמיני-עצרת ושמחת-תורה". הרבי מביא את הידוע ממכתב אדמו"ר הזקן, שמקום הדבש הוא מראש השנה עד אחרי הושענא רבה. ומהי משמעות הדבש? מסביר אדמו"ר הזקן במאמר אחר, שבתקופה זו צריך להמתיק את הגבורות, וזה קשור במיוחד בימים מסוימים כמו הושענא רבה — במיוחד המתקת הגבורות על ידי חביטת הערבה וכדומה. הדבש הוא סמל של המתקת גבורות.
מדוע? כי הדבש כולל בתוכו גם חסד וגם גבורה: מצד אחד הוא מתוק, מתוק ביותר; ומצד שני — אם אדם יאכל כפית או שתיים של דבש, כבר לא יוכל להוסיף ולאוכלו, והוא נעשה דחוי אצלו. אם כן, מהו הדבש — מתיקות או דחייה? יש בו שילוב של גבורה ממותקת, ורואים בו שני הפכים. לכן טובלים בדבש. וכאן אומר הרבי שהדבר נמשך עד הושענא רבה, אך לאחר שהגענו לשמיני עצרת ושמחת תורה זה כבר עניין אחר, וחוזרים לטבול במלח, ואין עוד צורך בעניין הדבש.
ולעניין השאלה, מראש השנה ועד הושענא רבה — האם צריך לטבול בדבש בכל יום, בכל סעודה, בכל חול המועד, או רק בשבתות ובחגים? פעם הסתפק הרבי בדבר, ויש "היום-יום" בחלק שני, המודפס בסוף הרבה ספרים — פתגמים שלא יצאו כספר — ושם מכריע הרבי באופן ברור מתי בעיקר צריך לטבול בדבש בכל תקופת תשרי: בראש השנה, בערב יום הכיפורים ובמוצאי יום הכיפורים, בחג הראשון של סוכות ובהושענא רבה. ואשר לחול המועד, הלשון שם היא "מהיכי תיתי" — כלומר, בחול המועד אין חובה; ואם רוצים לעשות זאת, הרי זה בסדר גמור, אך הזמן העיקרי מסתיים בהושענא רבה. ובזה מסיים הרבי את המנהג היומי.