"חדר" השלוש מאות עשרים ואחד בהיכל היום-יום.
יום חמישי ט"ו תשרי, א' דחג הסוכות ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, ברכה, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ח בחודש, אומרים את שני הפרקים ע"ז וע"ח.
תניא, ביום הזה ממשיכים את אגרת כ"ב. השיעור היומי מתחיל בעמוד 268 במילים "וכמו אב", ומסתיים במילים "הדינין נצח סלה ועד", שבעמוד קל"ה.
בפתגם היומי מביא הרבי כמה הנהגות שנוהגים בערב סוכות, ובכלל בחג הסוכות — בעיקר ביום הראשון ובמהלך החג. נעבור על ההנהגות לפי סדרן. מקורן של הנהגות אלו ביומנו של הרבי, שבו כתב את מה ששמע מהרבי הריי"צ.
הנקודה הראשונה קשורה ליום הראשון של סוכות, בעת "כשנותנים הד' מינים לאחר לברך עליהן": מי שרוצה לזכות אדם אחר ולתת לו לברך על ארבעת המינים שלו, "אומרים בפירוש" — צריך לומר בפה במפורש לאותו מקבל — שנותנים לו זאת "שהוא במתנה על מנת להחזיר". אנו נותנים לו זאת במתנה, שיהיה שלו; אך בהלכה יש הגדרה של מתנה גמורה המותנית בכך שלאחר השימוש יחזיר המקבל את הדבר לנותן. הצורך לומר זאת ולנהוג כך בנתינת ארבעת המינים הוא "ובפרט ביום הראשון" של סוכות. נקודה זו נוגעת מאוד, ויש בצורת אמירה והתנהגות זו "והוא תועלת לנותן ולמקבל".
נסביר את הדברים. כידוע, ביום הראשון של סוכות — כפי שמדגיש כאן הרבי שהדבר בפרט ביום הראשון — חייבים ארבעת המינים להיות שייכים באופן מלא לאדם המשתמש בהם, כלשון הפסוק "ולקחתם לכם", ש"לכם" פירושו שיהיה שלכם לגמרי. זה לגבי היום הראשון.
ומה באשר לשאר הימים? יש דעת התוספות — שלא כל הראשונים מסכימים עמה — שבבית המקדש היה חיוב שארבעת המינים יהיו "לכם" לא רק ביום הראשון, אלא בכל ימי החג, כל השבוע. ואם ההלכה אומרת שארבעת המינים צריכים להיות שייכים לאדם, הרי אינו יוצא ידי חובה בלולב שאול — אם נטל מאדם אחר את ארבעת המינים ברשות, אך אינם שלו אלא של אחר — ואינו יכול לברך עליהם, שכן בתורה כתוב שצריכים להיות שלך ולא של אחר שהשאילם לך.
זו הסיבה שאם אתה רוצה לתת לאדם אחר את ארבעת המינים ולאפשר לו לצאת ידי חובה, עליו לומר לו במפורש שנותן לו זאת במתנה; ואז המקבל, משקיבל זאת במתנה, יכול לקיים את המצווה כהלכתה, שכן עתה הם שלו, והתורה אומרת שצריכים להיות שלך. זהו החלק הראשון של המשפט, וטמונה בו תועלת למקבל — שעל ידי האמירה שנותנים לו זאת במתנה, נעשה הדבר שלו והוא מקיים את המצווה כהלכתה.
אך מוסיפים לאמירה שזה במתנה משפט חשוב נוסף: "על מנת להחזיר". כלומר, אף שאתה מקבל עתה את הדבר, עליך להחזיר את המתנה בסיום השימוש. מהי הסיבה לתוספת "על מנת להחזיר"? בכך יש תועלת גם לנותן. מדוע? כי אם יחזיר המקבל את הדבר לנותן החזרה גמורה, יוכל הנותן להמשיך ולברך עליו בימי החג הבאים, בהיותו שלו לגמרי. שכן אילו היה נותנו במתנה והלה היה מחזירו לו לא כמחזיר אלא כנותן מצדו — באופן שבעל הבית הוא המקבל, והלה נותן לו זאת בהשאלה או בכל אופן אחר — לא היה הדבר שוב שייך לנותן. כדי שהדבר יועיל לשניהם — למקבל לאותו יום, ולנותן לימים הבאים — צריך לומר שזה במתנה על מנת להחזיר.
ביום הראשון ודאי יש בכך תועלת למקבל; ואם הנותן עצמו טרם בירך, ודאי שעליו לקבלו באופן שיהיה שלו כדי שיוכל לברך. לכן מדגיש הרבי כאן שהדבר בפרט ביום הראשון — ומלשון "בפרט ביום הראשון" מובן שגם בשאר ימי החג, אף בחול המועד, כך צריך להיות אופן הנתינה. וכך אכן נהג הרבי למעשה, כשהיה נותן את ארבעת המינים שלו לחסידים לברך עליהם, שגם במשך הימים הבאים היה תמיד אומר שהוא נותנם במתנה על מנת להחזיר.
מדוע צריך שגם בשאר הימים יהיה הדבר כך? הרי אמרנו שההדגשה שבתורה "ולקחתם לכם" היא ביום הראשון, אך הזכרנו שלדעת התוספות בבית המקדש היה צריך שיהיה "לכם" כל השבוע. מאחר שנטילת הלולב ונענועו בימי חול המועד הם זכר למקדש, עושים זאת באופן מלא — זכר למקדש — שיהיה שייך לנו לגמרי, כפי שהיה צריך להיות בבית המקדש. נוסף על כך, יש לנו ודאי תקווה, אמונה וציפייה שבית המקדש ייבנה מיד, ואז יהיה עלינו להשתמש בלולב בימים הבאים כבר בתוך בית המקדש, ויצטרך להיות שלנו. לכן יש בכך תועלת גם לנותן, בכך שהמקבל מחזיר לו את הדבר באופן מלא, ועל מנת כן קיבל את המתנה.
נמשיך בפתגם. כתוב בו "הורה אאמו"ר" — הכוונה לרבי הרש"ב; הרבי הריי"צ אומר שאביו, הרבי הרש"ב, הורה "שיתחילו ברכת שהחיינו כשהלולב בידו אחת והאתרוג בשנייה". מה הכוונה? כידוע, בפעם הראשונה שאדם מברך על ארבעת המינים יש לו שתי ברכות: ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב", וברכת "שהחיינו" הנאמרת בפעם הראשונה. בעבר היה נהוג שבעת אמירת הברכה הראשונה וגם השנייה מחזיקים ביד ימין רק את הלולב, והאתרוג עדיין מונח על השולחן; ורק לאחר סיום שתי הברכות היו נוטלים את האתרוג ביד, מחברים אותו ללולב ומנענעים.
על כך באה כאן ההדגשה, שהרבי הרש"ב הורה שבעת אמירת הברכה הראשונה, על נטילת לולב, מחזיקים ביד רק את הלולב והאתרוג עדיין מונח על השולחן; אך כשמגיעים לברכת "שהחיינו", כבר נוטלים את האתרוג ביד השנייה — עדיין אין מחברים, אך כבר מחזיקים ביד השמאלית את האתרוג, וביד הימנית את הלולב והמינים הנוספים. זאת בעת ברכת "שהחיינו", ובסיומה מתחילים את סדר הנענועים. זו ההוראה כאן.
הרבי מוסיף, שהרבי הרש"ב עצמו היה נוהג שתוך כדי אמירת ברכת "שהחיינו", כשהיה מגיע למילה "וקימנו", כמעט לקראת סיום הברכה, כבר היה מחבר את האתרוג עם הלולב — עדיין בלא לנענע, רק לחבר; וכשהיה מגיע למילים "לזמן הזה", היה מקרב זאת לכיוון החזה, ובסיום הברכה היה מתחיל את סדר הנענועים. אך נקודה זו אינה כתובה כאן; כאן עיקר ההוראה שבעת ברכת "שהחיינו" יחזיק את האתרוג ביד שמאל.
הדבר השלישי: "הפסוקים כי אמרתי וגו' - רק בהושענא רבה". הכוונה היא שכאשר מסתכלים בסדר אמירת ההושענות — בהקפת הבימה בבית הכנסת לאחר אמירת הלל, כפי שזה מודפס בסידור אדמו"ר הזקן — אפשר לשים לב שבכל יום מימי ההושענות, לאחר סיום הקטע (ההולך לפי סדר האלף-בית), יש פסוק. והפסוקים, אם נשים לב, הולכים לפי המידות: ביום הראשון הפסוק "כי אמרתי עולם חסד יבנה" — מידת החסד; ביום השני "לך זרוע עם גבורה" — מידת הגבורה; ביום השלישי "תתן אמת ליעקב", ויעקב הוא מידת התפארת; וכן הלאה, בכל אחד מהימים פסוק הקשור לאחת המידות.
אך מתי אומרים פסוק זה? על כך בא הדגש. כיום כבר מופיע הדבר בסידורים, וכתוב ליד הפסוק שרק כשמגיעים ליום האחרון של סוכות, הושענא רבה, שבו אומרים את כל שבעת הקטעים ומקיפים שבע פעמים את הבימה — אז אומרים את הפסוקים הללו בסיום כל קטע. אף על פי שהם מודפסים לאחר כל קטע, אמירתם בכל יום נוגעת רק להושענא רבה.
נמשיך בפתגם. הנקודה הרביעית: "גם ביום מברכים לישב בסוכה אחר קידוש ולא אחר המוציא". מה הנקודה כאן? יש ברכה שצריך לברך בסוכות — "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". בהלכה כתוב שברכה זו מברכים כשאוכלים מיני מזונות כשיעור, או כשנוטלים ידיים לסעודה; אך אדם ששותה יין בלבד ואינו אוכל סעודה — על שתיית יין אינו צריך לברך "לישב בסוכה", וכך כתוב בשולחן ערוך.
על פי הלכה זו כותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, שיש הבדל בין הקידוש שעושים בליל החג לבין הקידוש שעושים ביום החג. בליל החג או בליל שבת שבסוכות יש בתוך הקידוש את ברכת קדושת היום, ומאחר שיש ברכת קדושת היום, מצמידים אליה את ברכת "לישב בסוכה"; ולכן בלילה מברכים "לישב בסוכה" סמוך לקידוש, ואין ממתינים לנטילת ידיים ול"המוציא", כדי להצמיד זאת לברכת קדושת היום.
אך בקידוש של היום אין ברכת קדושת היום; הברכה היחידה שמברכים בו היא "בורא פרי הגפן", ברכת היין. אם כן, אין מקום לברך אז "לישב בסוכה", שכן על יין לבד אין מברכים "לישב בסוכה". מתי אפוא יברכו "לישב בסוכה" בקידוש של היום? על כך כותב בשולחן ערוך: יברכו זאת רק לאחר נטילת ידיים לסעודה ואמירת "המוציא לחם מן הארץ". כך כתוב בשולחן ערוך.
אף על פי כן, כאן בפתגם ה"היום-יום" כתוב אחרת — שכך נוהגים למעשה: גם ביום מברכים את ברכת "לישב בסוכה" אחר הקידוש, ואין ממתינים לאחר נטילת ידיים וברכת "המוציא", אלא מברכים אותה אחר הקידוש, אף שיש בו רק ברכת "הגפן" ולא לאחר "המוציא". זו ההנהגה הרביעית.
ההנהגה החמישית, שבה מסיים את הפתגם: "ההנהגה בעת ברכת כהנים - כנזכר לעיל יום ב' דחג השבועות". אם נסתכל בפתגם שהופיע בז' סיוון — היום השני של חג השבועות — מופיע שם בהרחבה כיצד צריך לנהוג בברכת כוהנים, ויש שם שתי נקודות.
נקודה אחת: לאיזה צד צריך הקהל המקשיב ושומע את ברכת הכוהנים להטות את ראשו תוך כדי שמיעת מילות הברכה — לאן צריך הראש להיות נשוא בעת שמיעת המילה "יברכך", "ה' וישמרך" וכן הלאה.
קטע שני: ידוע שבחגים, כשעושים ברכת כוהנים והכוהנים מנגנים, בהגיעם לשלוש המילים האחרונות "וישם לך שלום" אומרים בין הניגון את תפילת "ריבונו של עולם" על הטבת חלום. יש סדר בכל אחד משלושת הקטעים עד היכן אומרים בתפילה זו: יש קטע שמסיימים בו במילה "וישם", יש במילה "לך", ויש במילה "שלום".
"אנו יודעים עי"ז שרבינו הזקן היה לוקח את ה"צמח צדק", קודם חתונתו, תחת טליתו לנשיאות-כפים" מניין אנו יודעים בדיוק כיצד נוהגים בעת ברכת כוהנים? על כך מספר הרבי, שאנו יודעים זאת מפני שאדמו"ר הזקן היה לוקח את הצמח צדק קודם חתונתו — שכן הצמח צדק היה אז עדיין לפני חתונתו — אדמו"ר הזקן, הסבא, היה מעמידו עמו יחד תחת טליתו בזמן ברכת הכוהנים, לנשיאת כפיים. ומאחר שהצמח צדק היה עם אדמו"ר הזקן יחד מתחת לטלית, ראה כיצד נוהג אדמו"ר הזקן — לאיזה צד היה מנענע את ראשו בכל מילה, וכיצד נהג באמירת "ריבונו של עולם", היכן עצר בכל אחת מהפסקאות. הוא סיפר מה שראה אצל הסבא, ומזה אנו יודעים כיצד צריך לנהוג בעת ברכת הכוהנים.