י׳ תשרי

"חדר" השלוש מאות ושישה עשר בהיכל היום-יום.

שבת י' תשרי, יום הכיפורים ה'תש"ד.

שיעורים: חומש, ברכה, שביעי, עם פירוש רש"י.

תהילים, י' בחודש — מפרק נ"ה עד פרק נ"ט כולל. ומלבד זאת, בעקבות התקנה שהובאה ב"היום-יום" של א' אלול לומר תהילים בשם החיילים, מסיימים ביום הכיפורים את שלושים ושישה הפרקים האחרונים שנותרו. וכאן מפורט מתי אומרים אותם: קודם "כל נדרי" — מפרק קט"ו עד פרק קכ"ג; קודם השינה — מפרק קכ"ד עד פרק קל"ב; אחר מוסף — מפרק קל"ג עד פרק קמ"א; ולאחר נעילה — מפרק קמ"ב עד סיום התהילים, פרק ק"נ.

תניא, ביום הזה מסיימים את אגרת כ' באגרת הקודש. השיעור מתחיל בעמוד 264 במילים "ומזה יובן", ומסתיים בסיום האגרת במילים "עולם הבא". נמצא שבשנה מעוברת לומדים את אגרת כ' דאגרת הקודש בכל עשרת ימי תשובה, שכן התחילוה בא' תשרי בראש השנה ומסיימים אותה ביום הכיפורים.

הפתגם היומי הוא פירוט של שבעה עשר מנהגים שונים הנוהגים ביום הכיפורים, בשונה מנוסחאות אחרות. הרבי מפרטם לפי הסדר, אחד לאחד.

הדבר הראשון: "ליל יוהכ"פ מתחילין 'ה' מלך תגל' גו'". מהו הדיוק? בסידור אדמו"ר הזקן, לאחר הוצאת הספרים מארון הקודש בליל יום הכיפורים, הלשון היא "ויאמר פסוק אור זרוע", ואין אדמו"ר הזקן מזכיר לומר את המזמור. על כך מציין כאן הרבי, שלפי מנהגנו אומרים תחילה את מזמור צ"ז בתהילים — "ה' מלך תגל הארץ" — ורק לאחר מכן את הפסוק "אור זרוע".

הנקודה השנייה: "פסוק אור זרוע פעם אחת ובקול רם". ישנם מחזורים שלפי מנהגים שונים אומרים בהם את הפסוק "אור זרוע" שלוש פעמים, ובמקומות אחרים שבע פעמים; ועל כך מציין הרבי שמנהגנו לומר פסוק זה פעם אחת בלבד.

הדבר השלישי: "על דעת הקהל כו' ג"פ ובקול נמוך". כאן מדובר על הנאמר לפני "כל נדרי". בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן כתוב הסדר שאומרים בו כשלוקחים את שלושת ספרי התורה: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל" — היינו תחילה "בישיבה של מעלה" ו"בישיבה של מטה", ואחר כך "על דעת המקום ועל דעת הקהל". על כך מציין הרבי שבפועל בנוסחנו הסדר הפוך: מתחילים ב"על דעת הקהל", ורק אחר כך "בישיבה של מעלה".

הדבר הרביעי: "אין כופלין החרוזים כי הנה כחומר". בסידור "תורה אור", שיצא לאור בתש"א, נכתב שאת הפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר", הנאמר לאחר תפילת ערבית, חוזרים על כל חרוז שוב ושוב. על כך מדגיש הרבי בלוח "היום-יום" (שיצא בתש"ג), שבפועל אין כופלים את החרוזים, אלא אומרים כל אחד פעם אחת בלבד.

הדבר החמישי: "קריאת שמע שעל המיטה כמו בשבת ויו"ט". אף שבכל תפילות יום הכיפורים אומרים וידוי, בקריאת שמע שעל המיטה — גם בליל יום הכיפורים — אין אומרים וידוי, אף כשחל בחול. באחד ממכתביו כותב הרבי שהוא שאל על כך את הרבי הריי"צ, מדוע אין אומרים וידוי גם בקריאת שמע שעל המיטה בליל יום הכיפורים; והרבי הריי"צ התבטא ואמר לו: "ביום הכיפורים אומרים 'על חטא' רק כמה שצריך ולא יותר" — היינו עשר הפעמים, ואין מוסיפים בקריאת שמע פעם נוספת.

המנהג השישי: "אבינו מלכנו זכור רחמיך כו' - בכל תפילות היום". בחזרת הש"ץ ישנה תפילה קצרה הפותחת במילים "אבינו מלכנו זכור רחמיך וכבוש כעסך" ומסתיימת במילים "מעלינו ומעל כל בני בריתך". בסידור אדמו"ר הזקן, בתפילת מוסף של ראש השנה, כותב אדמו"ר הזקן שבראש השנה וביום הכיפורים אומרים קטע זה לפני שהשליח-ציבור אומר "וכתוב לחיים טובים". על כך מדגיש הרבי, שבפועל אומרים קטע זה בכל תפילות היום — לא רק במוסף, אלא בכל התפילות שיש בהן חזרת הש"ץ.

המנהג השביעי: "בר"ה ויוהכ"פ אומרים י"ג מדות הרחמים בהוצאת ס"ת גם כשחל בשבת". בדרך כלל, בכל המועדים ושלושת הרגלים, אומרים י"ג מידות הרחמים בעת פתיחת הארון להוצאת ספר התורה, אך כשחל המועד בשבת אין אומרים אותן. לגבי הימים הנוראים מכריע הרבי, שמנהגנו לומר ביום הכיפורים את י"ג מידות הרחמים בהוצאת ספר התורה גם כשחל בשבת — שכן יש בזה חילוקי מנהגים, ויש קהילות שאין אומרות זאת, ואילו אצלנו כן אומרים גם בשבת.

הדבר השמיני: "שיעור תהלים אחר מוסף". ישנם קטעים הנאמרים בדרך כלל תמיד אחר מוסף, כגון "קוה" ו"עלינו", אך ביום הכיפורים אומרים אותם לאחר נעילה. היה מקום לחשוב שגם את שיעור התהילים היומי יאמרו אחר נעילה, ככל הקטעים הנאמרים אחר מוסף; על כן מדגיש הרבי שאת שיעור התהילים היומי כן אומרים אחר מוסף.

הנקודה התשיעית: "הפטורת מנחת יוהכ"פ - ויהי דבר - ובהמה רבה מי כאל כמוך גו'". ההפטרה של מנחת יום הכיפורים היא "מפטיר יונה", שבה אומרים את כל ספר יונה. בסיומה מוסיפים כמה פסוקים מספר אחר — מספר מיכה, "מי אל כמוך" וגו'. בקהילות האשכנזיות יש מנהג שלא להוסיף פסוקים אלו לאחר הפטרת מנחה, ואילו הרבי מדייק שמנהגנו כן להוסיפם בסיום הפטרת ספר יונה.

הנקודה העשירית: "גם במנחה אומרים לדוד ה' אורי". בקהילות שונות, מעת שמתחילים לומר "לדוד ה' אורי" — מחודש אלול ואילך — יש מקומות האומרים אותו לאחר ערבית ולא לאחר מנחה. יש מדרש המקשר מזמור זה ליום הדין; ולפיכך הנוהגים לאומרו במנחה סוברים שיש לאומרו או בתחילת הדין (בשחרית) או בסוף הדין (במנחה), שכן הדין הוא רק ביום ולא בלילה. היה מקום לחשוב שביום הכיפורים, שבו יש לאחר מנחה תפילה נוספת לפני סוף היום — תפילת נעילה — יש לומר "לדוד ה'" בנעילה ולא במנחה; על כן מדגיש הרבי שגם ביום הכיפורים אומרים "לדוד ה'" במנחה ולא בנעילה.

הנקודה האחת-עשרה: "פתיחת הארון בנעילה לאשרי, ונשאר פתוח עד אחרי כל תפילת נעילה". יש מנהגים שונים לגבי פתיחת הארון בנעילה: יש הנוהגים לפותחו לאחר "אשרי" לפני הקדיש, ויש קהילות הנוהגות לפותחו לאחר תפילת הלחש לפני חזרת הש"ץ. על כך מדגיש הרבי שמנהגנו לפתוח את הארון בנעילה לפני "אשרי", ולהשאירו פתוח כל תפילת נעילה. עד מתי הוא נשאר פתוח? עד סיום תקיעת השופר. כידוע, את השופר תוקעים באמצע הקדיש שלאחר הנעילה, לפני "תתקבל", ואז סוגרים את הארון לפני אמירת "תתקבל" — נמצא שתפילת הנעילה מסתיימת כשהארון פתוח, ורק אז סוגרים אותו.

המנהג השנים-עשר: "בקדיש דנעילה - לעילא ולעילא". בכל העולם נוהגים לומר "לעילא ולעילא" בכל עשרת ימי תשובה, ואילו מנהג חב"ד לאומרו בקדיש רק בתפילת נעילה. על כך יש ביאור באחד ממאמרי הרבי המהר"ש משנת תרל"ד, שם הוא מסביר על פי דברי הזוהר שבגלות הקדוש-ברוך-הוא "סליק לעילא ולעילא" — מתעלה ועולה למעלה מעלה, ואז נוצר נתק מספירת המלכות שהיא כנסת ישראל; אך ביום הכיפורים עולה גם ספירת המלכות "לעילא ולעילא", ולכן בקדיש שבתפילת הנעילה של יום הכיפורים אומרים גם אנו "לעילא ולעילא", מפני שזה זמן מיוחד. [רק להוסיף הערה: מספר המילים בקדיש מדויק מאוד. לכן כשאומרים "לעילא" בלבד — כל השנה, וכולל עשרת ימי תשובה אצלנו — הלשון הוא "לעילא מן כל ברכתא ושירתא", ש"מן כל" הן שתי מילים; ואילו כשאומרים "לעילא ולעילא", נעשות "מן כל" למילה אחת — "לעילא ולעילא מכל ברכתא" — כדי שמספר המילים בקדיש יישאר אותו מספר.]

הדבר השלושה-עשר: "אין כאלוקינו, עלינו". קהילות רבות אינן נוהגות לומר לאחר הנעילה "אין כאלוקינו" ו"עלינו"; ומדגיש הרבי שלפי מנהגנו כן אומרים זאת בסיום תפילת הנעילה.

הדבר הארבעה-עשר: "ואין נושאים כפים" — בתפילת נעילה, שאין הכהנים נושאים כפיהם בה. בשולחן ערוך אומר אדמו"ר הזקן שנשיאת כפיים, עליית הכהנים לדוכן, דומה לעבודה בבית המקדש, שנעשית רק ביום ולא בלילה; ומאחר שבנעילה מאריכים בסליחות ובתפילה ומגיעים עד הלילה, שבו אין נשיאת כפיים, לכן אין נושאים כפיים בנעילה. לו הובנה הלכה זו כפשוטה, היה מקום לומר שאם מגיעים לסיום הנעילה כשעדיין יום, בטרם שקעה השמש, כן אפשר לשאת כפיים; על כן באה כאן ההוראה שאין נושאים כפיים בנעילה כלל, בלא הבדל אם הוא לפני השקיעה או לאחריה.

ולהשלמת העניין: הרבי הריי"צ סיפר לרבי, שבשנת תרמ"ו — כשהיה הרבי הריי"צ ילד כבן שש — התפללו באותה שנה מוקדם, והיתה נשיאת כפיים בנעילה. וכן מסופר שבחודש תשרי ה'ת"ש, בעת מלחמת העולם, כאשר היה הרבי הריי"צ בוורשה ושמע את ההפצצות ממש באמצע המלחמה, הורה להתפלל במהירות כדי שאנשים לא יתעכבו וילכו לבתיהם ולא ייפגעו בדרכים; ואז ציווה שתהיה נשיאת כפיים בנעילה — אך זה היה חריג. בפועל, כפי שכותב הרבי כאן — כפי שהורה לו הרבי הריי"צ לפרסם ב"היום-יום" — בנעילה אין נושאים כפיים בכל מקרה, ואין זה משנה באיזו שעה הגענו לשלב זה.

הדבר החמישה-עשר: "אומרים היום יפנה גם אם העריב היום". יש חרוז הנאמר לאחר "יעלה ויבוא" בחזרת הש"ץ של נעילה, ובו המילים "היום יפנה". בשולחן ערוך כתוב שיש להזדרז ולאומרן לפני השקיעה, שכן אמירת "היום יפנה" לאחר השקיעה היא כדובר שקר, שהרי כבר שקעה השמש. על כך מדגיש הרבי בפתגם, שלפי מנהגנו אומרים "היום יפנה" גם אם כבר שקעה השמש, ואין זה משנה מה מצב השעה.

הדבר השישה-עשר: "אין מברכים שעשה לי כל צרכי עד למחר". ברכה זו, "שעשה לי כל צרכי", מכוונת להודות לקדוש-ברוך-הוא לאחר נעילת הנעליים, ולכן אין מברכים אותה בתשעה באב וביום הכיפורים, שבהם אסור ללכת בנעלי עור — ומברכים אותה בברכות השחר. יש מנהגים לברך ברכה זו במוצאי יום הכיפורים או במוצאי תשעה באב בעת נעילת הנעל; אך יש הוראה של הצמח-צדק, שמסר בשם הסבא — אדמו"ר הזקן — שבפועל אין אומרים ברכה זו גם בנעילת הנעליים במוצאי יום הכיפורים, אלא רק למחרת בבוקר.

הדבר האחרון, הנקודה השבע-עשרה: "ביום הכיפורים מזדמן לצום עשרים ושש שעות". מאחר שיש הלכה להוסיף מחול על הקודש, יש להוסיף גם בתענית מעבר לעשרים וארבע שעות, ונמצא שהתענית נמשכת עשרים ושש שעות. הרבי כותב במכתב שאין להחמיר בזה ואפשר להקל: די אם צמים עשרים וחמש שעות וקצת, שברגע שנכנסים לשעה העשרים ושש כבר נחשב שהתענית היתה עשרים ושש שעות. ומה חשיבותן של העשרים ושש? כי ידוע שהוא כנגד שם ה', שבגימטריה עשרים ושש.

מסופר על הרבי הרש"ב, שחישב והוסיף עוד שלוש עשרה שעות של הכנות ליום הכיפורים — החל מ"כפרות" וכל סדר היום — כדי שיהיה בסך הכול גימטריה של ל"ט. ובעניין הרמז שבמספר ל"ט שהוסיף הרבי הרש"ב על העשרים ושש שעות, יש שיחה של הרבי מי"ג תשרי ה'תשכ"ה, שבה מאריך הרבי להסביר את הרמז שבמספר זה.