"חדר" המאה וחמישה עשר בהיכל היום-יום.
יום שישי ט' תשרי, ערב יום הכיפורים, ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, ברכה (פרשת וזאת הברכה), שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט' בחודש, אומרים מפרק מ"ט עד פרק נ"ד כולל, ושלושת הפרקים שמוסיפים היום — קי"ב, קי"ג, קי"ד.
תניא, ממשיכים ביום הזה ללמוד את אגרת כ' באגרת הקודש. השיעור היומי מתחיל בעמוד קל"ב, במילים "ולפי מה שנתבאר בספר", ומסתיים בעמוד 264, במילים "במקום אחר".
בתחילת הפתגם מביא הרבי התייחסות לכמה מן המנהגים הנעשים ביום זה, בערב יום הכיפורים. ההתייחסות הראשונה היא למנהג הכפרות. לשון הפתגם: "כפרות: בני אדם - ולשלום ג' פעמים, ובכל פעם מסבב ג' פעמים, ס"ה [סך הכל] מסבב ט' פעמים". נסביר: בנוסח המודפס בסידורים ובמחזורים יש קטע ראשון הפותח במילים "בני אדם" ומסתיים במילה "ולשלום" — סיומו של "זה חליפתי" וכו'. הרבי מציין קודם כל שאומרים את כל זה שלוש פעמים, ובכל פעם, כשמסיימים ואומרים "זה חליפתי זה תמורתי", מסובבים את הכפרה שלוש פעמים על הראש.
מהו הדגש במנהג זה? כאשר אנו מעיינים בספר "שער הכולל" (פרק מ"ד), מתייחס הוא למנהג הכפרות ומדייק בשינוי הלשון של אדמו"ר הזקן בין מה שכתב בסידור למה שכתב בשולחן ערוך: בשולחן ערוך הלשון "ועושים כן ג' פעמים", ואילו בסידור הלשון "ויאמר ג' פעמים בני אדם". מכאן מדייק בעל "שער הכולל", שאת הקטע הראשון, המסתיים במילים "מצאתי כופר", אומרים שלוש פעמים, אך את סיבוב הכפרה על הראש באמירת "זה חליפתי" די לעשות פעם אחת. על כך מדייק הרבי כאן בפתגם, שאת הכול עושים שלוש פעמים, ובכל פעם מסובב שלוש פעמים, וסך הכול ט' פעמים.
הדבר הבא שמציין הרבי — כפי שכתוב גם בסידור אדמו"ר הזקן, בקטע שלפני "למנצח... יענך" שאומרים בבוקר — ש"עד סוף תשרי אין אומרים תחנון"; מיום זה, ט' תשרי, עד סוף חודש תשרי, אין אומרים תחנון בכל הימים האלה.
הדבר השלישי — התייחסות למה שנאמר בשולחן ערוך לגבי המלקות שנותנים בערב יום הכיפורים לפני תפילת מנחה. בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלשון, שנהגו שהנלקה, מי שמקבל את המלקות, אומר וידויים בשעה שנלקה; ואילו המלקה, הנותן את המלקות, אומר "והוא רחום יכפר עוון" ג' פעמים, שיש בו סך הכול ל"ט תיבות, כנגד ל"ט מלקות. על כך אומר הרבי כאן במנהג, שבפועל נוהגים — נקרא את הלשון: "מלקות: המלקה והנלקה שניהם אומרים והוא רחום ג' פעמים" — היינו שאין הנלקה אומר וידויים, אלא גם הוא אומר "והוא רחום" כמו המלקה.
הקטע האחרון הוא הפתגם היומי, שהרבי מציין: "בערב יום הכיפורים העבודה היא חרטה על העבר, וביום הכיפורים — קבלה על להבא". פתגם זה מופיע ביומנו של הרבי, ויש עליו ביאור מעניין, שאמרו הרבי הריי"צ במאמר דיבור המתחיל "ויגד לך תעלומות חכמה", במוצאי יום הכיפורים בשנת תרצ"א.
שם מסביר הרבי הריי"צ בהרחבה, שהווידויים שאומרים בערב יום הכיפורים — שאומרים את כל הווידוי פעמיים לפני "כל נדרי" — הם עבודת החרטה על העבר. לעומת זאת, ביום הכיפורים עצמו, ובמיוחד כשמגיעים לסיום היום באמירת "שמע ישראל" ושבע פעמים "ה' הוא האלוקים", זו תנועה של קבלה להבא, שבה מקבל היהודי על עצמו לשנות את מהותו ואת תנועת נפשו באופן שהוא פשוט רוצה להיות דבוק לגמרי בקדוש-ברוך-הוא.
הרבי הריי"צ הביא שם את המשל של בן המשתעשע עם עצמותו של האב, שאין שמחה גדולה מזו. וזו גם הסיבה שמיד במוצאי הצום של יום הכיפורים יש שמחה גדולה, התלהבות עצומה וקירוב גדול בשיר ובזמרה מעומק נקודת פנימיות הלב — כי זו תנועה שבה מתחבר האדם, כבן מלך המתחבר לעצמיותו של אביו המלך. זה עיקר עבודתו של יום הכיפורים.