"חדר" השלוש מאות ותשע בהיכל היום-יום.
שבת ג' תשרי, שבת תשובה, ה'תש"ד. בתחילה מציין הרבי את סדר ומנהגי התפילה וההפטרה לפני השיעורים.
ראשית כותב הרבי: "מתחילין מזמור לדוד ולא לכו נרננה, וכן בכל שבת מוצאי יום טוב". כלומר, כשיום טוב חל בשבת, כתב אדמו"ר הזקן במפורש בסידורו שאז מתחילים "מזמור לדוד" ולא "לכו נרננה". וכאן התוספת: המנהג הוא שגם כשיום טוב חל ביום שישי, בערב שבת, מדלגים על כל חמשת המזמורים הראשונים ומתחילים ב"מזמור לדוד".
מהו הטעם שאומרים בכלל את ששת המזמורים הללו? מקור העניין הוא בשם הרמ"ק, ונאמר שהם כנגד ימי השבוע — חמשת המזמורים הראשונים כנגד חמשת ימי השבוע, והמזמור השישי, "מזמור לדוד", כנגד יום שישי. נמצא שעניינם של מזמורים אלה קשור לימי החול; ולכן כשערב שבת עצמו הוא חג, אין טעם להזכיר עניינים של חול ביום שהוא בעצמו חג. זו הסיבה שאין אומרים מזמורים אלה בקביעות כזו, שראש השנה חל ביום שישי.
בהמשך כותב הרבי: "הפטורה שובה - יכשלו בם, מי א-ל כמוך - מימי קדם". ביום זה ההפטרה היא בספר הושע, המתחילה במילים "שובה ישראל" ומסתיימת במילים "יכשלו בם". לאחר מכן יש תוספת, ובה מנהגים שונים: אנו אומרים לפי מנהג הספרדים, שמוסיפים עוד שלושה פסוקים מספר מיכה, "מי א-ל כמוך" עד "מימי קדם". לעומת זאת, קהילות אחרות מוסיפות פסוקים מספר יואל, או באופנים שונים. זה מנהגנו.
שיעורים: חומש, האזינו, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, בגלל ג' בחודש אומרים מפרק י"ח עד פרק כ"ב כולל, ושלושת הפרקים הנוספים — פרק צ"ד, צ"ה וצ"ו.
תניא, ממשיכים ביום הזה את אגרת כ' באגרת הקודש. השיעור היומי מתחיל בעמוד ק"ל במילים "אך נשמת", ומסתיים בעמוד 260 במילים "בבי"ע [בבריאה יצירה עשייה]".
מקורו של הפתגם היומי ברשימה ארוכה מאוד שכתב הרבי הריי"צ בחורף תרצ"ח. רשימה זו יצאה לאור אחר כך בחוברת בפני עצמה, הנקראת "קונטרס לימוד החסידות", ושם, לקראת סופה, מספר הרבי הריי"צ שפעם שמע הרבי הרש"ב במאמר מאביו, הרבי מהר"ש, על ההבדל בין תשובה לעבודת התשובה. הרבי הרש"ב אומר שאף שלעצמו הבין את ההבדל והתבונן בו, בכל זאת החליט להיכנס לאביו ליחידות ולשאול מהו ההבדל בין תשובה לעבודת התשובה. משנכנס ליחידות אל אביו הרבי מהר"ש, הסביר לו הרבי מהר"ש את ההבדל, ואף שיתפו בסיפור ששמע מאביו, הצמח צדק — והוא הפתגם היומי.
וכך אמר הרבי מהר"ש לרבי הרש"ב: "ביחידות הצמח צדק, אצל רבינו הזקן ב' [יום שני, פרשת] תצא, בשישי באלול תקס"ד, סיפר לו רבינו: בשבת פרשת תבוא תקכ"ח אמר מורי ורבי [הרב המגיד ממעזריטש] תורה והתחלתה: "ושבת עד ה' אלוקיך"".
ומה ביאר המגיד? הוא התייחס למילים "עד ה' אלוקיך", "וביאר, כי עבודת התשובה צריכה להיות עד אשר הוי' שהוא למעלה מהעולמות, יהיה "אלוקיך"". ומהו "אלוקיך"? ידוע ש""אלוקים" בגימטריה "הטבע"", כמו שנאמר "בראשית ברא אלוקים". אם כן, "ה' יהיה אלוקיך" פירושו שגילוי שם ה' יחדור לתוך כוחך וחיותך.
מושג זה, ש"ה' יהיה אלוקיך", מופיע בהרבה ממאמרי החסידות, אך בדרך כלל לא על הפסוק שכאן, "ושבת עד ה' אלוקיך", אלא על הפסוק "שובה ישראל עד ה' אלוקיך". אציין רק אחד מהם: קונטרס מאמר שיצא לאור לשבת תשובה תש"נ, וכן אפשר לציין את תשל"ז, שבו מבואר העניין, ועוד מקומות רבים.
על כל פנים, כאן מופיעה נקודת הדברים שאמר המגיד באותה שבת. מספר אדמו"ר הזקן לצמח צדק: "כל החבריא קדישא היו בהתעוררות גדולה מתורה זו" — כל תלמידי המגיד ששמעו דבר תורה זה של "עד ה' אלוקיך" היו בהתעוררות גדולה. "הרב הצדיק ר' משולם זוסיא מאניפאלי אמר, כי הוא אינו יכול להגיע למעלת תשובה כזו".
ישנם סיפורים רבים שרבי זושא מאניפולי תמיד אמר על עצמו שהוא קטן מדי ואינו מסוגל. וכך אמר גם כאן: המגיד מדבר על רמה כה גבוהה, ואיני יכול לקפוץ אליה מיד, "ועל כן יחלק את התשובה לחלקים" ולכן אחלק את התשובה לחלקים ולכמה תחנות. "כי תשובה ראשי תיבות" — חמש האותיות ת', ש', ו', ב', ה' הן ראשי תיבות של פסוקים שונים: "ת' — "תמים תהיה עם ה' אלקיך"; ש' — "שויתי ה' לנגדי תמיד"; ו' — "ואהבת לרעך כמוך"; ב' — "בכל דרכיך דעהו"; וה' — "הצנע לכת עם ה' אלקיך"".
מעניין שבמקור, בספר מיכה, אין כתוב "עם ה' אלוקיך". מקורו של הפסוק "הצנע לכת" הוא בספר מיכה, ושם כתוב במקור "הצנע לכת עם אלוקיך". גם הרבי הריי"צ, המביא את הסיפור בקונטרס שהזכרנו, נוקט שם בלשון כפי שהסביר אדמו"ר הזקן בשם הרבי מהר"ש — "הצנע לכת עם אלוקיך". אך הרבי ב"היום-יום" הוסיף "עם ה' אלוקיך". יהא הטעם אשר יהא — יש מקרים שבמאמרים אף משנים את לשון הפסוק — גם כאן הוסיף הרבי את המילה "ה'", אף שלא כך היה בהסבר; זו המציאות. ומסיים הרבי הריי"צ שהדבר מתאים עם "עם ה' אלוקיך" שנזכר קודם לכן.
מסיים הרבי הריי"צ ומספר, כיצד אביו סיפר לו את מה ששמע מאביו הרבי מהר"ש, ששמע מאביו הצמח צדק, בשם אדמו"ר הזקן, בשם רבי זושא מאניפולי שהיה באותו מעמד. וכך סיים הרבי הרש"ב: "כשסיפר לי אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי, הרבי הרש"ב] סיים: תיבת תשובה צרופה מחמש אותיות, אשר כל אות הוא דרך ואופן בעבודת התשובה" — כפי שאמרו המגיד ורבי זושא מאניפולי, שכל אות היא אופן בתשובה.
"וביאר" הרבי הרש"ב לבנו "באריכות חמשה האופנים", ואמר לו: "וכולם באים מכוח אל הפועל" — כדי שכל האופנים יבואו מן הכוח אל הפועל בחיי האדם, הרי זה "על ידי עבודת התפילה". ומכאן ואילך, הפתגמים של כל הימים הבאים נועדו להסביר כל אחת ואחת מחמש הדרכים הללו ומהו עניינה.