א׳ תשרי

"חדר" השלוש מאות ושבעה בהיכל היום-יום.

יום חמישי א' תשרי, א' דראש השנה, ה'תש"ד.

שיעורים: חומש, האזינו, חמישי עם פירוש רש"י.

תהילים, א' בחודש, אומרים מפרק א' עד פרק ט' כולל, ושלושת הפרקים שמוסיפים — פ"ח, פ"ט ו-צ'.

תניא, ביום הזה מתחילים אגרת כ', מתחילת האגרת במילה "יהיו". השיעור מסתיים בעמוד 258 במילים "בלשון הקודש".

הפתגם היומי כולל כמה מנהגים הקשורים לראש השנה. נעבור עליהם לפי הסדר, כל מנהג בפני עצמו.

הדבר הראשון שכותב הרבי: "ברכת הדלקת הנרות: של יום הזכרון". מהו הדגש במנהג זה? בכל העולם נוהגים שבכל החגים, וגם בערב ראש השנה, מברכים בהדלקת הנרות "להדליק נר של יום טוב"; אך כאן מציין הרבי שמנהגנו בערב ראש השנה לברך ברכה ייחודית לראש השנה — "להדליק נר של יום הזיכרון". כך נהגו מדור לדור רבותינו נשיאינו, וזו גם הוראה מפורשת של הרבי הרש"ב, שכך יש לנהוג.

מה טעם השינוי, שנוהגים אצלנו בראש השנה לומר ברכה שונה מכל העולם, ואומרים דווקא את הנוסח "של יום הזיכרון"? באחד ממכתביו מתייחס הרבי לכך ומסביר: כשמעיינים בשולחן ערוך בטעם הדלקת נרות בערב שבת, מוצאים שני טעמים — האחד, מפני כבוד השבת או כבוד החג; והשני, מפני שלום בית, שלא ייכשל בעץ ובאבן. לפי הטעם של כבוד השבת או כבוד החג, מובן שנוסח הברכה לכל שבת או חג צריך להיות מבורר ומדויק בהתאם לקדושתו וכבודו של אותו יום. לכן, מאחר שראש השנה הוא יום מיוחד בייחודיותו, מגיע לו לקבל ברכה ייחודית — הנוסח שהזכרנו, "של יום הזיכרון".

הדבר הבא — "שהחיינו". בכל יום טוב, בכל חג חדש, מברכים ברכת "שהחיינו" בהדלקת הנרות, והנשים מברכות את הברכה, וזה מה שמציין הרבי גם כאן.

המנהג הבא נוגע לקדיש. כותב הרבי: "אין כופלים לעילא בקדיש - לבד מנעילה". בקדיש, כפי שמופיע גם בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, יש נוהגים לומר בכל עשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום כיפור, "לעילא ולעילא", וכך נוהגים בכל העולם — להוסיף "לעילא ולעילא". אך למעשה, על סידורו של הצמח צדק הגיע בכתב ידו שבעשרת ימי התשובה אין כופלים "לעילא ולעילא", אלא אומרים גם בעשרת ימי התשובה וגם בראש השנה "לעילא" פעם אחת בלבד. הפעם היחידה שנוהגים אצלנו לכפול "לעילא ולעילא" היא ביום כיפור, וגם ביום כיפור עצמו — רק בתפילת הנעילה. כך היתה הוראת הרבי הריי"צ לנהוג. יש גם מאמר של הרבי המהר"ש המסביר את הטעם לכך שכופלים "לעילא ולעילא" רק בתפילת הנעילה של יום כיפור, ובבואנו בעז"ה לפתגם של יום כיפור נדבר על נקודה זו.

נמשיך הלאה. המנהג הבא: "לדוד גו' הארץ ומלואה גו' - קודם עלינו". מהו הדגש בדבר? יש מזמור בתהילים המתחיל במילים "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה", ואותו נוהגים לומר בליל ראש השנה לאחר תפילת שמונה עשרה. השאלה היא מתי בדיוק לאומרו — האם לפני הקדיש "תתקבל", הקדיש השלם, או לאחר הקדיש אך לפני "עלינו". כאן בפתגם מביא הרבי את המנהג שאומרים אותו "קודם עלינו", כלומר לאחר קדיש "תתקבל" ולפני אמירת "עלינו לשבח". אך כדאי לציין שזו הוראה הנקראת "משנה ראשונה" — הוראה ראשונית של הרבי הריי"צ, וזה מה שהכניס הרבי כאן ללוח; אולם ב"משנה אחרונה", בשלב מאוחר יותר, שינה הרבי הריי"צ את ההוראה, ולמעשה אמר שיש לומר את המזמור לפני הקדיש. וכך אכן מודפס במחזורים שלנו — שמזמור "לדוד" מופיע לא כפי שכתוב כאן "קודם עלינו", אלא עוד לפני הקדיש השלם.

המנהג הבא נוגע לנוסח הקידוש של יום ראש השנה. הלשון: "בקידוש היום: תקעו, כי חק. ואין אומרים אלה מועדי ואתקינו". מהו הקידוש הנאמר ביום ראש השנה? המעיין בספר "שער הכולל" (של הרב חיים נאה) מוצא שהוא כותב, שמאחר שאדמו"ר הזקן לא הכניס בסידורו נוסח קידוש לראש השנה, ובקידוש של היום גם אין כותרת שהוא דווקא קידוש לשלוש רגלים, אלא רק נוסח כללי של קידוש — כנראה שלדעת אדמו"ר הזקן אומרים בראש השנה ביום את אותו נוסח קידוש הנאמר בחג ביום, שמקדימים בו את הפסוק "אלה מועדי ה'".

וכאן בפתגם מחדש הרבי, שבקידוש של ראש השנה ביום אין אומרים את אותו פסוק הנאמר בכל חג ביום, אלא אומרים את שני הפסוקים שמקורם בפרק פ"א בתהילים: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב" — אלו שני הפסוקים הנאמרים בקידוש של ראש השנה ביום. "ואין אומרים אלה מועדי" — אין אומרים את אותו פסוק הנאמר בכל המועדים. ומוסיף: "ואתקינו" — קטע מהזוהר שבדרך כלל אומרים בשבתות או בחגים, אך בראש השנה אין אומרים אותו.

המנהג הבא: "לתשליך: מנערים שולי הטלית קטן". מהי הנקודה במנהג זה? כפי שכותב הרבי, וכפי שמופיע בספר המנהגים, כתוב בקבלה בספר "פרי עץ חיים" שכשאומרים את המילים "ותשליך במצולות ים" — הפסוק הנאמר באמצע נוסח התשליך — מנערים את שולי הבגדים. לעומת זאת, בסידור האריז"ל כתוב שמנערים דווקא את בגד הציצית, מתוך התייחסות אליו כבגד השכינה, בגד קדוש. כאן מציין הרבי שמנהגנו כפי שכתוב בסידור האריז"ל — שמנערים את הטלית קטן ולא את שולי הבגדים. ויש כאן שינוי נוסף: ב"פרי עץ חיים" כתוב שמנערים כשאומרים "ותשליך במצולות ים"; אך כאן הדגש — אף שאין הדבר כתוב כאן במפורש, אלא כפי שכותב הרבי בספר המנהגים — שניעור הטלית קטן הוא בסיום אמירת התשליך, כשמסיימים את כל המילים, ולא בקטע מסוים.

הדבר הבא שכותב הרבי: "יהי רצון שעל התפוח: אחר הברכה וקודם האכילה". בליל ראש השנה נוהגים לאכול מאכלים שונים לזכר סימנים טובים, ואחד מהם הוא התפוח, שעליו אומרים "יהי רצון" מיוחד — שהקדוש-ברוך-הוא יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. מתי בדיוק לאומרו? המעיין בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן מוצא שהוא כותב לברך "בורא פרי העץ" על התפוח, ולאחר שהתחיל לאכול ואכל כבר מעט מן התפוח — לומר את ה"יהי רצון". והטעם, כפי שכותב בשולחן ערוך, כי אסור להפסיק בין הברכה לאכילה; לכן תברך, תאכל, ואז תאמר את ה"יהי רצון".

והחידוש כאן בכתוב ב"היום-יום", שאת ה"יהי רצון" בליל ראש השנה אומרים אמנם לאחר ברכת "בורא פרי העץ", אך לפני אכילת התפוח. מה טעם הדבר, ומה עם סברת אדמו"ר הזקן שזהו הפסק? הרבי מתייחס לכך באחד ממכתביו. תחילה — מדוע איננו יודעים את הטעם: כך נהג הרבי הריי"צ, וכך נהג גם אביו הרבי הרש"ב. וכשראה הרבי את הרבי הריי"צ נוהג כך, שאלו אם זו הנהגתו האישית או הוראה לרבים, והרבי הריי"צ אמר לו שיכול לפרסם זאת כהוראה לרבים. לכן, אף שלא הסביר לו את הטעם, הכניס זאת הרבי כאן במנהגים שב"היום-יום".

ובכל זאת, באותו מכתב אומר הרבי מה שנראה לו כטעם הדבר. תחילה — כתוב במגן אברהם, וכן פוסק אדמו"ר הזקן, שלכתחילה יש לומר את ה"יהי רצון" לאחר שהתחיל לאכול, כדי שלא יהיה הפסק; אך המגן אברהם מוסיף, שאם בדיעבד אמר את ה"יהי רצון" בין הברכה לאכילה, אין זה נחשב הפסק.

עתה אומר הרבי כך: ראשית, מוכח שאדמו"ר הזקן, אף שפסק בשולחן ערוך כפי שפסק, כנראה חזר בו — שכן פעמים רבות חזר בו אדמו"ר הזקן בהמשך ימיו מדברים שכתב בשולחן ערוך ופסק אחרת; ומאחר שכך נהגו בבית רבנו, כנראה שחזר בו. אך מהו הטעם לדבר? הרבי אומר שאותו "דיעבד" שכותב המגן אברהם — שבדיעבד אין זה הפסק — אנו נוהגים על פיו כי אין לנו ברירה. מדוע? כי יש לנו מטרה: אנו רוצים של"יהי רצון" שאנו מבקשים יהיה תוקף של ברכה. וכדי שיחול עליו תוקף הברכה, אנו מעוניינים להסמיכו לברכה עד כמה שאפשר, כך שתחול הברכה גם על ה"יהי רצון".

ולומר תחילה את ה"יהי רצון" ואחר כך את הברכה — אף שגם אז יהיה סמוך — אין זה מתאים, שכן אז יקדים האדם את בקשת צרכיו לפני שבחו של בורא עולם; וברור שקודם כל יש לשבח את הקדוש-ברוך-הוא ולברך "בורא פרי העץ", ורק אז לומר את בקשת צרכיו: "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה". ומאחר שבראש השנה לכל התנהגות ולכל מילה יש משמעות, וברצוננו לתת תוקף לבקשה, אנו נוהגים כך ונשענים על דברי המגן אברהם שבדיעבד הדבר טוב. הרי אנו במצב של דיעבד ואין לנו ברירה — זו הדרך היחידה לתת תוקף ל"יהי רצון", ולכן למעשה אנו נוהגים לאומרו בין הברכה לתחילת האכילה.

המנהג האחרון שמציין הרבי כאן: "אוכלים ראש איל - אבל אין אומרים יהי רצון כי אם על התפוח". נוהגים בליל ראש השנה לאכול ראש, ויש מנהגים — הכתובים גם בשולחן ערוך, ורבות מהקהילות נוהגות בהם — לומר "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". ומה מציין הרבי כאן? ראשית, שאנו נוהגים לאכול ראש האיל, אך אין אומרים עליו "יהי רצון" כלל. ומהו החידוש? אף שבשולחן ערוך מזכיר אדמו"ר הזקן שיש "יהי רצון" על כל הסימנים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה, מציין הרבי שלמעשה אין אומרים "יהי רצון" אלא על התפוח בלבד — שיחדש לנו שנה טובה ומתוקה. ידוע שבספר המנהגים כתוב שאוכלים גם רימון, וכך נוהגים אצלנו, אך למעשה אומרים "יהי רצון" אך ורק על אכילת התפוח, ואין אומרים שום "יהי רצון" על כל דבר אחר שנוהגים לאכול בליל ראש השנה.