"חדר" הארבעים בהיכל היום-יום.
יום רביעי כ"ט טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, וירא, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ט בחודש, אומרים מפרק ק"מ עד פרק ק"נ ומסיימים את כל הספר. מכיוון שבחודש זה אין ל', אומרים ביום כ"ט גם את שיעור התהילים של ל', ומסיימים את כל הספר עד סופו, שכן היום הבא יהיה כבר תחילת חודש שבט.
תניא, מתחילים את פרק ט"ו, מהמילה "ובזה" עד המילים "חלל בקרבו", שבעמוד 40.
הפתגם היומי מקורו מהרבי הצמח-צדק, והרבי מצטטו ממכתב שכתב הרבי הריי"צ לחסיד בערב ראש חודש שבט תרפ"ח. תחילה נעמוד על מקורו של המשפט הראשון בפתגם: "אנן פועלי דיממא אנן", ובתרגום — "אנחנו שכירי יום אנחנו", אנחנו פועליו של היום.
מקורו של פתגם זה הוא ציטוט מהגמרא במסכת עירובין (דף ס"ה עמוד א'), שבה דנים מהו הזמן הצלול והטוב ביותר ללמוד ולקלוט את הלימוד. נעיין בקטע מן הסוגיה. רבי יהודה אומר שהלילה נברא לישון — כלומר, הלימוד צריך להיות ביום, והלילה נברא לשינה; ולעומתו אומר ריש לקיש שאור הירח נברא כדי שתוכל ללמוד לאורו. וכמובן מן המפרשים, אין ביניהם מחלוקת באמת, אלא שנחלקו האם מדובר בלילות הקיץ הקצרים — שבהם צריך לישון — או בלילות החורף הארוכים, שבהם צריך לשבת וללמוד.
בהמשך מובאת דעה נוספת: אמרו פעם לרבי זירא שהשמועות שהוא אומר חריפות וטובות מאוד, והשיב, "זו תורה שלמדתי ביום" — שביום הקליטה טובה מאוד. לאחר מכן מופיע המשפט: "אמר רב נחמן בר יצחק, אנן פועלי דיממא אנן", אנחנו שכירי יום — שצריך ללמוד תורה ביום, כי הוא עיקר הזמן הצלול ללמידה. עד כאן לשון הגמרא, המביאה פתגם זה כדי לדון מתי הזמן הצלול ביותר ללימוד.
הצמח-צדק לוקח משפט זה מן הגמרא ומתרגמו לעבודת ה'. וכך אמר הצמח-צדק פעם לחסידו רבי הלל מפאריטש. לרבי הלל היתה טענה: היה יוצא לו לנסוע במשך כמה חודשים בשנה, טרוד בנסיעות למושבות כדי לעודד יהודים ולחזקם, ובאותם חודשים היה מתבטל מתורה ועבודה ולא היה יכול ללמוד בעצמו. בטענה זו בא ביחידות לצמח-צדק, ותשובתו של הצמח-צדק היא הפתגם שנלמד היום.
מה השיב לו? אמר לו "אנן פועלי דיממא אנן", אנחנו פועליו של יום, וביאר את המשמעות הפנימית של משפט זה: "יום" הוא אור, והמילה "יום" נרדפת ל"אור". במילים אחרות, כשאומרים "אנחנו פועלי היום", הכוונה "אנחנו פועלי האור" — תפקידנו לפעול עם אור ולהאיר, ועבודתנו היא עבודת האור. עבודתנו כחסידים היא להאיר, "מ'דארף ליכטיק מאכן די וועלט מיט אור התורה" [להאיר את העולם באור התורה] — זו עבודתנו.
והוא מפרט: "ומלבד כי צריכים לעמוד במעמד ומצב טוב בעזרת השם בעצמו" — נוסף על כך שאדם צריך לדאוג שמעמדו הרוחני כלפי עצמו יהיה מעמד טוב, יציב ומואר. ואומר זאת גם ביידיש: "אליין דארף מען זיין ווי מען דארף צו זיין" [בעצמך אתה צריך להיות בהנהגה ראויה, כמו שצריך]. ובנוסף לעבודה על עצמו — שהם, "פועלי האור", נשלחו — מהי עיקר עבודתם?
כפי שהזכרנו, אמר זאת הצמח-צדק לחסיד שהתלונן שההתעסקות המרובה עם אחרים גורעת מעבודתו העצמית. ומשיב לו הרבי: "הנה כל העבודה היא לזכות להעמיד תלמידים" — כל עבודתו של חסיד וכל שאיפתו צריכה להיות להעמיד תלמידים. "להעמיד תלמידים" הוא מלשון המשנה בפרקי אבות, "והעמידו תלמידים הרבה". והוא מפרש ביידיש מהו "להעמיד תלמידים" — "גרונטלעך געטאן"; "להעמיד" הוא גם מלשון דבר העומד איתן ומבוסס, היינו אנשים מבוססים ויסודיים, שהדברים יהיו אצלם בצורה חזקה, יסודית ופנימית.
"אשר יהיו מסורים בלבם ודעתם אל הכוונה הפנימית" — לחנך חסידים ותלמידים שיהיו מבוססים היטב בדרך שמחנכים אותם. והיכן המבחן אם הדבר מבוסס אצלו, או שהוא עושה זאת רק כדי לצאת ידי חובה? הוא מפרט שאין די בלימוד תורה נגלית ובחיבוב הקודש בשמירת המצוות. זה שאדם לומד נגלה ומקיים מצוות ואף מחבב את שמירתן — נפלא הדבר, אך עדיין אין בכך הוכחה שעבודתו הרוחנית מבוססת היטב. מהי אבן הבוחן? הם צריכים גם עבודה שבלב; עיקר העבודה צריכה להיות גם עבודה שבלב — לפעול על פנימיות הלב, שיהיה לו רגש בעניין וחיבור פנימי אליו. זה מראה שהוא מחובר לדבר, וזה נקרא שהוא מבוסס, וזו "העמדת תלמידים".
זהו שאמר הצמח-צדק לרבי הלל מפאריטש: שנסיעתו במושבות לחיזוק יהודים היא עיקר העבודה ועיקר העניין; זהו "אנן פועלי דיממא", אנחנו פועלי היום.
פתגם זה, כאמור, כתב הרבי הריי"צ לחסיד — שהיה אז מנהל ישיבת "תורת אמת" בירושלים. הרבי כותב לו בצורה חזקה מאוד, ואף בביטויים חריפים, שהוא מצפה לראות שיעמיד תלמידים החדורים מסולתה ושמנה של הפנימיות; ובלשון שם — "אפוי בחום של רגש", שתהיה בהם חמימות חסידית. ואם יש דבר כזה, אפשר להגיע לתכלית הבריאה ולתכלית האדם. כלומר, הוא מצפה ממנו שיעמיד תלמידים שתיראה עליהם העבודה בצורה פנימית מאוד.
ונסיים באחת השיחות שבהן מביא הרבי הריי"צ פתגם זה. הוא מעריכו מאוד ואומר ששישה דברים למדנו ממנו, ומבאר מהם. נאמר זאת בקצרה, ובמקור בשיחה אפשר לראות את האריכות.
דבר ראשון: למדנו שצריך להניח בצד את הטוב האישי שלך למען הזולת. אם יש לך התלבטות אם להשקיע בעצמך או בזולת — הנח בצד את טובתך האישית והשקע בזולת. זו נקודה אחת ממענה הצמח-צדק לרבי הלל.
דבר שני: רואים כאן שמוטלת עלינו מצווה וחובה להאיר. אנחנו "פועלי דיממא", צריך להאיר את בתי היהודים ולהאיר את לבם.
דבר שלישי: כיצד כל חסיד חב"ד, כל אחד לפי דרגתו, יקיים את המצווה המוטלת עליו — וזו חובת גברא, חובה אישית על כל אחד להאיר את לבבות היהודים באור החסידות.
דבר רביעי: אם רוצים להאיר את לבו של מישהו ולרוממו — רק בחסידות אפשר לעשות זאת. שהרי רואים בפתגם שאין די בלימוד התורה הנגלית; רק בתורת החסידות אפשר להאיר באמת את לבו של היהודי.
דבר חמישי: מהי מעלת אור החסידות? הוא מאריך בכך: אור החסידות הוא אור עצמי, אור שאינו משתנה בשום מקום גם אם תנסה לשנותו. ומביא דוגמה מן האש: אם האש היא גחלת או שלהבת, אפשר לכבותה והיא נעלמת; אך אם האש היא אור עצמי, כאש שבתוך אבן האש, היא נשארת לנצח, וגם אם תונח במים זמן רב לא תאבד מיכולתה. יש לדעת שתורת החסידות היא אור עצמי, שיש בכוחו להאיר בכל מצב ותמיד.
דבר שישי: כדי להצליח בזה, לגלות את אותו אור עצמי, צריך מסירות נפש. דבר זה נדרש ספציפית מרבי הלל — מסירות נפש להסתובב ולפעול. אם אתה פועל מתוך מסירות נפש, יש בכוחך לגלות את האור העצמי של החסידות, ועל ידי זה לפעול על היהודים ולעוררם. זה עיקר הנקודה ועיקר תפקידנו, וזהו תוכנו של הפתגם היומי.