"חדר" השלושים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום שני כ"ז טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, וארא, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ז בחודש, אומרים מפרק ק"ח עד וכולל פרק קל"ד.
תניא, אנו באמצע פרק י"ד, לפני המילים "משא"כ", ומסתיים במילה "צדיקים כו'".
הפתגם היומי קצר, ומקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בז' במרחשוון תרצ"א. המכתב נכתב לחסיד בשם בעספרוב, שהרבי הריי"צ מכנהו בכינויים מיוחדים — "גבר תרשישים" — חסיד בעל ייחוס מסוים. אותו חסיד כתב לרבי הריי"צ על בעיה רפואית שהיתה לבנו, שהיה כנראה במצב רפואי לא טוב, והדבר הטריד אותו מאוד.
הרבי הריי"צ פותח את המכתב ומברך אותו לבריאות הבן. לאחר מכן הוא מבקש ממנו פירוט נוסף על המצב — אף שבשתיים-שלוש שורות כתב לו שהבין על מה מדובר, הוא מעדיף שיפרט יותר. לאחר מכן מעודד אותו הרבי הריי"צ שלא יסתפק באנחה על המצב, אלא יקבע זמן ללימוד התורה, לחזק בו את נפשו ולתת מזון לנפש.
ואז הוא מסיים בפתגם — הוא הפתגם היומי — שנטלו הרבי מאותו מכתב. שם מובא הפתגם בשם "רבנו הגדול", וכאן כותב זאת הרבי בשמו של אדמו"ר הזקן, שאליו הכוונה: "רבנו הזקן אמר".
הפתגם במקורו ביידיש, ובתרגום: "גשמיות של יהודי היא רוחניות". ומהו הביאור בכך שגשמיותו של יהודי היא רוחניות? "הקדוש ברוך הוא נותן לנו גשמיות ואנו עלינו לעשות ממנה רוחניות". הקדוש-ברוך-הוא נותן לנו גשמיות, ותפקידנו לקחת את הגשמיות ולהופכה לרוחניות — להשתמש בה על פי רצון השם, ולחזק על ידה את החיים הרוחניים וכן הלאה.
מעניין שבפתגם זה מתייחס אדמו"ר הזקן לגשמיות שיש לכל אחד ואחד. כל אחד מסתכל על גשמיות עצמו ואומר: "יש לי גשמיות; אני יהודי, וגשמיותי היא בעצם רוחניות. וכיצד תיעשה רוחניות? על ידי שאהפוך אותה לרוחניות" — כלומר, עליי לעשות משהו לשם כך.
יש פתגם מקביל, המופיע במקומות רבים ובמכתבים חסידיים ידועים, הדומה לפתגם זה, אך אפשר לראות בו דגש נוסף מעניין — שכן הוא מדבר על הגשמיות של הזולת. פתגם זה אומר שהגשמיות של הזולת היא הרוחניות שלך: אצל הזולת צריכה להיות גשמיות, או יש גשמיות, ואילו עבורך גשמיותו של הזולת היא הרוחניות שלך — אינך צריך להמתין עד שהוא יהפוך אותה לרוחניות, אלא גשמיותו של יהודי היא עבורך רוחניות.
כך כותב הרבי באחד המכתבים ליהודי שכתב לו על מצבו הגשמי: הרבי אומר לו "תמשיך לפרט לי את מצביך הגשמיים; חשוב מאוד שתפרטם" — מדוע? כי גשמיות הזולת היא רוחניות. ומוסיף הרבי: "ובפרט הגשמיות של יהודי, שהיא קדושה". דבר זה מתחבר לפתגם, ומהווה היבט נוסף כיצד לראות את העניין.
וממשיך הפתגם: "לפעמים אין הדבר כך" — כפי שמתייחס הרבי הריי"צ לאותו יהודי שמצבו לא היה טוב. הכוונה היא שלפעמים מצבו של אדם אינו טוב, ומה נדרש ממנו אז? כיצד יוציא רוחניות מן הגשמיות? הרי יש לו בעיות, אין לו גשמיות ויש לו חוסר; אין לו כלים ואין לו במה לפעול.
על כך אומר הפתגם: "צריך לתת לקדוש ברוך הוא אפילו מנחת עני". על יהודי לתת לקדוש-ברוך-הוא אפילו מנחת עני — מנחה מעטה בכמותה, מעט קמח, קומץ וכדומה. אך ידוע לשון חז"ל על מנחת עני: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו אל השמיים". אם רואה הקדוש-ברוך-הוא שאתה נותן — אף שהוא מעט, הרי זו מנחה, והיא פועלת.
והסיום: "אזי הוא נותן במלואו" — הקדוש-ברוך-הוא נותן בתמורה בריבוי וממלא את הכלים. כלומר, עליך לתת; וכשתיתן — אף אם נדמה לך שאין לך הרבה ושאין בכוחך — את המעט שאתה יכול, את "מנחת העני" שביכולתך לתת, זהו הכלי שיגרום שיהיה לך "פול", ריבוי עצום. וזה עצמו העידוד שנותן הרבי לאותו יהודי: עשה ופעל, ותראה שהדבר עצמו ימשוך לך שפע רב.
רעיון זה כתוב כבר במשנה בפרקי אבות בלשון: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו" — שכל דבר בעולם צריך לבטא את כבוד השם. ויש לשון חז"ל מפורסמת שהרבי חזר עליה פעמים רבות, שלא נברא הזהב בעולם ולא היה ראוי העולם לזהב — ולמה נברא? רק בשביל בית המקדש. הרעיון שכל הגשמיות נועדה להיעשות רוחניות הוא יסוד גדול בהסתכלותו ובהשקפת עולמו של יהודי בכל עניין, והוא בא לידי ביטוי בפתגם זה.
עוד ניפגש ב"היום-יום" בכמה פתגמים שיבטאו בדיוק רעיון זה בסגנון מעט שונה, אך זהו על כל פנים תוכנו של פתגם זה.
נסיים בהקשר וברמז לספרי הרמב"ם, כפי שראינו בימים הקודמים. לפני יומיים התחלנו את ספר זמנים עם הרמז על הלכות מילה, ואתמול, בשיעור הקודם, על הלכות תפילה. הנותר הוא כל הלכות הביניים שבספר זמנים — הלכות תפילין, ספר תורה, ציצית וברכות — וכל ההלכות הללו ברצף מבטאות את רעיון הפתגם. שכן הלכות אלו מדברות בדיוק על הנקודה שכאשר אתה לוקח דבר גשמי, בין אם זה ספר תורה, ציצית, תפילין, או ברכה שאתה מברך על מאכל גשמי — אתה נוטל דבר גשמי ועושה ממנו דבר רוחני, מצווה, דבר אלוקי. זהו פתגם המקפל בתוכו רעיון המסכם את כל רצף ההלכות של ספר זמנים ברמב"ם, בחלק המבטא רצף זה.